יבול שיא
הרפת והחלב
קטנות קיבוציות 1

קטנות כיפור

3 דק' קריאה

שיתוף:

שנה חדשה – קטנות כיפור

קטנות כיפור: עצה קטנה לקראת שנה חדשה: תושיטו יד פתוחה לכל מה שעשוי להירקם והחזיקו אצבעות חמות לכל מה שעלול להיפרם.

אלישע

בבוקר יום הבחירות פגשתי את אלישע שפירא. חשתי צורך להתוודות באוזניו כי הצבעתי לכחול לבן. הוא הביט בי את מבטו החכם, מעכל את דבריי ואז, בשקט, כדרכו, בהיגיון, כהרגלו, הסביר לי למה טעיתי. למה הייתי אמור להצביע למפלגת העבודה- גשר. האיש הראשון שחשבתי עליו לאחר שהתברר כי העבודה עברה, בעור שיניה ובציפורניה, את אחוז החסימה, היה אלישע. שמחתי להניח ולשער שהוא לא מאשים אותי, חלילה, בהימחקותה של העבודה  לא רק מספר הבוחרים אלא מהשלכתה לארכיון הזיכרון או לארכיון השכחה.

ללכת יחף

ללכת יחף היה תמיד הכי כיף. גם בחורף, בשלוליות, בבוץ. גם אם לפעמים דקר קוץ. הלכנו יחפים כי הרגשנו חופשיים. עד היום, כשאני הולך יחף, לפעמים, אני מרגיש קצת ילד, ומביט סביבי לראות את מי שעוד מעט, כצפוי, יגיד לי לנעול משהו ויקלקל לי את הכיף של ללכת יחף.

בתור לקופה

עמדנו בתור, ממתינים להכנת ההזמנה. חמישה אנשים צובאים על קופתה של קופאית אחת. קצרי רוח – ישראלים, מה אתם מצפים – הפגינו את קוצר רוחם, שאלו נו, מה עם ההזמנה שלי. הם ידעו כי היא לא מכינה את המזון, ובכל זאת לחצו עליה, הלחיצו אותה. פתאום, משום מקום לכאורה, הגיע בחור צעיר, בידו קבלה ושטר של 100 ₪.  בשפת גוף, שאי אפשר היה לטעות בפירושה, הוא ניסה להידחף. מבטי אימה וזעם נזרו לעברו. חצוף. כעוס במיוחד נראה אדם מבוגר, דק ורועד, שניסה לסנן משהוא מבעד לשפתיו הקפוצות. בשלב מסוים ביקש הצעיר עם הקבלה והשטר סליחה, ואמר: "סליחה, טעית", הוא אמר לקופאית, "החזרת לי 100 ₪ בטעות". כך, באחת, השתנו המבטים, הבעות הפנים, האווירה, האנשים. הקופאית התרגשה ושיתפה (בערבית) את עמיתיה לעבודה. אנשים מסביב נראו נרגשים. "כל הכבוד", אמר המבוגר הדק "אין עוד אנשים כאלה. נדיר למצוא אנשים ישרים והגונים. כל הכבוד לך". גילוי נאות: לא הכרתי את הבחור ואני לא מכיר אותו גם כיום. "מאיפה אתה בארץ?" שאל הרועד, "קיבוץ" הפטיר הבחור בעודו מתרחק. "נו, קיבוץ. מה הפלא", הוא אמר, "איפה יש עוד אנשים כאלה".

על הספקטרום הקיבוצי

הוא היה  לבוש ברישול, חולצה חתוכת שרוול. קצת שלומפר. בעיני רוחי דימיתי אותו לקיבוצניק. הוא שוחח עם מישהו. מהשיחה, שאותה שמעתי היטב אף שלא התאמצתי להקשיב לה, הבנתי, כי הוא נולד בעיר אבל לימים היה בהכשרת נוער בקיבוץ ולפי הנראה ולפי הנשמע, סיגל לעצמו מושגים אחדים הרווחים בשפת הקיבוצניקים. איך אני מגדיר אותו? הוא לא קיבוצניק מבטן ומלידה אבל הוא מצוי על הספקטרום הקיבוצי.

הפצע

במשך השנים רבו הממשקים המשותפים בין עיירת הפיתוח, שכיום היא עיר, ובין חברי הקיבוצים הסובבים אותה. אנחנו צורכים שירותים (בריאות, בנקים  ועוד) ומוצרים (קניות…) בה, תושביה צורכים שירותים בקיבוצים  (לעתים גם מוצרים, בעיקר בשבתות, בכל-בו הקיבוצי). באחרונה האזנתי לשיחה באחד ה"פרלמנטים" המתיישבים במקומות שונים בעיר בימי שישי. כבר  בהאזנה הראשונית, האקראית, השטחית, התברר לי כי פצעי העבר, שבו שררו מתיחות ועוינות (בעיקר מצדם או, אם לדייק מצד הוריהם),  מוסיפים לדמם, אף שהם הגלידו והצטלקו לכאורה. יש דברים, מתברר, בלתי נשכחים ובעיקר בלתי נסלחים. אחרי כל השנים, השינויים, את מדורת השבט ממשיכה ללבות אש זרה, וטובעת – כמקעקעת – מכווה של ריחוק. חבל.

זיקית אנושית

חברים אחדים שלי, מהם חברי ילדות, חיים מזה שנים בארצות הברית. יכול להיות שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו אבל בבגרותם, שנים רבות לאחר שעזבו את מולדתם, הם סיגלו לעצמם את מאפייני המקום שבו הם גרים, לרבות שפתו. הם כותבים אנגלית כאמריקנים מבטן ומלידה, לרבות כל דקויות העגה. אפשר להחליף תבניות, אפשר להחליף נופים, אפשר להחליף מולדת.  הם משתתפים, פה ושם, בשיח הקיבוצי, תורמים זיכרונות, תובנות. עם הזמן משנים הגעגועים שלהם – כזיקית את צבעיה – אל מולדתם. יש בהם שזוכרים אבל אינם מתגעגעים כלל. יותר מכל, מתברר האדם אינו אלא זיקית סתגלנית.

חושחש

הוא מר ולא אכיל (אלא אם מבשלים או מעבדים אותו). העץ שלו גבוה מאוד ונדרש מאמץ לקטוף אותו. לכאורה, איזו סיבה מצדיקה את המאמץ לקטוף אותו? האמת? אין טעימה מריבת חושחשים, להוציא, אולי, ריבת חבושים, לאחר שהועשרה בתוספים ההופכים אותה למעדן.

קטנות כיפור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
בכנס, בהשתתפות עשרות רפתנים מהדרום ונציגים מהרשות הפלסטינית, הוצג המיזוג בין חברות פרוג'קט בר והרמן שיווק וכן הובאו סקירות מקצועיות להעשרת הידע של ציבור הרפתנים. בכנס הוצגה השותפות החדשה בין 'פרוג'קט-בר', בבעלות 50% של
2 דק' קריאה
בזמן שמכונות תעשייתיות ענקיות טווות שטיחים, רוקמות דוגמאות, ומייצרות ברבע דקה את מה שאמור להיות מיוצר בהקפדה ובתשומת לב – יש את מי שעושה את המלאכה כמו פעם, באופן הרבה יותר ידידותי לסביבה והרבה
12 דק' קריאה
שיר אור גורדון ממושב בית זית, מדריכת יוגה ומטפלת גוף נפש, מספרת על הרצון לפתוח מרחב תרגול יוגי רוחני.   אומרים שהתרגיל הכי קשה בתרגול יוגה הוא להניח את המזרן על הרצפה. וכן, להתחיל להגמיש
4 דק' קריאה
אורי גנני מספר על ילדותו בכפר ויתקין, על מעשי קונדס שערך עם חבריו במושב ועל העצב העמוק שבהתבגרות  האוצר ממרסיי  נושא , שמאד היינו ערים לו בילדותנו בכפר ויתקין, היה עתיקות. זה היה בעיקר
4 דק' קריאה
להיות רווקה מזדקנת במושב זה גרוע יותר מאשר רווק מזדקן. לרווק מזדקן יש אחות שתדאג לו. רווקה מזדקנת לעולם תהיה עוול על אחיותיה ואחיה ובסופו של דבר על הקהילה. סוף החורף. אני השתדלתי לעשות
לרגל הוצאת ספר הילדים "לשרהיה שיר שמח" מספרת השחקנית והמחזאית רובי פורת שובל, כיצד למדה להשתמש בשמחה ככלי להתמודדות עם מצבי לחץ – ועל העולם הקסום שגילתה בסבתאות הספר "לשרהיה שיר שמח" הוא לא
7 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן