יבול שיא
הרפת והחלב
תמונה 1 PXL 20210904 155618250 1

על כל אלה

6 דק' קריאה

שיתוף:

בעין הנוטר, קיבוצה של אלה צביאלי, גיבורת "חג המשק", ספרה החדש של שני הדר, נערכים לחגיגות ה-60 וליום הקובע. ויש גם דירה פנויה אחרונה שנותרה ומנהל קהילה חתיך ולא פנוי בכלל. החיים כקומדיה רומנטית

"ואל תקראי לי אלה אם אני לא מעלה כאן מופע חג משק שבכל תולדות התנועה לא נראה כמותו, ואני לא מדברת על עין הנוטר, כן? אני מדברת איתך על מופעים שבקיבוצים עשירים לא הפיקו מעולם. אני מדברת איתך על מופע שיוציא לכולם את העיניים, ובמיוחד לגבע הזה, מנהל הקהילה החדש, שמשום-מה החלטתם שהוא מכולם יקבל את הדירה של יהודה סמש, והוא מכולם זה שמטרפד לי את המשך הלימודים, והוא מכולם זה שיש לו סיבות שלא קשורות לקיבוץ ולתפקיד שלו למרר לי את החיים, והוא מכולם האחרון שאפשר לחשוד בו שיהיה אובייקטיבי בכל הקשור אליי ואל משפחת צביאלי כולה. אגב, אין לי מושג איך את מסתדרת איתו, בעיני כדאי לך מאוד לשמור על התחת שלך. ואם כבר מדברים על תחת, אל תקראי לי אלה אם עד חג המשק אני לא יורדת לפחות ארבעה קילו!" (מתוך הספר "חג המשק" – קומדיה רומנטית עם הרבה גזר. מאת שני הדר). 

קבלו באהבה ובחמלה, בצחוק ובדמע, גיבורה ספרותית קיבוצית חדשה ושובת לב בשם אלה (אריאלה) צביאלי מקיבוץ עין הנוטר. תנו לה מקום של כבוד בארון הספרים שלכם. יש לאלה דימוי גוף בעייתי, קושי בראייה מרחבית, אפס ביחסי אנוש ולצד כל אלה טונות של כריזמה והומור סרקסטי משובח שמכפה על חוסר ביטחון ורצון לאהוב ולהיות נאהבת.  

הושיטו ידכם לשני הדר (48, אגוזי טרם נישואיה), בת קיבוץ החותרים ותושבת שדמות דבורה ב-20 השנים האחרונות (ובעלת טור ב"זמן קיבוץ". ק.ע). נשואה ואם לשלושה, שהבוגר בהם עומד להתגייס.  

במהלך שלוש שנים וחצי, וביתר שאת במהלך תשעת חודשי קורונה, כתבה הדר את ה"אלטר אגו" שלה, בת דמותה הספרותית, לצד שלל טיפוסים ואירועים שמאכלסים את "חג המשק" (288 עמ', הוצ' 'כנרת זמורה דביר', בעריכת תמר ביאליק) ומגיע לה שאפו גדול על הביכורים הספרותיים שהבשילו ויוגשו צוננים לשולחן. 

עשו הכרה עם קיבוץ עין הנוטר, אשר בשנת ה-60 להיווסדו הוא ניצב לפתחו של היום הקובע ומעמיד בדילמה קיומית את אלה צביאלי, שמבקשת לקבל מעמד חברי וקורת גג ראויה בהרבה מחדרה שורץ החולדות. כדי לקבל הוקרה והכרה היא מתנדבת לביים את חג המשק אבל יוצאת ממנו כשאפילו חצי תאוותה לא בידה.

Capture1
תמונה 2: כריכת הספר. תיאורים עד לרמת צבען האפרפר והדוחה של הקציצות בחדר האוכל

מה יגידו 

גם אם מדובר בכשלים ומהמורות שמזמן הקיבוץ לאלה יוצאת חלציו, הרי עסקינן בספר שבא מאהבה גדולה לקיבוץ ולחבריו, וככזה הוא שופע הומור ועלילות מפתיעות. הסוגה הספרותית של שני הדר חפה ממניירות ומחנופות לקורא, כתובה בגוף ראשון יחידה וגדושה בפסקאות ארוכות כמעין נביעה תודעתית מתוך ראשה הסהרורי. היא משתמשת בטכניקת המטוטלת שנעה מהעבר להווה ובחזרה כשגם הפרקים מכונים על צירי הזמן: 79 (ילדות), 94 (צבא), 2002 (מגורים בקיבוץ). אין "טיפוס" קיבוצניקי מאופיין שלא ימצא את מקומו בין דפי הקומדיה הרומנטית הזאת, שבה מדייקת שני את תיאורי המקום עד לרמת צבען האפרפר והדוחה של הקציצות בחדר האוכל ו/או הפטינה של הסומסום על גבי מרצפות חדר הרווקים. משלב השפה משתנה בהתאם לזירת ההתרחשות (משובת נעורים, שירות צבאי מדכא, משפחה וחברים) והאותנטיות ניבטת מכל פינה בפאזל הזה שמתחבר לקראת סופו (זהירות ספוילרים) ומתגבש כיהלום בוהק. "רקויאם לקיבוץ" – הציור של מוטי גולן (אילת השחר) על העטיפה יפה להפליא.   

בדומה לאלה צביאלי גיבורת הרומן, גם שני הדר מתה מפחד. היא חוששת שלא יקבלו ויאהבו את הספר כמו שהיא אוהבת אותו. חוששת מ'מה יגידו' בחוצות הקיבוץ. "אני תמיד מתה מפחד והאסרטיביות שלי בכל מה שאני עושה (הגשת תוכנית רדיו, הכשרת דוברים בהרצאות בסגנון טד, יצירת פודקאסטים אישיים ופרויקטים ייחודיים עם משרד הביטחון) מכסה על המון חוסר ביטחון. אני יכולה להניח שעצם הבחירה שלי לראיין אחרים נובעת אולי מאיזה רצון להתחמק מלהישאל שאלות. זאת טכניקת חיים שבחרתי לעצמי כנראה. רבות מטרידה אותי סוגיית ה'מה יגידו', כמו בחצר הקיבוץ. אני נצר למשפחה דומיננטית ופעילה מאוד בקיבוץ, אבל דווקא סבתא שלי זכרונה לברכה, הייתה דמות מאוד חלשה ונלעגת, אני מכירה היטב גם את הזווית האחרת. בחרתי בספר הזה להביא את המורכבות של להיות משני צדי המתרס, מתוך הבנה שלא לעולם חוסן.  

במשפחה שלי, אנחנו חמש אחיות ואח, אבל עד כה רק אחות אחת קראה את הספר. בודדים מאוד האנשים שקיבלו ממני עד היום את כתב היד, בחרתי להפקיד את עיקר הביקורת בידיה האמונות של העורכת שלי, כך שעד לצאת הספר לאור קראו אותו בשלמותו פחות מעשרה אנשים, מלבד העורכת המדהימה שלי, ואיכשהו יצא שמרבית הקוראים הם גברים, ואיכשהו יצא גם, שמלבדך ומלבד האחות שלי – אף אחד מהקוראים לא קיבוצניק, לא בהווה ולא בעבר. זה היה מבחן חשוב עבורי. התגובות מצוינות ועדיין אני בהתרגשות גדולה ובהרבה חששות לקראת איך יתקבלו בעולם אלה שלי ובני משפחתה הספרותיים. ואם להיות כנה עד הסוף, ואין הרבה אמיתות יותר שטחיות מזאת, אבל אני הרבה פחות חוששת ממה שיגידו על הספר כמו החשש ממה יגידו על שני בעקבות הספר. האם יאהבו אותי יותר או פחות? סיפור חיינו, הקיבוצניקים, לא ככה?". 

הספר רצוף במושגים ומונחים שזר לא יבין. היום הקובע, מסלול בנים, תורנות חיסול, דירת רווקים, חג משק, גזריה (מפעל גזר). את חוששת מכך שהקהל שאינו קיבוצי יתקשה לצלוח את חג המשק? 

"אתה ממש צודק ובכל זאת… ממש עכשיו אני קוראת ספר מאוד מאוד נישתי, רלוונטי לעולם הספרות. עבורי הוא רלוונטי כיוון שזה העולם שלי, אבל מי שאינו כותב או מקורב לעולם התוכן הזה, אני תוהה כמה, אם בכלל, מוצא עניין בספר כזה. עד כה, לשמחתי, כל מי שקראו את הספר בשלמותו, וגם מי שקראו חלקים מתוכו, מצאו בו עניין רב. זה נכון שכשאני אומרת לקיבוצניקים שלספר שלי קוראים "חג המשק" מגיע מיד חיוך של הבנה מוחלטת, ולעומת זאת אנשים שהביטוי הזה זר להם נותרים אדישים לשם הזה, ונכון שיש הרבה מרכיבים בספר המוכרים לנו הקיבוצניקים, אבל בסופו של דבר הקיבוץ הוא ה-setting של הספר, העולם שלו, ועדיין מדובר בספר על אנשים ועל מערכות יחסים. הייתה פעם סדרה נהדרת בשם 'חשיפה לצפון'. קומדיה רומנטית שהתרחשה באלסקה. הכל היה מאוד מקומי וספציפי אבל אני זוכרת איך כולנו היינו מכורים אליה, למרות שהכול היה זר לנו. בסופו של דבר, גם שם דובר על אנשים ועל מערכות יחסים. זה לא ממש משנה שאייל הצפון נהג לחצות את הכביש, לא בדיוק מראה שבשגרה כאן אצלנו בקיבוץ. אני נותנת קרדיט לקוראים שלי, שיבינו שגם אם אלה הולכת מחדר האוכל כי הגישו סוליות כבד שהיא לא סובלת, זה עניין מקומי ומאוד ספציפי מצד אחד, אבל גם אנושי. מדובר בסופו של דבר בספר שעוסק ברצון ובצורך של אדם להרגיש שייך. למצוא את המקום שלו. אני חושבת שזה באמת אחד הצרכים הכי אנושיים שיש". 

דברים שרואים משם 

ספרי על תהליך הכתיבה, על הזמן והמקום. 

"בברוטו, מרגע שיצאתי לדרך ועד שהספר ראה אור, עברו שלוש שנים וחצי, אבל בסגר הראשון של הקורונה נתתי גז, יצאתי למרתון של תשעה חודשים כמעט ללא נשימה. בשנה האחרונה עבדתי רק על עריכה עד שהגעתי לסוף הדרך. הרבה דברים היו במהות מראשית העבודה, ובמהלך העריכה נעשו בו שינויים שחלקם היו קוסמטיים וחלקם דרמטיים ממש (ואני לא רוצה לעשות ספוילרים). מה שכן, אני זוכרת מאוד במדויק את הרגע שבו הבנתי שאני כותבת קומדיה רומנטית. הרגע שבו נהיה לי ברור שאני לא רוצה לכתוב ספר כבד ומדכדך, ושאני רוצה להביא את חוויית הקיבוץ שלי באופן שהוא קל, שמח, אפילו מצחיק, על אף התכנים שיכולים להיתפס ככואבים. בסופו של דבר, זה בעיני המתבונן.  

סופר אחד, שהוציא כבר ארבעה ספרים שהפכו לרבי מכר ואחד אף זכה בספיר ביכורים, סיפר לי שהעצה הטובה ביותר שקיבל מקולגה שלו הייתה לכתוב כמו שהוא מדבר. לא גבוהה גבוהה. נדמה לי שאימצת את הפשטות עד תומה. 

"הכי קל לי לכתוב ככה, מאז ומתמיד אני כותבת כמו שאני מדברת, זה דבר שאומרים לי תמיד. הכתיבה שלי מאוד מובחנת, ללא הגזמה או קישוטים, על אף שאני דווקא אוהבת מדי פעם להשתעשע במניירות, אבל כשאני עושה את זה אני מאד מודעת והמניירות משמשות את התמה הספציפית. הכתיבה בספר הייתה בשלב מסוים ממש נביעה פנימית, כמעט זרם תודעה. אני זוכרת שאמרתי שלא אכפת לי אם אף אחד לא יקרא אותו, הוא פשוט מוכרח לצאת, לנבוע ממני. זה היה כמו לסכם את תקופת חיי בקיבוץ, להוציא ולהוציא תלי תילים של זיכרונות, מילים, ביטויים, קטנות כגדולות, והמון הומור ודברים שנאספו בזיכרונות וביקשו להם דרך החוצה, בטח כדי שיתפנה לי מקום בראש לכתוב גם דברים אחרים. וברור, ברור שאני רוצה ומקווה בכל ליבי שכולם יקראו ויאהבו אותו". 

שני מודה שלא יכולה הייתה לכתוב ספר כזה אם הייתה מתגוררת היום בקיבוץ החותרים, שאת העלון שלו היא עורכת באהבה גדולה. ממרחק של 20 שנה, בהן היא מתגוררת בשדמות דבורה, היא מאמינה שהספר היה יוצא לגמרי אחרת. דברים שרואים משם לא רואים מכאן, כמאמר הקלישאה, מאפיינים את מבטה הספרותי. לשיטתה הגעגועים והנוסטלגיה ובעיקר המרחק מאפשרים זווית ראיה חמה ואוהבת לקיבוץ, ואין המדובר רק בקיבוץ שממנו באה ואליו היא חוזרת לביקורי משפחה. גם השירות הצבאי אי שם בצפון הרחוק, שמהווה חלק משמעותי בספר, מזכיר לא מעט את השגרה הקיבוצית. בדומה לעובדה החותכת שאין לנו בעצם לאן ללכת (ר' דוד אבידן). 

ספרות קיבוצית ענפה מדברת על מקום מקרבן, המקדש את הכלל על פני הפרט, המעדיף תקנונים על פני התנהלות אנושית, ועוד לא הזכרנו את קינת הלינה המשותפת. 

"אלה לא מגיעה ממקום כזה. היא אוהבת את הקיבוץ בכל ליבה, היא נשארת בו מתוך בחירה ולא בורחת מהקיבוץ, אבל המציאות מכריחה אותה לראות הכול, למרות העדפה ברורה שלה לא לדעת כלום ולא להיות מעורבת כשהקיבוץ משתנה מול העיניים שלה. היא דמות שמאוד מרוכזת בעצמה ונדמה לה תמיד שרק לה יש בעיות ושהכול מגיע לה. זה הדיסוננס המוכר שבמאבק הפנימי בין הפרט והכלל, מי אני יותר? אחת ממיליון או אחת למיליון?  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
מנשה סמירה, בן מושב בית עזרא וכיום חבר מושב ביצרון, הוא מנכ"ל שמורת נאות קדומים ליד העיר מודיעין * האתר מציג את הטבע בא"י בעת שהעם ישב על אדמתו, ומפעיל בני נוער ומבוגרים בטיולים
11 דק' קריאה
כבני אדם החיים מזמנים לנו הפתעות – לעתים נעימות ולעתים טרגדיות נוראיות – וזה תלוי בנו איך אנחנו מתמודדים איתן * לפני כ-17 שנה חוותה רני כספי-סבח אסון גדול: שני הוריה של רני, ליאורה
5 דק' קריאה
טיול מפלים, זרימות נחלים – וגם קולינריה ואירוח מפנקים באצבע הגליל * חלק א' – המשך בשבוע הבא  החלטנו לצאת לטיול סתווי צפוני. התוכנית היתה לעלות לחרמון שנפתח העונה עם רכבל נוח חדש ולא
5 דק' קריאה
ניסים קריספיל הוא אוטודידקט שמילדותו ועד בגרותו לומד וחוקר צמחים ובמיוחד על צמחי בר וצמחי מרפא * היום קריספיל נחשב לאחד המומחים המובילים בישראל בידע על צמחי הבר * אפשר בהחלט להגיד שקריספיל הביא
6 דק' קריאה
בתחרות אפיק, טור אופני הרים בינלאומי שנערכת זו הפעם התשיעית, לקחו השנה בפעם הראשונה חלק גם חברי עמותת אתגרים. רכיבה אתגרית גם למי שמאותגר בין הים לכרמל  בין ה- 21.9 ל- 24.9 התקיימה זו
3 דק' קריאה
מבט על מה שהיה ספינת דגל אדריכלית, מקדש מעט ומרכז חברתי תרבותי   "ספינת הדגל" האדריכלית כמעט בכל קיבוץ היה לאורך שנים מבנה חדר האוכל המקומי, שלא היה רק מקום הסעדה אלא גם ובעיקר מקדש
5 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן