איך חולקו הזכויות בבית בין חברת קיבוץ ובן זוגה בעת שנפרדו?
בני זוג, ידועים בציבור, ניהלו משק בית משותף במשך 15 שנים. השניים התגוררו בקיבוץ, בבית אשר שויך לאישה, חברת הקיבוץ. משהתפרק התא המשפחתי החלו התביעות ההדדיות: האישה שעזבה את הבית ועברה לגור עם בת זוגה, הגישה תביעת מזונות ותביעה לסילוק ידו של האיש מהבית, ואילו זה האחרון הגיש תביעה לפירוק השיתוף בנכסים המשותפים להם ובכלל זה בבית המגורים ועוד תביעה כספית בסך 600,000 שקלים כנגד האישה בטענה שזו הוציאה לשון הרע כלפיו.
חזקת השיתוף
הסבר קצר: לפי הפסיקה, על ידועים בציבור שאין להם הסכם לגבי יחסי הממון ביניהם, יכולה לחול "חזקת השיתוף". זהו כלל משפטי, המסדיר את נושא חלוקת הרכוש בעת פרידה (ככל שלא קיים בין בני הזוג הסכם מוקדם). כאשר בני זוג מנהלים אורח חיים משותף, אישי וכלכלי, קמה חזקה שכלל הנכסים אשר בני הזוג צברו במהלך חייהם המשותפים הם בבעלותם המשותפת (כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית מהם). ניתן לטעון כנגד תחולת החזקה הזו, אם יוכח שבני הזוג התכוונו שלא יהיה ביניהם שיתוף, בכלל או ביחס לנכס מסוים בפרט.
כך נמצא בבית המשפט את בן הזוג שידרוש חלוקה משותפת ("פירוק שיתוף") של הנכסים ומולו את בן הזוג המתנגד לכך. בעוד שהראשון יבקש להוכיח שהייתה לבני הזוג "כוונת שיתוף בנכסים", יבקש השני להראות כי בני הזוג נהגו לגבי הרכוש שלהם בכלל או לגבי נכס מסויים בפרט "הפרדה רכושית", כלומר שלא הייתה "כוונת שיתוף", ונכסים מסויימים או כולם נותרו רכוש נפרד ובלעדי שמשוייך רק לאחד מבני הזוג. במקרה שכזה, יכול בית המשפט לקבוע שהיה בין הצדדים שיתוף מלא או שיתוף חלקי בנכסים, גם אם מדובר בנכס המצוי בבעלות רק אחד מבני הזוג. למשל: דירה הרשומה בשם רק אחד מבני הזוג.
לטענת האיש, שלא היה חבר קיבוץ, הגם שהבית המשויך נרשם רק על שם האישה, בני הזוג ראו בו נכס משותף, ושילמו יחד את "עלויות השיוך" ושיפוץ הנכס. לשם כך הוא העביר כספים לחשבון האישה, ששימש לטענתו חשבון משותף. מנגד, טענה האישה כי הם "לא התכוונו ליצור שיתוף בזכויות או ברכוש, והם שמרו על חשבונות נפרדים ועל הפרדה רכושית". דירת המגורים שייכת רק לה, טענה האישה.
מבחן השימוש בכסף
השופטת הדס גולדקורן, מבית משפט לענייני משפחה בחדרה, מצאה כי בני הזוג ניהלו את "חייהם המשותפים מחשבון הבנק של האישה, בו הפקיד האיש כספים מעת לעת, ומשם שולמו הוצאותיהם המשותפות". "שמירה על חשבונות בנק נפרדים", קבע בית המשפט, "אינה מחייבת מסקנה שהצדדים התכוונו לשמור על 'הפרדה רכושית'. המבחן אם התכוונו הצדדים ל'הפרדה רכושית' הוא לפי השימוש שעשו בכספם". המתכונת של הפקדת הכספים ותשלום ההוצאות המשותפות גם אם מחשבון האישה, תומכת בכך שבני הזוג פעלו מתוך "קופה רעיונית משותפת".
בשים לב לתקופת החיים המשותפים, במהלכה נולדו לבני הזוג שני ילדים, נשיאה משותפת בהוצאות כלכלת הבית והמשפחה ומגורים משותפים, קבע בית המשפט כי חלה על הצדדים חזקת השיתוף.
בית המשפט מצא שבני הזוג מימנו במשותף את שיפוץ הדירה וכי "שיוך הדירה על שם האישה בלבד נבע מהיותה חברת קיבוץ, אולם ללא תרומתו הכספית של האיש למשק הבית המשותף, לא היה בידי האישה לשלם את 'תשלומי השיוך' לבדה". בית המשפט קבע אפוא שהאיש הוכיח "כוונת שיתוף ספציפי" בדירה, פסק שהוא בעלים של מחצית הזכויות בה, והורה על פירוק השיתוף בדירה.
"אמת דיברתי"
לעניין המזונות – נפסק כי כל אחד מההורים יישא בצורכי הקטינים עת הם שוהים עמו, והם יתחלקו בהוצאות חינוך ורפואה בהתאם ליחס ההכנסות ביניהם (60 אחוז האיש ו-40 אחוז האישה).
אשר לתביעת לשון הרע – האיש טען כי האישה "הכפישה אותו בהודעות ווטסאפ ומסמך ששלחה לבני משפחתו, וסיפרה להם שהוא מכור לצפייה בפורנוגרפיה, למריחואנה וחשיש. האישה טענה: "אמת דיברתי", הדברים נכונים. היא הסבירה שלא התכוונה להשמיץ או להכפיש, אלא רצתה להציג בפני בני משפחתו של האיש את האמת, שכן הוא טען בפניהם שהיא זו שאחראית לפירוד.
בית המשפט דחה את טענת האישה כי הדברים אמת, שכן הם לא הוכחו כנכונים וקבע כי מדובר בהוצאת לשון הרע. אך הוא דחה את התביעה שכן שוכנע שעומדת לאישה "הגנת תום הלב", והסביר שעשתה זאת כי היה לה צורך "לחלוק ולפרוק תחושותיה עם בני משפחת האיש", ולא כדי לגרום לו נזק.
ערעורים
שני בני הזוג ערערו על התוצאה לבית המשפט המחוזי בחיפה. האיש באמצעות עו"ד גבי מיכאלי והאישה באמצעות עו"ד יורם ירקוני.
שופטי הערעור: סארי ג'יוסי, עפרה אטיאס וניצן סילמן, קיבלו את ערעור האיש לעניין תביעת לשון הרע שהגיש. הם פסקו כי יש לחייב את האישה בפיצוי בגין הוצאת לשון הרע, גם אם לא הוכח שנגרם נזק לאיש. "הליך גירושין לא יכול לשמש כר להאשמות לא מבוססות, במיוחד משמדובר בפגיעה אפשרית במעמד האיש, בעיני בני משפחה קרובים". לדעת השופטים, אמירות לא נכונות ("פרסום לשון הרע") לגבי התמכרות לסמים ולפורנוגרפיה, חצו את "המתחם הרעיוני" המוגן ב"הגנת תום הלב" שכן פגיעתן חרגה מהתחום הסביר בנסיבות אלה. מאחר שהפרסום היה רק לבני המשפחה (שידעו את העובדות הנכונות לאשורן), האישה חויבה לשלם לשלם פיצוי בסך 25,000 שקלים בלבד.
אשר לדירה – שופטי הערעור קבעו שאכן האיש הוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירה ("רכוש משותף"), אך קיבלו את ערעור האישה ש"היקף השיתוף" בדירה אינו בחלקים שווים.
השופט ניצן סילמן הסביר שלצורך עשיית הצדק יכול בית משפט לקבוע ש"השיתוף יהיה מוחלש" או ש"השיתוף יחול, אך לא בחלקים שווים". בנסיבות כאן, אמר השופט: "שיקולי הצדק מחייבים את יישום עיקרון 'השיתופיות המוחלשת' או שיתוף שאינו מלא".
השופט נימק עמדתו כך: (1) שיוך המגרש והבית בוצע בתחילת מערכת היחסים בין הצדדים וטרם המגורים המשותפים שלהם; (2) השיוך בוצע מתוקף זכותה של המשיבה כחברת קיבוץ משך כ-20 שנה, ודי בכך להצדיק שיתוף חלקי בבית; (3) ערך המגרש (כ-1.7 מיליון שקלים) גבוה בעשרות מונים מערך הבית (כ-150,000 שקלים בלבד). משכך, גם אם האיש, מימן כטענתו (שלא נתמכה באסמכתאות) כדי 400,000 שקלים, אין בכך להקנות לו זכות קניינית במחצית הזכויות בבית ובמגרש, שכן תרומתו הכספית נמוכה לעומת הערך הכולל של הבית; (4) השופט תהה הכיצד האיש תרם מהכנסותיו להשבחת הבית כאשר באותה תקופה ניהל הליך פשיטת רגל שחייב אותו להעביר כספים לקופת הכינוס דווקא. בכל אלה מצא בית המשפט נימוקים "להחלשת השיתופיות". לפיכך, פסק הרכב שופטי הערעור כי לפי היקף השיתוף "המוחלש" בדירה, "יש לקבוע את זכויות האיש על 25 אחוז מהנכס, ואילו את זכויות האישה על 75 אחוז מהנכס".
