יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2024 05 23 120807

פוס יום העצמאות

4 דק' קריאה

שיתוף:

המוות שפלש חזק מדי לתוך הקיבוץ, הריק שבין האין חג לאין חול וכלב חרדתי אחד

*תמונה ראשית: תורן בכניסה לבארי. במקום יום העצמאות נפער חור

והינה, לפחות אצלי, השתרר לו פוס מוזר כזה. פוס משחק, כמו שהיינו אומרים כשהיינו ילדים. העולם ממשיך להסתובב, הדברים קורים – אבל אנחנו פטורים רגע מלשחק. אפילו לא יודעת למה ואיך קרה. או שבעצם בדיוק יודעת. במקום יום העצמאות נפער חור. יום הזיכרון – רלוונטי בהקצנה, הוא הוא הדבר עצמו. יום העצמאות? היה פעם חג כזה. התאדה ואיננו.
לעצמאות התכוונתי לנסוע לים המלח. להיות עם הקהילה, תוך כדי שאני לא יודעת מה אני עושה שם. תוכנן שם ערב עצמאות ולמוחרת פעילות כלשהי בבריכה לילדים. כמה ימים התלבטתי בין קול פנימי שאמר לי להיות עם הקהילה, ולצאת מבועת הבומים שפה. ממש לא רציתי לצאת, אבל ערב יום הזיכרון המשותף בין הקיבוץ לים המלח הכריע – להיות עם, ככה נכון.
לבומים חיים משל עצמם
בבוקר קיבלתי למשמרת כלב מלא חרדה שטרף את הקלפים. ניסיתי לבדוק לו פנסיון בסביבה, ולא התאים להביא אותו ככה למשמורת זרה. הווטרינר שקפץ לבארי נתן בשבילו תרופת הרגעה. הבומים בלתי אפשריים בשבילו, והם – כאילו יש להם חיים משל עצמם ותדירות שנקבעת מאליה. כמו ציפורים שמחליטות לעוף מתי שהן מחליטות לעוף. ואין להן משגרים, ואין להן סופגים.
לא סופי השבוע ולא החגים הם פקטור בשבילם, שום דבר בעצם. מגלמים את האבסורדיות והאקראיות של החיים. אנרכיה שמימית, מלחמה שקורית מעצמה. שרירותיות של שקט ורעש. בומים שלפעמים חורגים מהבומיות למכה חזקה בקרקע, מהלומה לאדמה, שרק שכשנופלת בטעות פצצת נפל כמוה במושב יתד, נזכרים שהיא הורגת בני אדם. כשהכול רועם קשה לחשוב על העתיד, על חגים. או על השקט, שהיה המובן מאליו הבלתי מורגש, ועכשיו הוא צועק כמו הבומים. ובגלל הכלב לא הלכתי לאזכרה. אי אפשר היה להשאיר אותו לבד. וגם לא רציתי ללכת. אני בקיבוץ כל יום, ולבית הקברות לא יכולה ללכת. החיים והמוות היו מופרדים. אבל המוות פלש חזק מדי לתוך הקיבוץ, ואני לא יכולה ללכת לבקר אותו שם.
קמו עלינו לכלותינו
יום הזיכרון אצלנו עסק עד עכשיו בעבר, הרחוק. מבארי היו עשרים וכמה. רובם ממלחמת השחרור, דמויות מתצלומים נושנים שאף פעם לא חרגו בתודעה שלי לאנשים בשר ודם, אחריהם כמה שזכורים לי במטושטש מהילדות, אפילו חללי יום כיפור דהו בזיכרוני, וזיכרון האחרון, שהיה כבר בן דורי – משנות ה-70 המאוחרות, גם הוא כוסה כבר במעטה הזמן.
ככל שעברו השנים התברר שהמזל משחק לנו, ובאותה נשימה הייתי חוששת שיקום עלינו חוק סטטיסטי או הסתברותי (אין כזה) ויאזן את בארי לרעה. בדומה הרגשתי לגבי הקסאמים כשנדמה היה שאנחנו חוטפים מהם פחות, ועכשיו עולה המחשבה שאולי בעזה שמרו עלינו למשהו אחר. והנה קמו עלינו באמת לכלותנו, ומאה ואחד שמות של אנשים נוספו. אנשים שהכרתי, שהיו פה עד לפני רגע כמעט, חיים, ואני לא מוכנה אפילו לקבל שיהפכו לדמויות.
אף אחד פה לא חיפש חג
