קטנות קיבוציות: המצב עם מסכות – על הפנים.

המצב עם מסכות – על הפנים.

שורה ראשונה

ככל שהולכת ומחריפה מצוקתם של מי שאיבדו את מטה לחמם הופכת החמלה כלפיהם לרחמים עליהם.

אספרסו וערבות הדדית

עצוב לראות בית קפה סגור, להתייסר בתחושת הריח המשכר, מכאיב כמו געגוע, כשבעליו והעובדים בו הושבתו בעל כורחם. צובט לי. אפילו טיפ אני לא יכול לתת להם.  באחת מופרת השגרה, נעתקים העוגנים מהרציפים של מה שהיו לפנים חופי מבטחים. באחת הוטחנו כולנו, מתנפצים על סלעיהן של חוסר הוודאות ושל אי הידיעה מה יילד יום, אל עולם שטורף את הקלפים שלו, ושלנו. עדים לאדים הרעילים המבעבעים מסיר הלחץ הרותח שבו "מפרפרים חיינו" – אנשים שהסגר קלע וכלא אותם להיות שרויים זה עם זה בשטח קטן, צר ולוחץ. אבל אנחנו גם עדים גם ליוזמות יפות ומרגשות שעולות מהבתים הסגורים שלא סגרו את הלבבות אלא פתחו אותם לרווחה. וזו שעת העדנה של הערבות ההדדית, אשר בימים אלה הולכת ומתבהר פן נוסף של מהותה: היא לא רק ערך ליבה מוסרי מאין כמוהו של חברה אלא האינטרס הקיומי שלה, ודאי בימים אלה.

הגלבוע

אי אפשר היה לצאת אל הר הגלבוע, אף לא למרגלותיו. למזלי, כשאני לא יוצא אליו – הוא בא אליי, ניבט מחלוני. הנה רכסיו, כמו ערסלים רכים, הרוח מלטפת אותם, מניעה את כנפי השבשבות, אשר הופכות, כבמטה קסם, חומר גלם (רוח) לחשמל. והנה, שעת טרום בין-ערביים, תשבץ האור והצל על שיפולי רכסיו. יפה הוא הגלבוע בכלל ובאביב – אוהו. ועכשיו, יום אביב חינם, מה אדם רוצה אם לא להודות על כל שנברא בצלם היופי.

קב היופי האחד-עשר

בימים אלה, בהם אנחנו מרגישים כאילו לבד מעשר מכות מצרים ירדה על העולם כולו המכה ה-11, מגפת הקורונה, הם גם ימים שבהם רבים מרגישים כי ירד על העולם קב היופי ה-11. זו היא שעת כושר שאי אפשר להחמיץ אותה. שאסור להחמיץ. שעה בה מתגלה הישראלי היפה – ללא מירכאות, חף מציניות. זו היא שעתה היפה של הערבות ההדדית, של ההתחשבות, של הוויתורים הקטנים, של  ההליכה  לקראת. של ההבנה כי כולנו מתנודדים בתוך יום סוער, מי על סיפונה של קליפת האגוז, סירת-המעט, ומי בירכתיה. הלוואי שהוא יישאר כאן, אחרי שהמגפה תשכך או אף – הלוואי – תיעלם, קב היופי האחד עשר. שייפה את הכיעור שפושה בנו בימים כתיקונם (ימים עכורים). הלוואי שלא ישטח את עקומת התקווה אלא יעפיל אותה לגבהים חדשים, לשיאי שיאים, אשר יישברו מדי יום. הודות ליופי הזה שירד עלינו פתאום ובהדרגה מתברר כיופי אנושי הטבוע ברבים מאתנו. קב היופי האחד-עשר.

סדנאות

יש אנשים שהם פריקים של סדנאות. הם מנסים להפציר במי שאינו חסיד מושבע שלהן להשתתף בהן. הם מדווחים על שינויים שהסדנאות מחוללות בהן. גם אחרי יום או יומיים הם חשים, כך הם מדווחים, על ניקיון פנימי. על טוהר. סדנה קצרה זיקקה מהם רעלים קיומיים שונים. קנאה. טינה. מרירות. חרטה. סדנאות לא מתאימות לכל אחד. פעם השתתפתי באחת מהן. חשתי שהיא שינתה בי משהו, אבל לא ידעתי לשים עליו את האצבע. ימים אחדים לאחר מכן, פתחתי את הארנק וגיליתי.

הרועה הקטנה מהגיא

הרועה הקטנה מהגיא, אמרה עוד פעם אחת ודי. אבל הייתה פעם אחרונה, ולא היה די, והיא הלכה לדרכה, מי יידע אי אן. אני מחפש אותה. קולה הוא קול דממה דקה, עד כמה שלדממות דקות יש קול.   הייתה לה חולשה לחלילים ורגישות להם. היא חיללה כשהיה לבד לה ועצוב לה. תמיד הייתה בפיה פיית חליל, וכריות אצבעותיה כיסו בתזמון מדויק את חורי האוויר שלאורכו. היא הרימה והורידה אותן כמו פרפרים במעופם. אולי היא כעסה עליי. חשתי כי הליכתה הייתה תגובתה הכעוסה על זיופי אותה. אתה מזייף אותי וזה לא יפה, כמו נזפה, נעלמת על הגיא שלה. ועודני מחפש אותה. אם מי מכם יראה אותה אנא מסרו לה כי אני מבקש סליחה, מתנצל. רק שתשוב אליי, ודי.

פינת הילדים

מגפיים היו בשביל  הבוץ ובשביל הרפת

גם לי היו מגפיים שהוכתמו פעם בזפת

מאז הילדות הפסקתי אתם ללכת ולקפוץ

לרפת לא התאמתי והאמת שגם לא לבוץ.

שורה תחתונה

המצב עם מסכות – על הפנים.

קטנות קיבוציות: אהבה בימי קורונה