יבול שיא
הרפת והחלב
תמונה 1 WhatsApp Image 2021 11 30 at 09.36.37 1

פנים אל מול פנים 

6 דק' קריאה

שיתוף:

ניצן ג'וי גורדון, בת קיבוץ מגל, הקימה ב-2003, יחד עם קבוצת נשים את עמותת "יחד, מעבר למילים". הילדה שסבלה מאנטישמיות בכיתה בטנסי ושאלה את אבא שלה למה הערבים יורים עלינו, בחרה לקרב בין יהודיות לערביות באמצעות מפגשי תנועה והקשבה 

בביתה של ניצן ג'וי גורדון מתאספת אט אט חבורת נשים ערביות ויהודיות מהגליל. זו קבוצה של שחקניות תיאטרון ה"פלייבק", הפועלת בעקביות כבר כמה שנים רצופות. בחיבוקים ונשיקות הן נפגשות, מתעדכנות זו בחייה של זו, ועיניהן מלאות באהבה.  
לצופה מהצד קשה להבחין בזהות הדתית או הלאומית של מי מהן, והוא בוודאי יתקשה לחבר בין אחוות הנשים השורה כאן לבין אירועי הטרור במדינה בתקופה האחרונה. הפיגועים האכזריים שגרמו לשכול ולאובדן איומים, אינם ניכרים באנרגיות החיוביות הזורמות בין הנשים, אך גם אינם מודחקים ומורחקים. הן עוד תעסוקנה בהם במהלך המפגש. כאן מדברים ומציגים רגשות, כאב לצד שמחה וייאוש לצידה של תקווה.  

עמותת "יחד, מעבר למילים" עוסקת בהעצמת נשים, הפחתת דעות קדומות וקידום השלום בישראל. חברות העמותה פיתחו שיטה רב תחומית הפועלת לבניית אמון ויצירת בסיס לעבודה משותפת. בכלים המלמדים הקשבה עמוקה, שחרור רגשי, תנועה ומגע – עוברות הנשים הערביות והיהודיות חוויות המאפשרות להן לראות כי מעבר לשוני בתרבות, במסורת ובדת, ישנם דברים משותפים שהן חולקות כנשים וכאימהות. "בחברה שבה הדעות הקדומות והמאבקים בין ערבים ויהודים קיימים שנים כה רבות, נוצרת עוצמה בלתי רגילה כאשר נשים משני צידי המתרס מסוגלות לעבוד יחד לבניית עתיד משותף", מסבירה ניצן בדיבור רך ומלא אמונה את לבו של העניין. 

איך אישה שגדלה בבועה הקיבוצית השקטה והבטוחה מציבה בפני עצמה מטרה להכיר את השונה ממנה ועוד מכוונת לשינוי מציאות? 

"הזרעים לפועלי הוטמנו כבר בילדותי המוקדמת", מחייכת ניצן, "נולדתי ב-1960 במגל, קיבוץ שהיה אז קטן יחסית ושכן קילומטר מהגבול עם ירדן. אבי, חיים גורדון, היה רועה צאן, והיו לו קשרי מסחר וידידות עם אנשי באקה אל גרבייה. עם זאת, המתיחות הביטחונית באותה תקופה זכורה לי היטב כי חיינו ביישוב ספר, ואבי, שהיה הקצין היחיד במגל, מונה ל'מפקד הקיבוץ'. מלחמת ששת הימים פרצה כשהייתי בת שבע, ועדיין צרובים בי קולות היריות והריצה למקלטים. חבר'ה מהקיבוץ נהרגו, וגם אבא שלי נפצע. כשביקר אותי לשעה קלה במקלט, שאלתי אותו 'למה הערבים יורים עלינו? הם רעים?'. וכך, באמצע המלחמה, כשאנו בסכנת חיים ממשית, משיב לי אבא בדרכו המתונה שיש ערבים שרוצים להרוג אותנו, ויש גם הרבה ערבים טובים שרוצים בקשרי חברות איתנו. ממש כמו שבחברה היהודית יש אנשים מסוגים שונים".  