הכלב ישן קצת ואני טיפלתי בכניסה של השכנים, משפחה שכולה. ויותר מאוחר בגינה ליד. שתל אותה חגי, שאיננו. חשבתי עליו, וזה היה טקס הזיכרון שלי. בערב הייתי כבר גמורה. הייתה ארוחת ערב כמו שישי רגיל, ארוחה שמכין המטבח ואנשים מביאים מנות מהבית. חצי ארוחה חברתית. אחרי זה היו קצת קפה ועוגה. אף אחד פה לא חיפש חג. ולי לא היה כוח. ירדתי הביתה לראות סרט בנטפליקס. את טקס המשואות לא ראיתי. את הממסדי אין סיכוי שהייתי רואה. לגבי הטקס בשוני – היו שם גיבורים וגיבורות שקמו לנו ומגיע להם בגדול.
אבל אני, אגלה לכם סוד, מילדות לא סובלת השאת משואות, אז חסכתי לעצמי, ושקעתי בריק שבין האין חג לאין חול. מסתבר שיש כזה. הבומים דופקים בראש, מטוסים או הליקפטרים בשמים, ואני בריק שלי, לא מחוברת אפילו לדאגה. זה הפוס שלה. עצמאות 2024, ואיך אמרה סקרלט אוהרה? מחר יום חדש. המשחק יחזור. ‏
מתק השפתיים הורג
הכלב נסע. כדורי ההרגעה עזרו לו לפעמים. כשבאו לקחת אותו הוא קם והלך לאכול. הבין שהוא יוצא מהבונקר של השביעי. כמה שזה לא בשבילו. לא התכוונתי לעשות על האש. האמת? אני סרבנית סדרתית של על האש (או אולי סרבנית עצמאות וזהו?) מסיבות אקולוגיות פנימיות. אש ועשן וריח של בשר ובשר באמצע יום לוהט לא מפתים אותי. למה המציאו בקיץ את הערב?
אבל מפה לשם הקימה מתנדבת מופלאה שמתקתקת פה חצי קיבוץ, על האש למילואימניקים, ואז קראה לחברים, ואז הגיעו גם התאילנדים. שבת אחים גם יחד. הגעתי כי הכרתי אחת מאלה שהכינו והביאו בהתראה קצרה את האוכל.
בשלב מסוים היא דיברה עם מילואימניקית ציונית דתית קלאסית לבושה בכחול בוהק, כנראה לרגל החג.
בחצי אוזן שמעתי את המילואימניקית אומרת למתנדבת ש"הרי באנו ואמרנו לקיבוצי העוטף שאם יוציאו אותנו מחבל עזה הם יחטפו. הם לא הקשיבו, ועכשיו תראי מה קרה להם״. מה שקרה לי הוא שחטפתי חררה ממתק השפתיים. עזבו את חוסר הקשר לעובדות ולסיבה ותוצאה. או טקט אפילו. מתק השפתיים הורג אותי. העדפתי להתעלם. בחיסול הארוחה אספתי קצת שאריות לכלב כשהיא פנתה אלי: "את מקומית? יופי, לא הצלחתי לדבר עם המקומיים". נתקעתי.
היא ישבה ליד בעלה המילואימניק, איש נחמד מאוד, שהתווכחנו פעם פוליטית, והילדים שלהם. לא רציתי להגיד לה לידם את מה שהיה לי להגיד. ״נייטיב?" שאלתי אותה.
מזמן לא פנו אלי בצורה כל כך בוטה. היה צחקוק כלשהו, שלא הפריע לה להמשיך:
״את גרה פה? כל הכבוד לך על האומץ, זה לא מובן מאליו״.
אל תעני לה, אני אומרת לעצמי, את יודעת לאן זה ייקח אותך.
מזמן לא נתקלתי בהתנשאות כל כך בוטה.
היו עוד כמה שאלות, שכולן זכו לתשובה שכללה מבט רב משמעות, הפסקה/היתקעות לרגע והברה אחת. אין מה לעשות, זה מה שהנייטיב מסוגלים לו.
לסיום איחלה לי הציונית הצלחה במעשיי, מה שגרם לי להתאפק מלענות שאשמח, רק שתיקח בחשבון שהמשמעות היא אי הצלחה במעשיה. זה נגמר. טקטיקת ההברות עבדה. הכלב סירב לאכול את השאריות ובעלה פנה אלי כמה דקות אחרי זה בידידותיות. יצאתי עם הכלב לאוויר הבומים מבולבלת קצת. מה רציתי בעצם? ואיך נתקעתי ככה? קרוב לבית חשבתי לעצמי: "אביבית, אולי בכל זאת ייצא ממך אדם טוב״.
גם לי יש טקטיקות התנשאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אורי אדלר, יזהר טוגנדהפט – הארגון לחקלאות אורגנית דוד סילברמן, אריה יצחק, מולי זקס, מאיה שניט-אורלנד – שירות ההדרכה והמקצוע אשר איזנקוט  ז"ל– מדריך שירות שדה בגימלאותאפרים ציפלביץ, שירות שדה, מו"פ בקעת הירדן הקומפוסט
8 דק' קריאה
נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן