עוזבת עם כאב גדול

פנינה קיטאי משער הגולן החליטה לעזוב את הרפואה הציבורית, בה "הצרכים הולכים וגדלים, הצוותים והתקציבים הולכים וקטנים". פוסט כואב שכתבה הניב אלפי תגובות

"לא צפיתי את גודל האימפקט, לא האמנתי שפוסט שכתבתי בפייסבוק יביא לכמות כה גדולה של תגובות ושיתופים" מספרת לי פנינה קיטאי (42, נשואה ואם לשלושה ילדים) חברת קיבוץ שער הגולן (גילוי נאות: גם אני משער הגולן), על פוסט אישי שכתבה, ובו חשפה בכאב את מצב הרפואה הציבורית בישראל, והחלטתה לסיים את עבודתה במרכז הרפואי פדה-פוריה, שם הייתה אחראית פיזיותרפיה במחלקת השיקום.  

מדי יום מתפרסמים מיליוני פוסטים ברשת החברתית. ממרבית המסרים אנחנו מתעלמים, אולם ישנם מסרים שחודרים את התודעה, מניעים אותנו לפעולה, מזיזים לנו משהו בלב. "אני חושבת שרבים התחברו לכאב שביטאתי על מצב הרפואה הציבורית, והכאב האישי על תחושת חוסר האונים וחוסר היכולת לעזור לכל מי שצריך טיפול" אומרת פנינה, ומוסיפה "כתבתי את האמת שלי, שאני עוזבת מקום שאני כל כך אוהבת, מקום שנתן לי המון מבחינה אישית ומבחינה מקצועית, מקום שבעולם מושלם הייתי שמחה לעבוד בו עד הפנסיה".  

בפוסט שזכה למאות שיתופים ותגובות כתבה פנינה:  

"היום היה היום האחרון שלי במרכז רפואי "פוריה". 

זה משפט שלא חשבתי שאגיד ב-20 שנה הקרובות.  

אני עוזבת את פוריה – המקום שהיה לי לבית שני ב 10 השנים האחרונות. 

אני עוזבת, לא בגלל השכר המגוחך והמעליב, שגם לפיזיותרפיסטית עם תואר שני וותק של 10 שנים לא מספיק כדי לגמור את החודש. ולא בגלל תנאי העבודה הקשים, החוסר בתקינה, החוסר בחדרי טיפול, החוסר בציוד. 

אני עוזבת כי אני לא יכולה לשאת יותר את הסבל. 

את הא.נשים ששוכבים במסדרון כי המחלקות מלאות עד אפס מקום. 

את הא.נשים שמחכים שעות לצוות המטפל שקורס תחת העומס. 

את הא.נשים שנשלחים הביתה ללא שיקום כי אין מיטות שיקום. 

את הניתוחים שנדחים מחוסר חדרי ניתוח, מחוסר מנתחות ומנתחים. 

את הא.נשים שאי אפשר לעזור להם, שהגיעו מאוחר מדי לטיפול כי חיכו חודשים על חודשים לבדיקה חיונית. 

את הפער המקומם, הבלתי נתפס, בין המרכז לפריפריה. פער שעולה כל יום – בחיים. בחיים שלנו. 

את קוצר השמיכה של מערכת בריאות מורעבת, חנוקה. 

אני לא מוכנה יותר להיות חלק מהשמיכה הזו. 

חלק מעלה התאנה שמסתיר את ערוותה של מערכת הבריאות. 

חלק מהצוות המותש שנאבק עד כלות הכוחות כדי להגיע לעוד מטופלת אחת, לעזור לעוד מטופל אחד, לסתום את החורים בספינה הטובעת שנקראת מערכת הבריאות הציבורית. 

לשאת את חוסר האונים והתסכול כשאני לא יכולה לתת לא.נשים את הטיפול שהן ראויות לו. את הטיפול שהם זקוקים לו. 

אז אני עוזבת. 

לחלקת אלוהימה הקטנה שהקמנו "שער הגוף".  

גם כאן אני פוגשת הרבה כאב אבל יש לו מזור. יש במפגש הזה את החסד שמאפשר לי להקל, לסייע, לתמוך. 

לעשות את מה שלמענו בחרתי במקצוע הזה. 

אני עוזבת את המקום שהיה לי לבית. 

את הצוות שהיה לי למשפחה. 

מביטה בכאב והערכה אין סופית ברופאות.ים, באחיות.ים, במרפאות.ים בעיסוק, בקלינאי.ות תקשורת, בעו"סיות.ים, בתזונאיות.ים, בכוחות העזר, באלונקאים, בטכנאיות.ים, בהנהלה וכמובן בפיזיותרפיסטיות והפיזיותרפיסטים של מרכז רפואי פוריה שנותנות ונותנים את הלב והנשמה בכל יום, בכל שעה, בכל דקה. 

אני עוזבת. כבר מתגעגעת." 

מה שבר אותך? 

"אני חושבת שמה ששבר אותי היא תחושת חוסר האונים. תחושה שאני וחבריי עושים את המקסימום, נמתחים, וזה לא מתקרב להיקף המענה הנדרש. הצרכים הולכים וגדלים, הצוותים הולכים וקטנים. תמיד היה לי אכפת. נלחמתי מבפנים ואני מלאת הערכה לקולגות ולמנהלים שלי הממשיכים להילחם עבור עוד תקציבים, עוד תקנים וציוד כדי להצליח לעזור לכמה שיותר אנשים".  

מאבק ארצי 

את לימודי הפיזיותרפיה עשתה פנינה באוניברסיטת חיפה. את התואר השני שבו התמחתה בשיקום נוירולוגי עשתה באוניברסיטת בן גוריון. בשמונה השנים האחרונות, במקביל לתפקידה ב"פוריה", מנהלת קיטאי את "שער הגוף – מרכז פיזיותרפיה" אותו הקימה בקיבוצה, שער הגולן. 

נקטת בצעד יוצא דופן. מה ביקשת להשיג באמצעות פרסום הפוסט? 

"בחרתי לפרסם את המסר האישי שלי ולהבקיע לבבות רבים ככל האפשר כי אני חושבת שהמאבק על הרפואה הציבורית בישראל צריך להקיף רבים. הוא לא צריך להישאר עניין של עובדי ועובדות מערכת הבריאות, זו מלחמה על הבריאות של כולנו, על החיים של כולנו, של כל מי שחי במדינת ישראל ועל אחת כמה וכמה בפריפריה". 

אילו תגובות קיבלת? 

"המון הזדהות, מכל רחבי הארץ. אין עובד.ת של מערכת הבריאות בישראל שלא מרגיש.ה את המצוקה שהולכת וגוברת. הצוותים עושים ככל יכולתם כדי שהמצב של מערכת הבריאות לא יפגע במטופלות ובמטופלים ומצליחים במקרים רבים לפצות במקצועיות ובמסירות על החוסרים בתקינה ובתקציבים אבל המצב הולך ומחמיר והפגיעה תלך ותגדל אם לא יהיה שינוי משמעותי ברמת הקצאת התקציבים". 

הפרישה מ"פוריה" היא הרמת ידיים מבחינתך?  

"מה פתאום. אני מתמקדת כרגע בפיתוח "שער הגוף – מרכז פיזיותרפיה" הנותן מענה מקצועי לתושבי האזור. "שער הגוף" הוא מכון פרטי בבעלות הקיבוץ, ומבוטחי כל הקופות יכולים לקבל בו טיפולים. אנחנו פריפריה רחוקה ויש תושבים שזו הצלה בשבילם. אני חברה ב'פורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל' ומקווה להמשיך לתמוך מבחוץ בהנעת תהליכים לשיפור הבריאות בצפון". 

לסיום, איזה טיפ היית נותנת לנו כדי לשמור על עצמנו טוב יותר? 

"העצה הטובה ביותר שלי היא להקדיש זמן לתרגילי מניעה. הבעיה הכי גדולה של אנשים בגיל מבוגר הן מעידות, הנגרמות עקב שינויים של הגיל. במקרים רבים התפקוד לא חוזר להיות אותו הדבר אחרי נפילה ופציעה. יש תרגילים שעוזרים למנוע נפילות, תרגילים של שיווי משקל, חיזוק שרירי, הדרכה ממה להימנע ואפילו התאמת הדירה ותכולתה למצב הפיזי החדש של האדם. מניעה הוא תחום שאני רוצה להרחיב ולפתח בשנים הבאות".