משפחה יהודייה יחידה 

אביה של ניצן היה אמנם רועה צאן, אך תוך כדי הטיפול בכבשים הצליח ללמוד לתואר ראשון במתמטיקה ותואר שני בפילוסופיה. מתוך רצון לעשות דוקטורט בפילוסופיה של החינוך, עזבה המשפחה כולה את מגל, ועברה לארה"ב. תחילה חיו בצפון קרוליינה, ומשם עברו לטנסי. "היינו שם המשפחה היהודייה היחידה, ואני הייתי היהודייה היחידה בכל חטיבת הביניים. האתגרים החברתיים שעברתי בשל יהדותי היו בלתי נסבלים. עברתי הצקות ואלימות – מצעקות וקללות של 'יהודייה מלוכלכת', ועד זריקת אוכל כשישבתי בקפיטריה, או מידי פעם ספיגת אבנים בדרכי הביתה. להורים לא סיפרתי דבר. כעבור שנה, לימדה המורה בכיתה על תקופת השואה. שני הילדים שישבו מאחוריי היטו אליי את ראשיהם ולחשו לי 'חבל שהגרמנים לא השלימו את העבודה, ולא רצחו גם אותך בשואה'. זה היה הקש ששבר אותי. קמתי ממקומי וצרחתי – מ ס פ י קקקק! עזבתי את הכיתה בריצה, ובהגיעי הביתה סיפרתי להוריי על העלבונות והקשים שספגתי במהלך השנה. עוד באותו שבוע שוחח אבי עם המורה, והגיע לכיתתנו. הוא לא דיבר עם אותם תלמידים מציקים ולא השמיע דברי נזיפה או תוכחה, אלא רק סיפר שני סיפורים המשקפים את המציאות בתקופת השואה ואת התמודדות היהודים באותם זמנים.  
משסיים את דבריו, הודה לתלמידים על הקשבתם ויצא מהכיתה. התערבותו העניינית והבלתי כוחנית, שיפרה את מצבי החברתי. אמנם עדיין חוויתי בדידות הישרדותית, אבל לא התעללות ישירה. החוויה המתמשכת הזו, של חוסר שייכות, חשש שתמיד יהיה מישהו שעלול לפגוע בי, ואלימות מכוונת כלפיי בגלל המוצא שלי, אפשרו לי לחוות גזענות על בשרי. זה היה כל כך חזק שאני זוכרת תחושות אלו עד היום".  

מהירוק של טנסי למדבר של באר שבע 

בתוך כל האפלה החברתית והרגשית הזו מצאה ניצן חבל הצלה ומפלט בדמות לימודי ריקוד שהנחתה מורה יצירתית במיוחד. "פעמיים-שלוש בשבוע הייתי מגיעה אל הסטודיו מביאה את עצמי לידי ביטוי ותנועה, שאפשרו לי שחרור והנאה".  

כשהייתה בת 15 חזרה המשפחה לארץ. מכיוון שהאב קיבל עבודה באוניברסיטת בן גוריון,  
קבעו מושבם בבאר שבע. המעבר מארה"ב לבאר שבע היה קשה, ואילץ את ניצן להסתגל לאורח חיים שונה לגמרי מזה שאליו הורגלה בחו"ל. "מעבר להבדל העצום בסביבה ובנוף – בין הירק המטופח והניקיון בטנסי, לבין הנוף המדברי בבאר שבע – התרבות הלימודית הייתה שונה לגמרי. בעוד בארה"ב נענשו קשות בסרגל על מקרים של העתקה במבחנים, כאן בבאר שבע אוימתי בנידוי חברתי אם לא תתני לשכנייך לספסל הלימודים להעתיק במבחן. עם זאת, פתאום הייתי בשיא גיל ההתבגרות, רכשתי חברות, ואפילו היו לי מחזרים. החברותא שהצטרפתי אליה בישראל, הייתה עוטפת ונעימה לעומת הבדידות והקושי שסבלתי בארה"ב". 

ב-1984 סיימה ניצן תואר בפסיכולוגיה וספרות אנגלית בחיפה. לאחר פגישה עם חברה שלמדה תרפיה בריקוד בניו יורק, הבינה שזה התחום שבו היא רוצה להתמחות. היא החליטה ללמוד לתואר שני בתרפיה בריקוד ובתנועה, במכללה אוניברסיטאית בבולטימור. "רציתי להיות הכי קרובה למקור הידע, ושם יכולתי ללמוד מהחניכות של מריאן צ'ייס, האמא של התרפיה בריקוד". 

היא למדה בארה"ב ובאותה עת בארץ היו שקועים עמוק בבוץ של מלחמת לבנון הראשונה. בן זוגה עבד בקצין העיר והשתייך לצוות שמודיע למשפחות על מות יקיריהן, אח אחד שלה שירת בצנחנים ואח אחר נפצע קשה ב-1986 באירוע בראש הנקרה, וחבריו נפצעו ונהרגו. שנתיים אחר כך החלה האינתיפאדה, והשלכותיה חלחלו לכל בית בישראל. "מלחמת לבנון הייתה תקופה נוראה בשבילי. הפחדים, הכאב והעצב שחוויתי בעצמי, הובילו אותי לרצות לעבוד עם חיילים באמצעות התנועה".  

"כל עוד לא נרגיש טוב עם מי שאנחנו, לא נוכל לעשות שלום עם אחרים" 
ב-1989, אחרי חמש שנים בארה"ב, חזרה ניצן לארץ. "באיזשהו רגע חשבתי שיש לי מה לתרום לריפוי המצב. שאבתי השראה מאבי, חיים גורדון, שלאורך כל השנים היה פעיל בארץ בעמותות שעסקו בדו-קיום. הוא היה לוקח סטודנטים ערבים ויהודים למצרים למפגשי עמיתים, ופעם אחת הצטרפתי אליו. בנוסף הוא נהג להגיע לעזה, כפעיל זכויות אדם, עבד מול גורמי הצבא כדי לעזור לאנשים בטיפולים רפואיים, והיה מביא לשם חברי כנסת כדי שיראו את מצב התושבים שם".  

אביה של ניצן הציע לבתו לשוחח עם מריים מרעי, ששיתפה עימו פעולה בכתיבת ספר שעסק ביחסי פלסטין-ישראל. מרעי פיתחה בעכו בית ספר ייחודי למטפלות ערביות בגיל הרך. "שאלתי את מריים מדוע המטפלות הערביות לא לומדות את המקצוע יחד עם המטפלות יהודיות. מריים הסבירה כי למטפלות הערביות יש מסורת ותרבות משלהן ואסור לגרום לכל העושר הזה להיעלם. המסר של מריים היה 'כל עוד לא נרגיש טוב עם מי שאנחנו, לא נוכל לעשות שלום עם אחרים'".  
ניצן החלה ללמד תרפיה בתנועה בבית הספר של מרעי, והרחיבה את עבודתה גם לתחומי הייעוץ ההדדי ומעגלי ההקשבה. "השילוב בין כל המיומנויות הללו אפשר למטפלות להציף את הסיפור שלהן ולהקשיב זו לזו. ככל שהעמקנו את הקשר והכישורים, המפגשים הפכו לרלוונטיים ומשמעותיים לחייהן". 

ב-1994, נפגשה מריים עם אלן סליפקה, שהקים את "קרן אברהם" כמה שנים קודם לכן, והציע לה להקים פרויקט של דו-קיום. "מכיוון שידענו שדעות קדומות קשורות באופי החינוך שקיבלנו בגיל צעיר מאוד, החלטנו ליצור תהליך שיפגיש בין גננות ערביות ליהודיות. חשבנו שאם הן יתקרבו אחת לשנייה, יעבור מסר חיובי לילדי הגנים שלהן כבר מגיל צעיר. 12 גננות ערביות נרשמו מייד לפרויקט, אך גננות יהודיות לא נרשמו כלל. עברתי מגן לגן בעכו והאזור, לעיתים אפילו קפצתי מעל לגדר הגן, ושכנעתי אותן להצטרף. לבסוף, ב-1996, שלושה חודשים אחרי רצח רבין, פתחנו קבוצה שאותה הנחנו יחד, שתי יהודיות ושתי ערביות.  
בשנים הבאות כבר היה לנו פשוט יותר כי נשים נוספות הצטרפו מפה לאוזן. קמו קבוצות מעורבות ובעקבות הפעילות נוצרו קשרים מדהימים בין גנים בעכו, יהודים וערבים, ואף הרחבנו את דפוס הפעילות הזו למקומות נוספים כמו מעיליא ומצפה הילה. התרחבות הפעילות הובילה אותנו להקמת העמותה "מעבר למילים" ב-2003. גייסנו כספים ממקומות שונים, וגיבשנו חזון – העצמת נשים והפיכתן לאקטיביסטיות בונות שלום". 

תמונה 2 P1140199
מפגש של תיאטרון פלייבק. לצופה מהצד קשה להבחין בזהות הדתית או הלאומית של מי מהן 

לדבר עם יהודי במרחב בטוח 

מבטה של ניצן נעים ורך, וגופה הגמיש כמו נכון תמיד לחבק ולהכיל את סיפור החיים של הזולת. דיבורה הבוטח על פעילות העמותה וחזונה, מעוררים תקווה, אך לצידם גם הסתייגות גדולה, כי הרי כולנו מודעים למציאות האכזרית הסובבת אותנו בארצנו המדממת. 

איך אתן פועלות לאור אירועי הטרור האלימים, או מצד שני מתמודדות עם קשיי היומיום שמעלים השותפים מהחברה הפלסטינית 

ניצן מהנהנת בהסכמה. "כל אירוע כזה, משני הצדדים, מזמן את סערת הלב, הכעס, העצב וחוסר האונים. אנחנו לא מתעלמות או משתיקות את זה, אלא מאפשרות להעלות את מגוון הרגשות בעזרת תנועה, דיבור, מגע, צעקות ותמיכה. בתחילת הדרך, כשעבדתי עם נשים ערביות מעכו, אירע הטבח שעשה ברוך גולדשטיין. החלטתי להביא את הנושא לידי שיחה במפגש. אחת הנשים הצעירות פתחה את הנושא, והסבירה את עמדתה בעניין מעמדה כאישה ערבייה בארץ של יהודים. תחילה ניסו חברותיה להשתיק אותה ולמנוע ממנה לספר על ההתמודדות היומיומית שהן חוות, אבל בסופו של דבר כולן שיתפו בסיפוריהן. עבורי זה היה מפגש מטלטל. שנים מאוחר יותר, אותה צעירה הצטרפה לעמותה כמנחת קבוצות מעורבות. 

ב-2002 נהרגו אם ובתה מקבוץ מצובה מיריות של מחבל. השתיים היו קשורות לאחת מחברות הקבוצה, ואנחנו, נשים ערביות ויהודיות, הגענו לניחום אבלים. היא כמובן עברה תקופה קשה ביותר, אך לבסוף החליטה לחזור לפעילות המשותפת וסיפרה בקבוצה על המצב המורכב במשפחתה, לאחר הפיגוע. הנשים הערביות גילו כלפיה אמפטיה ואהבה – חיבקו, עטפו אותה, וניגבו את דמעותיה. זה אולי לא היה דבר ענק, אבל היה כאן רגע חזק של ריפוי ואנושיות. 

לאחד ממפגשנו הגיעה פלסטינית, שסיפרה כי מבחינתה היהודים הם אלו שאסרו את אחיה,  
או החיילים שניצבו במטע הזיתים של משפחתה, והיו מגרשים אותה כשניסתה לדבר עימם.  
באחת השיחות שיתפה כי זו הפעם הראשונה בחייה שבה דיברה עם יהודים פנים אל פנים במרחב בטוח ומאפשר. 

כאן בדיוק באה השיטה שלנו לידי ביטוי: קודם כל אנו מכירות זו את זו כנשים, כאמהות, כבעלות קריירה, כחברות. משנוצר הקשר הבסיסי, שמעורר אמפטיה ואכפתיות ניתן גם להביא את הקונפליקט. אנחנו יכולות לעבור דברים משמעותיים יחד, לבכות, לכעוס, להתקומם, ותמיד יהיה לכל אלו מקום במרחב. אין מישהי שהיא 'צודקת'".   

אילו תגובות מקבלות השותפות לפעילות מצד מכריהן ומשפחתן? 

"התגובות נעות על מנעד רחב. יש הרואים בנשים הפעילות תמימות וטיפשות ויש הרואים בהן אמיצות וחדורות תקווה. משני הצדדים היו שהתייחסו בקושי גדול לשותפויות, כי יש אצלנו נשים שבאו ממשפחות שכולות, או נשים פלסטיניות שבנן עצור בכלא הישראלי או קרובתן נהרגה מכדור צלפים. עם זאת, רב הנשים זוכות לתמיכה ולחיזוק בפועלן. ב-2002, כאשר הוזמנתי לערוך סבב הרצאות בארה"ב, הצטרפה אלי בחורה מעכו. זה היה עבורה מהלך לא פשוט, לעזוב את הבית והילדים למשך חודש, אך באומץ רב היא החליטה לקחת על עצמה את המשימה. באתי לאסוף אותה באחת בלילה מעכו, ואני רואה התגודדות של אנשים ברחוב. בהתחלה חששתי שקרה משהו, ואז הבנתי – כל השכנים הקיפו אותה בשעה מאוחרת על מנת להיפרד ממנה ולשלח אותה באהבה, בתקווה שהיא תביא שלום! זו הייתה בשבילי הוכחה נוספת, שיש הבנה לגבי כוחן של הנשים בעשייה ובהשפעה על סביבתן".  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
אלוורה הוא צמח המרפא הפופולארי ביותר אלפי שנים. הצמח אוגר בעליו נוזלים לעיתות יובש ועקה, החומר הנוצר בעלים ידוע לטיפול והקלה בבעיות עור, לטיפוח, שימור ומניעת הזדקנות העור, ולשימושים פנימיים (בעיות עיכול, בעיות אוטואימוניות,
3 דק' קריאה
התקן החשוב, המשלב טווח רחב של קריטריונים לאימות מקורות המים למשק ושמירה על קיימות בנושא המים בכל שלבי הגידול והאריזה, הוטמע אצל כל המגדלים של גרנות וכן בבתי האריזה של הארגון   חוששים משנת
2 דק' קריאה
האם שימוש בביו-סטימולנטים מבוססי פרוביוטיקה משפיעים על מדדי הצימוח ונפח השורשים של האבוקדו והאם חגבים יכולים לשמש כמקור חליפי לחלבון, הם המחקרים אשר קטפו את המקום הראשון בתחרות שקיים המכון הוולקני • המחקרים בוצע
2 דק' קריאה
היסטוריה של 2,000 שנים במקום כל כך קטן ומבודד * מפעל האשלג שפעל לפני קום המדינה עם פועלים עבריים ביניהם אבא שלי * סיור בקסר אל יהוד ומקום הטבילה של ישוע בצפון ים המלח
3 דק' קריאה
ניצן סנש ממושב בן עמי, מאיר קאופמן ממושב נטור וישי רושנסקי מהמושב השיתופי יונתן – שלושה חקלאים שבמקורם באו ממשפחות ציוניות המאמינות בחקלאות * כבנים ממשיכים, חקלאים העוסקים במגוון גידולים, הם משתפים פעולה עם
8 דק' קריאה
"אני כל הזמן לומד" אומר לי אלון לזרוביץ' ממושב אליעד שברמת הגולן, אחד מיוצרי אוכפי ווסטרן לסוסים המובילים בארץ * את האהבה לחיות בכלל ולסוסים בפרט, ינק אלון עוד מילדותו במושב נווה ירק והוא
10 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן