להיטותו של זיבון לצוד חזירי בר, לא סתרה את אהבתו לבעלי חיים. עם כלבים הוא ניהל יחסים כמעט ארוטיים. על חבר שהיה גם, וגם, וגם
הביקור לפני שבועיים בחוות משפחת כנען, הריץ את מחשבותיי אחורה בזמן, אל זיבון, שהלך לעולמו לפני ארבע שנים. חוות משפחת כנען נמצאת סמוך לצומת בצת, כשני קילומטרים מהקיבוץ. המשפחה המורחבת – ערבית נוצרית – חיה כאן כבר כמה דורות. שלא כמו ערביי הסביבה, היא נשארה במקומה במלחמת העצמאות וקיימה, לאחריה, קשרי ידידות עם הקיבוצים השכנים. עיקר עיסוקה היה חקלאות וגידול חזירים. כך, עד שבא חוק החזיר, לאחר הקמת המדינה, והגביל את גידולם לכפרים שמסביב לנצרת. רוב מטה לחמה נשבר. החלופה הייתה קצבות לעת מצוא – בנהריה ובקיבוצים – וכל מיני "עבודות חוץ". רק ב-1985 חוברה החווה לרשת החשמל. עד אז האור בא ממצברי המכוניות ומאוחר יותר מגנרטור. עם השנים פרחו חלק מבני הדור השני והשלישי מן החווה והיו לבעלי מקצועות חופשיים.
עיקר קשריי היה עם האח הקצב תאופיק ושני בניו. בימי היותי אקונום – לפני 40+ שנים – שכרתי את שירותיהם, כדי ש"יפרקו" לחלקים את ההודים שלא היו ראויים למשלוח, לטובת התצרוכת של הקיבוץ. הביקור, לאחרונה, יחד עם כמה חברים מן הקיבוץ. היה מרגש והציף זיכרונות. החווה מאוד השתנתה: שער חשמלי בכניסה, בית חדש נבנה לדור הבא, מספר הרכבים גדל, "המודרנה" הגיעה למקום.
לתקוף מהאוויר ומהקרקע
זיבון, הוא זאב בן גל, ממייסדי הקיבוץ. יחד עם עוד חבר, הוא שמר לאורך השנים על קשר רצוף עם משפחת כנען. הסיבה לקשר: ציד חזירי בר. זיבון צד חזירי בר, כשעוד היה מותר, והביאם לחווה לפירוק. הוא נהג להשאיר נתח נאה למשפחה ואת היתר הביא לחבריו בקיבוץ, כדי שיעשו "על האש". ככל הזכור לי, הוא לא אהב בשר חזיר, הוא העדיף בשר כבש, אבל יותר מכול הוא אהב דגים. שנייה לדגים הייתה החלבה, שאותה אכל כמו בננה. קילף את הנייר וחיסל לאיטו חבילה של 300 גרם.
להיטותו לצוד חזירים לא סתרה את אהבתו לטבע ולבעלי החיים. עם כלבים ניהל זיבון יחסים כמעט ארוטיים – ליטופים, ליקוקים, גיפופים. הם היו קופצים עליו והוא היה מבסוט. פעם כשישבנו במרפסת ביתו, וכהרגלו ליטף את כלבו מייל, הוא שאל אותי: "רוצה לראות איך אני מעמיד לו?" כשהתאוששתי מן השאלה, אמרתי: "נו, בסדר נראה.." זיבון התחיל לדגדג איזו נקודה בגבו של הכלב, סמוך לצוואר. הסתכלתי, וכן, כעבור דקה הופיעה זקפה. אמרתי לעצמי: "מזל שזהו כלב בשם מייל ולא כלבה בשם פימייל…" את אהבתו לחיות מימש זיבון גם ביציאה לספארי באפריקה. כשחזר, סיפר על נפלאות מה שראה: כמה קרוב היה לאריות ואיך תנין טרף איזו זברה שרק רצתה לשתות מים.
