כ-85 נרצחים מקיבוץ בארי כבר זוהו, ועוד כ-30 מוגדרים כנעדרים עד לזיהוים הוודאי
מספר הלוויות וההבאה לקבורה של הנרצחים וההרוגים בבארי מותנה בקצב הזיהוי. צוות מיוחד מקרב חברי בארי לקח על עצמו את הטיפול במשא הכבד של קיום לוויות הנופלים והנרצחים כשמדובר לפעמים בכמה לוויות באותו יום.
"אחרי שהתקבלו האישורים לקבורה אבל לא בבית העלמין של בארי", מציין אורי וולך, חבר צוות הלוויות של בארי, "נוצר חיבור עם קיבוץ רביבים כמקום הקבורה העיקרי של אנשי בארי. רביבים דאגו לכל מה שאנחנו צריכים לקיום הלוויות והקבורה. הם הקימו צוות שדואג להביא קלאב-קאר שישנע את הארון מהאמבולנס לחלקת הקבר, דואג למערכת ההגברה ומכסה את הארון בתום הטקס. לא הייתה בקשה אחת שהעלינו בפניהם שלא נענתה בחיוב. מזכירת הקיבוץ ומנהל הקהילה דאגו לצוות המלאכים שמסייעים לנו בכל פעם מחדש".
על פי מנהג הלוויות בבארי, כמו בקיבוצים אחרים, מציינים בלוויה את קורות חייו של הנפטר ומספרים על אודותיו. "זה דורש תחקירן וזה דורש מישהו שיודע לכתוב", אומר וולך, "והתחקירנים שלנו וכותבי ההספדים שלנו, או שהם איבדו מישהו קרוב או שלא יכלו לעמוד בקצב הלוויות שהיינו צריכים לקיים. חברת הצוות שלנו, מיה תבורי, פנתה לאנשי עולם התקשורת. נוצר קשר עם תחקירנים שעובדים בעיתונות ובטלוויזיה, עם עיתונאים, עם סופרים ואנשים שיודעים לכתוב, והם תחקרו את קרובי המשפחה של הנרצחים, והעבירו את התחקיר למי שיודע לכתוב. ברגע שהם סיימו לכתוב את קורות החיים, הם העבירו לנו את החומר לפעמים תוך מספר שעות גם אם זה היה מאוחר בלילה".
וולך לקח על עצמו לדאוג לנושא הפרחים בלוויות. "בהתחלה אי אפשר היה להשיג את הגלילים שעליהם כורכים את הזר. תוך זמן קצר נוצר חיבור עם עמר יהב, שארגנה צוות מתנדבות, ששזרו זרים ושלחו אותם בכל יום לרביבים ולבתי קברות נוספים בארץ שבהם נקברו אנשי בארי. עמר, שיחד איתה ניצחו על המלאכה עדי וענבר, הודיעה ברשתות החברתיות שהיא והנשים הנוספות ישזרו זרים בהתנדבות לכל נפגעי השבת השחורה. את הפרחים הן קיבלו מתרומות של מגדלים, והם אוחסנו בקירור ללא תמורה בחנות פרחים בשם פרחי גבעת ח"ן של עמיר מנדל. שינוע הזרים והפרחים לבתי הקברות נעשה גם הוא בהתנדבות על ידי אנשים שונים.
ברביבים דובר מראש על קבורה ארעית והעברת הנפטרים בבוא היום לבית הקברות של בארי, אבל היו בני משפחות שהעדיפו מסיבות שונות לטמון את יקיריהן בבתי קברות אחרים כמו עין השופט, גבעת עוז, קדמת צבי, רמת יוחנן, עולש ועוד. לכל מקום שביקשתי ממנה, עומר שלחה את הזרים והפרחים שביקשתי".
רק הקבורה ברביבים היא ארעית והשאר יישארו במקומם?
"אני לא יודע לגבי השאר. זה משתנה ממשפחה למשפחה וממקום למקום".
18 לוויות ביום
ביום ראשון שעבר הגיע מספר הלוויות של אנשי בארי, למספר הבלתי ייאמן: 18 הלוויות ביום, שמונה ברביבים ועשר בשאר חלקי הארץ. כמה ימים לאחר מכן כתב אחד מחברי צוות הלוויות של רביבים מכתב פומבי לאנשי בארי, שבו הוא מציג בפניהם את תחושותיו בעקבות עבודת הקודש שנפל בחלקו לעשות
חברי בארי,
בשבוע האחרון מצאנו את עצמנו משמשים כמעין 'פועלי במה' במחזה נורא, שגם בחלומותינו הגרועים ביותר לא חלמנו שנשתתף בו.
כולנו, צוות הלוויות של קיבוץ רביבים, נרתמנו למשימה של הבאת אנשי בארי שנרצחו, לקבורה זמנית ברביבים. מרגע שהוטלה עלינו המשימה, לא היה לנו ספק שנעשה זאת עם כל הלב וכל הנשמה.
יום אחרי יום, לוויה אחר לוויה, אנו נושאים את הארונות בשתיקה, מניחים אותם בכבוד ובזהירות במקומם, וממתינים לסימן לטמון את הארון באדמה ולכסותו באדמת הנגב שלנו. לוויה אחרי לוויה אנחנו מזיעים, מתמלאים באבק, מזילים דמעה סוררת וממשיכים במלאכת הקודש. לוויה אחרי לוויה אנחנו עומדים בצד, ומאזינים בדממה להספדים. הספדים לאנשים שלא הכרנו, אך דומה כאילו הכרנו אותם תמיד. אנחנו מקשיבים לסיפורי החיים של אנשי בארי. סיפורים על משפחה, על עבודה, על תחביבים. סיפורים על חיים שנגדעו באכזריות נוראה. אנחנו מקשיבים בדממה, והמחשבות נודדות מבלי משים אלינו, לחיינו האישיים. הסיפורים הרי כל כך דומים. לכל קיבוץ יש את הסבתא הזאת, והנער הזה והמשפחה הזאת. ועל אף שכל אחד הוא יחיד ומיוחד, יש חוט של חוויות ודרך חיים שמחבר את כולנו. רקמה אנושית אחת…
אנשי בארי היקרים, אנחנו עומדים לצידכם יום יום וכואבים את כאבכם. דמעותיכם דמעותינו ונשמתנו זועקת את זעקתכם. מתוך הכאב, הבכי והשכול אנחנו עדים גם לעוצמה האדירה שלכם. מתוך ההספדים עולות מידי פעם מילים של תקווה, כמו פרחים המבקיעים את אדמת הנגב הצחיחה. תקווה ליישב מחדש, לבנות שוב את ביתכם, לזכור את החיים, את הטוב והיפה בעולם.
בשעת הכאב הזאת אנחנו חשים כבוד עצום לקהילה שלכם, לכוחות המפעמים בה ולעוצמה הרוחנית שלכם. אנחנו מרגישים שנפל בחלקנו הכבוד לעמוד לצידכם בשעתכם הקשה ביותר, להציע לכם את עזרתנו הלוגיסטית ולאפשר לכם את השקט הנדרש כדי לבכות, ולהתאבל על חיים שאבדו.
כשהכול ייגמר, ביום שאחרי המלחמה, נשמח לעמוד שוב לצידכם ולסייע לכם בבניית ביתכם מחדש.
תומר פריאל,
בשם צוות הלוויות קיבוץ רביבים
