פרשת השבוע: פרשת לך לך: בראשית פרק יג
א וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלוֹט עִמּוֹ–הַנֶּגְבָּה. ב וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. ג וַיֵּלֶךְ, לְמַסָּעָיו, מִנֶּגֶב, וְעַד-בֵּית-אֵל–עַד-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה, בֵּין בֵּית-אֵל, וּבֵין הָעָי. ד אֶל-מְקוֹם, הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁם, בָּרִאשֹׁנָה; וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם, בְּשֵׁם יְהוָה. ה וְגַם-לְלוֹט–הַהֹלֵךְ, אֶת-אַבְרָם: הָיָה צֹאן-וּבָקָר, וְאֹהָלִים. ו וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. ז וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט; וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַפְּרִזִּי, אָז, יֹשֵׁב בָּאָרֶץ. ח וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. ט הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. י וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה–לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה, אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. יא וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט, אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט, מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ, אִישׁ מֵעַל אָחִיו. יב אַבְרָם, יָשַׁב בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן; וְלוֹט, יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, וַיֶּאֱהַל, עַד-סְדֹם.
בפסוקים הללו אברם עולה ממצרים, אליה ירד בפרק י"ב, מעט אחרי שהגיע לארץ במצוות "לך לך" .איש עשיר מאוד, כבד בצאן, כסף וזהב. הפעולה הראשונה שהוא עושה בשובו מהירידה , היא פעולה פולחנית. הוא הולך אל המזבח וקורא בשם ה'. לא כתוב על זבח כלשהו, קורבנות אחרים, אלא "וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם, בְּשֵׁם יְהוָה". אולי זו התפילה הראשונה?
על לוט כתוב שגם לו היה צאן ובקר, אוהלים,אך לא מצוין שהיו לו כסף וזהב. כלומר עושרו פָּחוּת מעושרו של דוד אברם. מה שקרה הוא שהארץ הייתה קטנה מדי בשביל כמויות הרכוש והצאן של שני קרובי המשפחה. הביטוי הציורי והמטפורי מדויק להפליא לֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו.
אברם הוא הדוד, ומנסה להיות המבוגר האחראי . הוא מציע לחלק ביניהם את הארץ. כנראה שזו תכנית החלוקה הראשונה של הארץ. אמנם בין שני בני משפחה, אבל גם בני דודים הם בני משפחה. אולי כדאי ללמוד מקדמונינו על יתרונות החלוקה? הוא נותן ללוט לבחור איזה חלק הוא רוצה לקחת . לוט לא פראייר ולוקח את כיכר הירדן. המקום מוצא חן בעיניו מאד, הוא שם לב כי במקום ישנם נחלי מים רבים וכך יוכל להשקות את השדות ועדריו. המקום היה כה פורה- בדומה לגן עדן שבו היה "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל"[בראשית ,ב, ט] שניהם נפרדים.
רש"י על פרק יג:
(ג) וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו – כְּשֶׁחָזַר מִמִּצְרַיִם לְאֶרֶץ כְּנַעַן הָיָה הוֹלֵךְ וְלָן בַּאֲכְסַנְיוֹת שֶׁלָּן בָּהֶם בַּהֲלִיכָתוֹ לְמִצְרַיִם. לִמֶּדְךָ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מֵאֲכְסַנְיָא שֶׁלּוֹ (ערכין ט"ז ע"ב). דָּבָר אַחֵר: בַּחֲזָרָתוֹ פָרַע הַקָּפוֹתָיו (בראשית רבה מא,ג). לדברי הפרשן המרחיב את היריעה הקצרה של סיפור המסע, אברם לן באותן אכסניות בהלוך ובחזור ללמד אותנו דרך ארץ, וגם שילם את כל חובותיו. איש כבוד.
נגה ברנר סמיה כותבת שמסתבר שקשה לחיות ביחד. כל אחד צריך את הספייס שלו וכשהמרחב צפוף, מתחילים לריב. אנחנו לא יודעים על מה רבו רועי אברהם ורועי לוט ולמה היו צריכים להיפרד. אנחנו רק יודעים “שהכנעני והפריזי אז בארץ”. בתרגום לימינו: מאז ומתמיד חלקנו את השטח עם עמים אחרים. רש”י גורס שהוויכוח היה בגלל שרועי לוט נתנו למקנה שלהם לרעות בשדות זרים ורועי אברהם הוכיחו אותם על הגזל. אמנם הארץ הובטחה לזרע אברהם, הם טענו, אבל לא בגזל. לא בחמדנות. לא במרמה. לא בכיבוש. הסכסוך הפריד בסופו של דבר בין אברהם לבין לוט. אפשר רק לדמיין כמה אבנים נזרקו, כמה דברי הסתה נאמרו, כמה פיגועים סוכלו וכמה סכינים נשלפו. אבל הבינו שעליהם להיפרד. היא מתפעלת מהדרך בה פותר אברהם את הסכסוך עם לוט, אביהם של בני דודינו המקראיים, ומסכמת:הלוואי וכל הפרידות היו כאלה קלות. אברם, המבוגר האחראי מביניהם מגדיל לעשות ואומר ללוט: אם תלך לשמאל אני אלך לימין. אם תבחר ימין אני אבחר שמאל. הכל בסדר. יש מספיק מקום לכולנו. מודל נפלא לישוב סכסוכים.
פרשת השבוע: פרשת לך לך
אהובה קליין כותבת על המחלוקת בין רועי אברהם לרועי לוט.רש"י מדגיש: כי כל עושרו של לוט היה בזכות הליכתו עם אברהם. לטענתה התורה מלמדת אותנו, שריב בין אחים הוא מאד מסוכן, כאשר מסביבנו קיימים אויבים המביטים בנו ועלולים לפרש זאת כחולשה ומסוגלים לנצל מצב זה על מנת להילחם בנו, מה גם שכאשר אין אנו מאוחדים – הדבר עלול לדרבן את האויבים לנסות לפלוש לארץ ולדחוק את רגלנו מנחלת אבותינו.
ה"כלי יקר" מפרש כי כוונת הכתוב בהזכרת הפריזי והכנעני – הייתה: להדגיש כי הם היו אומות גדולות וחיו בשלום ביניהם ללא מריבות – זאת בהשוואה לרועי לוט ואברהם שלא הסתדרו ביניהם לשבת יחדיו בארץ. מעניין שהוא מצדיק דווקא את התנהגותם של הגויים ולא של בני עמנו.
המדרשים גורסים שלוט לא היה צדיק , ושעיקר המחלוקת שפרצה בין רועיו לרועי אברהם הייתה על רקע רעיית העדר בשדות זרים .אברהם שהיה צדיק וישר לא הסכים שלוט ייהנה מהגזל, אך בכך שלוט בחר את כיכר עבר הירדן, ניתן להסיק שהוא היה אדם מאד גשמי ועניין הרוחניות ממנו והלאה. לטעמה: לאור זה שלוט לא נרתע לשבת בקרבת סדום ועמורה החוטאים: "אוי לרשע ואוי לשכנו" או במילים אחרות: "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה".
במאמר "בעקבי הצאן – רועה וצאן בתמלילי שירי הזמר העבריים", כותבת מיכל סדן על התגבשות דמותם של הרועה והצאן בשירי הזמר העבריים.
מרועה נדרשים כושר הנהגה, אומץ לב, אחריות לכל פרט בעדר, יכולת הסתגלות, יכולת עמידה בתנאים קשים ובסכנות, התמצאות בשטח ויכולת ניווט, תושייה, הגנה על העדר מפני תוקפים, יחסי גומלין עם רועים אחרים, חוש צדק (בחלוקת שטחי המרעה), נושא העולה בפרשתנו, הימנעות מחדירה לשטחים מעובדים ועוד. הרועה מגלם באורח חייו מושגים ורעיונות כמו: השגחה, מסירות, חמלה, הסתגלות, חירות, ילידיות ועוד. רעיית הצאן נשזרה בדימויים פסטורליים ואידאליים. בעולמו של הרועה מהדהדים חזונות של הרמוניה, של שלום ושל אחווה נוכחותם של הרועה והצאן בשירת הקודש הקדומה, בפרקי התנ"ך, במיוחד בפרקי תהלים ומגילת שיר השירים. דימויים מעולם הצאן והמרעה יש בפיוט ובשירת ימי הביניים, בין היתר בדימוי האלוהים לרועה צאן ועם ישראל לעדר. בפיוט 'ידידי רועי', שחיבר ר' ישראל נג'ארה, בצפת במאה ה־16 קורא המחבר לאלוהים לשוב לרעות את עמו ולהרביצו בנאות דשא. הוא נסמך על ביטויים ועל שברי פסוקים מהמקרא (תהלים כג) שיש בהם דימויים של אלוהים ושל עם ישראל הלקוחים מעולם הרועה והצאן. דמות הרועה בשירת ההשכלה העברית ביטאה כמיהה לדמות שונה מזו של היהודי הגלותי היו לה שתי פנים: היא המשיכה להיות דמות אלגורית רוחנית בהקשריה הדתיים המסורתיים, כמו דימוי אלוהים לרועה (בשירו של יל"ג, 'עדר ה'), ולצד זה היא הופיעה כרועה עברי קדום, ארצי ומציאותי, אשר יכול לשמש דגם ל'יהודי החדש' (כגון הרועים באהבת ציון מאת אברהם מאפו).
העיסוק ברעיית צאן היה חלק מתהליך גיבוש הזהות החדשה; הוא לא נועד להניע אנשים להיעשות רועי צאן. דמותו סיפקה הזדמנות להסתמך על דגם מוכר ומוערך מן העבר, שחזרו אליו כדי לבטא את הרצון בשינוי.
אולי החזרה למצב הטבעי, של רעיית צאן עם כל התכונות הנדרשות מהרועה, מסמלת גם את המצב העכשווי ולא רק את ראשית ההתיישבות המחודשת בארץ. הטרנד העכשווי של חיים ספורטיביים, קירבה לטבע, אכילה של מאכלים לא מעובדים וכו, יחד עם יינות, שמן זית וגבינות צאן, מלמד שההתרפקות על העבר אינה רוחנית בלבד. היא משולבת עם נהנתנות ומודל החיים הטובים.
שִׁיר רוֹעִים הדודאים (קטע) מילים: רפאל אליעז לחן: אריה לבנון
בֹּקֶר בֹּקֶר כְּחוֹל רַגְלַיִם
וְשָׁמַיִם רֵיקָנִים
מְהַלְּכִים רוֹעֶה וְאַיִל
עַל טְלָלִים וּבַרְקָנִים
סָח רוֹעֶה אֶל בֵּן הָאַיִל
רוּחַ רַךְ מַרְעִיד גַּבְּךָ
סָח הַאַיָּל אֶל בֶּן חַיָּל
בַּת זוּגִי לְאָן הָלְכָה
סָח רוֹעֶה אֶל בֵּן הָאַיִל
בֵּין שְׁבִילִים טַפְּסָהּ אֶל עַל
סָח הַאַיָּל אֶל בֵּן חַיִל
בַּת זוּגִי רוֹעָה בָּטַל
סָח רוֹעֶה אֶל בֵּן הָאַיִל
עוֹד רוֹדֶמֶת יוֹנָתִי
עַל סְלָעִים פּוֹרֵחַ זַיִת
עַל לִבִּי אָהַבְתִּי
פרשת השבוע: פרשת לך לך: שבת של רועים צאנם בשקט ובביטחה, ללא מחלקות על שטחי מרעה, שי חלוקה גונת של הארץ, של גבינות צאן ויין ושמחה.