עם חזירי הבר ניהל זיבון קרב מוחות. היו לו שתי שיטות לצוד אותם: מארב קרקעי ומארב אווירי. את המארב הקרקעי נהג להכין מוקדם בבוקר. הוא היה יוצא לשדה התירס בקצה הקיבוץ – שהחזירים עשו בו שמות – כדי למצוא את השביל ממנו באו ולהניח כל מיני גרוטאות בדרכם, כדי שירעישו בבואם בלילה הבא. כך יוכל לזהות מן המארב את מיקומם, ואז: שוט!
את "המארב האווירי" הכין זיבון, באמצעות כיסאות ישנים שתלה על עצי אבוקדו, שמתחתיהם נקוו שלוליות, ביודעו שמתישהו בלילה, החזירים יבואו להרוות את צימאונם. הכיסאות היו תלויים בגובה של כשלושה מטרים. על גזע העץ הוא תקע קרשים קטנים ששימשו כסולם. כך זיבון גיוון את הטקטיקה: פעם תקף מהקרקע, פעם מהאוויר.
ליל ציד מייגע
אינני יודע מה נפל עלי, כאשר ביום חורף של שנת 1974, אמרתי לו: "אני רוצה לצוד אתך פעם."
הוא אמר: "בסדר, אני יוצא הערב. בתשע תהיה במגרש חניה."
אמרתי לו: "אבל אין לי רובה ציד" והאמת שגם לא רציתי להרוג חזירים. סקרנה אותי החוויה.
הוא ענה: "אתה לא תירה, אתה תאיר עליהם עם הפרוז'קטור כשהם יגיעו לשלולית ואני אירה."
מזה שהוא דיבר על מארב ליד השלולית, הבנתי שאני הולך להיות תלוי על עץ אבוקדו.
ירדנו לשטח והחננו את הטרקטור מרחק כמה דקות הליכה ממקום המארב. בדרך שאלתי אותו: "כמה זמן לוקח עד שחזירי הבר באים ומה עושים בינתיים…"
זיבון אמר: "תלוי. לפעמים הם מגיעים מהר, לפעמים לוקח שעתיים, לפעמים הם לא באים בכלל."
"ומה עושים בינתיים?" תהיתי.
"חושבים", הוא ענה, "בלילה, כשאתה לבד, זה זמן טוב לחשוב על הכול. אפשר לנקות את הראש."
וכך הגענו לשני עצי אבוקדו שביניהם הייתה שלולית וזיבון לחש: "תטפס על העץ הזה, אני על העץ השני ותהיה בשקט. ברגע שאתה שומע רחש בשלולית, תפעיל את הפרוז'קטור ואני אירה."
זיבון. צייד אוהב כלבים
לזיבון היה הרבה על מה לחשוב. חייו ידעו טלטלות ומכאובים. סיפור ארוך, שיובא כאן בתמצית.
לאחר שעזב את הקיבוץ – בתחילת שנות החמישים של המילניום הקודם – הוא היה שותף להקמת חברה לעבודות עפר ונעשה לאיש השטח שלה. הוא הפעיל את הטרקטורים, לא עסק בניהול וכספים. את מיומנותו כמפעיל דחפור, מימש בין היתר בשיטוח שכונת המוגברים בעיר העתיקה, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כדי שתקום על חורבותיה רחבת הכותל המערבי; ובהקמת הביצורים בסיני ובקו בר-לב, שם, כמו רבים, גם התעשר. אלא שאז החלו צרותיו: הוא "נעקץ" והחברה הייתה כלא הייתה; הוא שכל את אשתו שמתה ממחלה ואיבד, כנראה בעקבות המכות שספג, את כל שערותיו. מקץ 15 שנה הוא חזר לקיבוץ עם שלושת ילדיו, נישא בשנית, שכל גם את בתו הקטנה שמתה ממחלה, התגרש והקים זוגיות חדשה, שנשתמרה עד מותו.
כשהיינו יוצאים למילואים והפקידה בחטיבה שאלה למצבו המשפחתי – רווק, נשוי, גרוש, או אלמן – הוא נהג לענות בחיוך: "אני גם, וגם, וגם, סמני וי בכל המקומות…" לי היה עבר קצר ודל בהרבה, מכדי שאחשוב עליו יותר משעה. משזו חלפה, עשיתי "פס-פס" לזיבון ולחשתי מן הכיסא האווירי: "מה קורה, אין חזירים…" לאחר שהיסה אותי ב"ששש", לחש: "סבלנות, צייד צריך סבלנות." "כבר גמרתי לחשוב, ניקיתי את הראש," לחשתי. "מה, כבר גמרת?!", הוא שאל, מופתע. חלפה עוד שעה, אף חזיר לא בא וזיבון אותת לי שזהו, מתקפלים. זאת הייתה הרפתקת הציד הראשונה והאחרונה בחיי. אף חזיר לא בא. סתם חזירות.
דגים תמורת קונסרבים
על תאוותו של זיבון לדגים כבר ידעתי. את עוצמתה למדתי להכיר שמונה שנים לאחר ליל הציד, בשירות מילואים שעשינו יחד, במלחמת לבנון הראשונה.
כשצה"ל כבר נלחם בבירות וכל כוחותינו נעו צפונה, גייסו את הקיבוצניקים הלא קרביים מהאזור, לאיוש המוצבים הסמוכים לגבול ישראל. אנחנו איישנו את מוצב ראס בייאדה, הצופה לים ולכביש לצור; חברי גשר הזיו איישו את מוצב שקיף, כמה קילומטרים ממזרח לנו.
המלחמה התנהלה בצפון ואנחנו, באופן פרדוקסלי, ידענו שלווה. בטן-גב, שמירה וסיורי נוכחות. הפיצוצים היחידים ששמענו היו של חומר הנפץ שהשליכו "הדייגים" לים. ממש מערב פרוע. הדגים שמתו בכמויות, צפו, נאספו ונמכרו בכפרי הסביבה.
זיבון שצפה בנעשה, נכנס לפעולה. הוא יצא מן המוצב עם כמה קופסאות שימורים, עצר את אחד "הדייגים" שהיה רכוב על אופנוע ועשה לי סימן של "חילופי שחקן", כמו שעושים מאמני כדורסל: אנחנו ניתן שימורים, אתה תביא דגים. זיבון ידע רק עברית ורקם את העסקה בתנועות ידיים. בשביל דגי-ים טריים הוא היה מוכן לתת הכול. חוץ מחלבה.
העסקה תקתקה והתפריט התחלף משימורים לדגי-ים. אלא שכעבור כמה ימים משהו השתבש. האספקה נעצרה. זיבון, שראה מעמדת השין גימל. את האופנוע עם הדגים פוסח עלינו וממשיך מזרחה, תיכף חשד. בירור קצר בקשר העלה, שהדגים נוסעים למוצב שקיף. החבר'ה שם גילו את הסוד ושילמו ביותר קופסאות שימורים, עבור האספקה.
למחרת, עשה זיבון מעשה: הוא ארב לאופנוען על שפת הכביש, עצר אותו בעוברו ליד המוצב ושאג: "נו פיש, בייציקל בומבה!!". רצה לומר: "אם אין דגים, נפוצץ לך את האופנוע."
הדייג חיש הבין. כעבור כמה שעות הוא הופיע בעמדת השין גימל ושאל בבעתה: "איפה קוז'אק?", בהתכוונו לזיבון, שדמה בקרחתו לבלש המיתולוגי מסדרת הטלוויזיה הפופולרית. זיבון הגיע, נתן את מנת השימורים הנקובה והאספקה חזרה לסדרה: דגים טריים כל צוהריים וערב.
אבל גם האושר הזה לא נמשך זמן רב. בקשר וגם ברדיו החלו להישמע דיווחים על אירועים קשים בבירות, מה שנודע מאוחר יותר כטבח בסברה ושתילה. ואז הכול התחרבש. המשמעת התהדקה, השמירות צופפו והדגים נשארו בים.
