יבול שיא
הרפת והחלב
1 רעיה משדרת ברדיו נען

קומי לך רעייתי 

5 דק' קריאה

שיתוף:

היא מנהלת את הקהילה שבה גדלה, מאמינה שתרבות קיבוצית היא החמצן ובחרה בשוויון מגדרי כנושא מוביל השנה * רעיה בן אברהם מנען מרגישה שהסערה בארץ מחייבת אותה להיכנס לזירה ושועטת אל היעד המפתיע הבא

תוך כדי הריאיון במשרדה שבמזכירות היא עושה סיעור מוחות עם מנהלת התרבות על אירוע שיעסוק בדמוקרטיה. "מעין אחר צהריים לילדים, שיעסוק במגילת העצמאות ובדמוקרטיה, שגם הילדים יבינו על מה אנחנו מוחים", היא מסבירה ומתנצלת על ההפרעה. ככה זה כשהדלת נשארת תמיד פתוחה. "יש פה אנשים עם דעות שונות, לא כולם מאמינים באותם דברים, בעיניי השמירה על הדמוקרטיה ועל דמותה של מדינת ישראל זה הדבר המרכזי שעליו כולנו נלחמים". 

ואולי דווקא הרגע המקרי שבו תפסתי אותה הוא הסיפור של רעיה בן אברהם (48) מנען, מנהלת הקהילה בקיבוצה הגדול והוותיק, אישה שמכורה לתרבות ומאמינה בקהילה, שרוצה לשמור על הבית ומבינה שזה הרגע להיות בעמדה משפיעה יותר במדינה – ולכך עוד נגיע בהמשך הכתבה.  

היא נולדה וגדלה בנען, נשואה לאייל, גם הוא בן הקיבוץ, ואמא לשלושה בנים. למרות מה שקורה בשלטון הארצי והמקומי, מבחינתה זה מאוד טבעי שבנען יש ניהול נשי: "לאורך השנים תמיד הייתה לפחות אישה אחת בצוות הניהול של הקיבוץ. העובדה שאני מנהלת קהילה לא זרה לנען. הקיבוץ מנוהל ברובו על ידי נשים מדהימות ודווקא הניהול הגברי במיעוט". 

למרות שלשמחתה המציאות הניהולית בנען אינה תואמת את מה שקורה במדינה ברור לה ששיווין מגדרי הוא מטרה חשובה מאין כמותה "לנו הנשים רוב של 51% באוכלוסייה ועם זאת אנחנו נעדרות בעמדות מפתח ובצמתי קבלת החלטות בזירה הציבורית. זו מציאות שאסור להתעלם ממנה. לכן החלטנו לשזור את הנושא החשוב הזה בתוכנית המשק, כשהמטרה להעלותו למודעות הקהילה באמצעות פעילויות שונות לאורך השנה – בעיקר בחינוך ובתרבות.  

לדוגמה, בטקס חנוכה האחרון הדליקו את הנרות נשים מקומיות ששברו את תקרת הזכוכית ובזכות כשרונן ונחישותן השתלבו בעמדות מפתח בעולמות ובארגונים הנחשבים גבריים. 

את אחד הנרות הדליקו שלוש ילדות שהחלו להתאמן בכדורגל, סחפו אחריהן ילדות נוספות ובזכותן הוקמה בנען קבוצת כדורגל בנות". 

תפקיד חייה  

היא מגיעה מתחום החינוך הגופני, למדה תואר ראשון ושני בווינגייט, הייתה מורה בבית הספר, ניהלה קייטנות ואפילו פתחה סטודיו משלה. "כשהייתי בת 30 יצא מכרז לניהול התרבות, עם סיום תפקידו של חבר ששימש בתפקיד שנים ארוכות. למרות גילי הצעיר והעובדה שנען הוא קיבוץ עם מורשת ענפה ושורשים עמוקים רציתי את התפקיד. ב-2005 עברנו שינוי באורחות חיים מקיבוץ שיתופי למתחדש, ועלה חשש שמה שייפגע יהיה 'המותרות', כלומר התרבות. אבל לא לקחתי את זה כשיקול. ידעתי שיש לי יכולת לוגיסטית, יכולת הפקה ויכולת לחבר ולרתום אנשים". היא קפצה למים ומודה שההתחלה הייתה מאתגרת. "בנקודת השינוי כל חבר התכנס לביתו, חברים לא מיהרו להתנדב להרים חגים וגם לא לערום את הכיסאות בסיום הערב. בין לילה עברה המטוטלת לצד שני ולא פשוט היה להתמודד עם זה. באתי עם המון רצון להביא את עצמי, את הרעיונות שהיו לי, לחדש, לשנות, מה שלא היה קל לחברים הוותיקים לקבל. השנתיים הראשונות היו מלאות משברים, תסכולים ושמרנות רבה. בהמשך התאהבתי מחדש בנען, באנשים, במסורות".   

14 שנים כיהנה רעיה כמנהלת התרבות ומבחינתה זהו תפקיד חייה, שהיא זוממת לחזור לעשותו פעם, לעת פרישה. "החגיגה הקהילתית גבתה תשלום ממשפחתי. החגים נחגגו עם הקהילה ולא באינטימיות בחיק המשפחה. הייתי מגיעה להתארגן רגע בבית כששלושת הבנים שלי, שנולדו לתוך זה, כבר התקדמו לחדר האוכל לחגוג". עם רגשות האשם היא חיה לגמרי בשלום, אבל האמונה בקהילה והרצון להשפיע על חיי קיבוצה במישורים חדשים הביאו אותה להניח את צרור המפתחות הכבד של התרבות. "הלכתי לא כי נמאס לי. אלא מתוך הבנה שאני צריכה להתפתח. עזבתי בעצב ובדיעבד תקופת הקורונה שעצרה הכול עשתה בשבילי שירות טוב כי אחרת לא הייתי מסוגלת לשחרר ולהתאפק מלרוץ להפיק איזה חג". גם כיום היא מאמינה שהתרבות היא אחד הנדבכים החשובים ביותר בקהילה: "תרבות היא הדבק, הנרטיב, הסיפור המשותף. ברגע שפניתי לניהול הקהילה הרגשתי כמו שמשון שאיבד את שערו ואת כוחו. ויתרתי על השטח ועל העשייה שמיטיבה עם הקהילה באופן ישיר ומידי ועברתי לעבוד בצד הפחות זוהר".  

למה את עושה את זה לעצמך?  

כמי שהייתה ספורטאית תחרותית בנעוריה, נשארה טיפוס ספורטיבי ובנוסף מחזיקה במגרה גם תעודה של מצילה מוסמכת – רעיה לא מהססת לקפוץ למים. "רכזת תרבות היא חצי מנהלת קהילה", היא מסבירה את קפיצת הראש למים העמוקים של אספות כלליות והכרעות גורליות. "חיה את השטח, את האנשים. מנהל קהילה מעצם היותו בהנהלה נתפס אוטומטית כמנותק. הבנתי שאם אני באמת רוצה לשמור על החוזקות של נען עליי להיות אמיצה ולתת קפיצה. זה התבשל אצלי לא מעט וב-2019 הגשתי את מועמדותי לתפקיד".   

איזה פידבקים קיבלת?  

"'אל תעזי! עכשיו אוהבים אותך, כשתהי שם ישנאו אותך, למה ללכת לצד האפל של הירח?', 'למה את עושה את זה לעצמך?'. אנשים לא הבינו מאיפה זה בא. חוץ מלקשור אותי במחסן תרבות עשו הכול כדי שלא אתמודד".  

נען הוא אחד הקיבוצים הגדולים בארץ; 1100 חברים כ-200 תושבים, וכ-600-700 ילדים, סך הכול כ-2000 נפש. 

מה שעובד בקיבוצים קטנים יותר, לא בהכרח עובד בקיבוצים בסדרי גודל של נען. עם זאת, למרות נפח העבודה ולמרות הקולות שנשמעים מלא מעט מנהלי קהילה על הקושי לכהן בתפקיד שמצריך חיכוך מתמיד עם הציבור, רעיה מעידה על עצמה שהיא קמה כל בוקר שמחה ואופטימית.  

"באתי מלמטה, למקום שהכרתי היטב. בזכות השנים כמנהלת תרבות חברים מרגישים בנוח לפנות אליי, עוצרים אותי במדרכות, ואני מורגלת באינטנסיביות הקהילתית הזו. זה לא הטריד אותי. בשנתיים הראשונות בתפקידי נקלענו לתקופת הקורונה ופעלתי בתוך סיטואציה לא מוכרת. אלו היו שנתיים מעניינות שבהן השתמשתי דווקא בחוזקות ששרתו אותי כמנהלת תרבות – גיוס מתנדבים לפעולות שונות כמו חלוקת מזון למבודדים ופתיחת עמדה לבדיקות קורונה כאן בלב המזכירות כדי לשמור ככל הניתן על השגרה. אני שמחה שהייתי פה בתקופה הזו".   

איך זה מרגיש לכהן בתפקיד כזה, שיש האומרים שהוא כפוי טובה?  

"לפני כחודשיים הוזמנו בעלי תפקידים מקיבוצים לתוכנית 'מנהיגות צומחת' ב'משקי הדרום' לספר למנהלים לעתיד איך זה מרגיש להיות שם מעבר להרי החושך. בעודי משתפת ועונה לשאלותיהם הבנתי עד כמה אני אוהבת את מה שאני עושה וכמה הנאה וסיפוק אני שואבת מהתפקיד. אני מגיעה למשרד מדי בוקר בתחושת משמעות, התרגשות וציפייה לבאות". 

"חבר אמר לי פעם 'תביני שבאמת נכנסת לתפקיד כשתתחילי להימנע מלהגיע למקומות ציבוריים'. לשמחתי הנבואה הזו לא התגשמה ואני מגיעה לכל מקום ואירוע בשמחה גדולה. ברור שלא תמיד זה פשוט. לעמוד מול חבר ולהגיד לו 'לא', או להיפרד מבעלי תפקידים שאחר כך פוגשים במדרכות זה לא תענוג גדול. אני מניחה שיש כאלה שיש בליבם עליי, אבל כשאני מאמינה בדרך וטובת נען לנגד עיניי אני יכולה לעמוד מאחורי כל החלטה. אני משתדלת לא לקחת דברים באופן אישי וגם אם מישהו לא מחייך אליי אני אמשיך לחייך, לדבר בכבוד ולעשות את הטוב ביותר עבור הקהילה". 

רעיה מוסיפה ששותפיה לניהול בנען אינם חברי הקיבוץ, "וזה חתיכת אתגר. כשיש טענה, בכל דבר ועניין, אוטומטית באים אליי. זה הופך אותי ל'קולט ברקים' וגם מאלץ  אותי להבין בתחומים רבים שאינם בהכרח באחריותי. למרות שמתוקף תפקידי אני מבלה הרבה במזכירות, אני משתדלת להיות נגישה ולא לאבד את הקשר ואת המגע עם החברים ועם השטח. בימי שישי יש במשרדי 'דלת פתוחה' וכל חבר יכול להגיע לשוחח איתי בכל עניין".  

"מאוד נכון בעיני שמנהלת או מנהל הקהילה יהיו מתוך הקהילה עצמה. אין תחליף להיכרות מעמיקה ואין תחליף לעבודה בשביל הבית שלך. לנען יש סיפור מורשת מקומי חזק. כיום אנחנו ספינה ענקית עם מנוע של סירת דייג, אין לנו מפעל משגשג, אבל יש לנו גאווה יחידה שנוצרה הרבה לפניי ותישאר גם אחריי, כנראה שהרצון הטבעי הוא לתת את ההובלה לאנשים משלנו שישמרו על הלפיד".   

איך שומרים על חוסן ונרטיב בקיבוץ כל כך גדול? עד 2019 התקבלו לחברות כל הנערים עם סיום י"ב. "אין, ריבוי סטטוסים. כולם חברים", היא מדגישה, "וגם כשנעצרה הקבלה האוטומטית לחברות בשל מגבלת המגרשים – קיבלו הבנים מעמד של 'בנים בחברות מותנית', חברות שתתממש כשיהיה להם מגרש. ועד אז הם חלק בלתי נפרד מאיתנו. הקשר הרב דורי והמשך מגורי הבנים והבנות בנען חשוב לנו מאוד".

2 רעיה בר מצווה
ברכת מנהלת הקהילה בטקס בר מצווה שנחגג יחד. צילום: אייל פאר

אז למה לי פוליטיקה עכשיו 

בימים אלו ממש מסיימת רעיה קדנציה ראשונה (ארבע שנים) ומגישה את מועמדותה שוב לבחירת הציבור לקדנציה נוספת. "יש עוד הרבה מה לעשות ונען, הבית, הוא המקום הכי חשוב לי בעולם. יחד עם זאת תוצאות הבחירות האחרונות והמצב הכאוטי במדינה גרמו לי להבין שאם אני באמת רוצה לשנות, לקדם  ולהשפיע – אצטרך לרדת למגרש ולעזוב את היציע.  

כשליאור שמחה הציע לי לחבור אליו להתמודדות בבחירות הקרובות לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית הרגשתי שמשהו מתעורר בי. ליאור ואני חולקים תפיסת עולם דומה, שנינו מאמינים בדבר המופלא הזה שנקרא קיבוץ והחלטתי שאני חוברת אליו למסע החשוב הזה".  

ומה אומרים על זה החברים? משחררים? 

"קודם כל אצטרך לעבור בקרוב קלפי בנען. רק החברים יחליטו אם הם רוצים שאמשיך. עד הבחירות למזכ"לות התנועה יש עוד שנה שלמה – וברור שגם אז הכול פתוח.  

הקיבוצים נמצאים כיום יותר מתמיד בפוזיציה פגיעה. אנחנו רק אחוז וחצי מכלל האוכלוסייה. במציאות  כזו מוטלת עלינו החובה לצאת מאזור הנוחות ולשמור על הבית – אם בהפצה של הטוב המשותף הזה, שנוצר לפני יותר ממאה שנה, לחברה הישראלית כולה, אם ביצירת שיתופי פעולה עם גורמים שונים מבית ומחוץ ואם במאבק על הזכויות. זו השליחות האמיתית שלנו".

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אבי לב כבר בן 83 ולאורך שנות חייו, גם כשעבד כשכיר במשך 34 שנה ב"האחים מילצ'ן", תמיד היה חקלאי ופרדסן * לפני כחודש השיק את "לב של חקלאי" – ספר זכרונותיו, מנעוריו כחקלאי וכאחיו
10 דק' קריאה
אני כותב כמה ימים לפני יום הזיכרון לחלל צה"ל ויום העצמאות. מלא רגשות ובעקר תפילות – אני מאחל לכל החטופים לחזור הביתה מהר, שכוחות הביטחון ישמרו על השלום ועל עצמם, שכל הפצועים והמשפחות שעברו
3 דק' קריאה
במושב משֹואות-יצחק בדרום יש שתי אנדרטאות זו לצד זו – האחת לזכר הנספים בשואה והשנייה לזכר הנופלים במלחמות ישראל * אבנר חורש – מורה דרך וחבר המושב דור שני – מספר על תולדות היישוב,
6 דק' קריאה
שחקנית החיזוק בת ה־107 שבוחרת להסתכל קדימה * תמיד מעדיפה לראות את הכוס החצי מלאה  השבוע סיפר לי מושבניק שלא מזמן הוא חגג יום הולדת 70. איחלתי לו מזל טוב ושאלתי איך חגגו. בקול
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן