שלושה מחברי גבת התגוררו מחוץ לקיבוץ במעמד של "חברים בחופשה", ושילמו "דמי שימור חברות" (בדומה למיסוי הפנימי בקיבוץ). בתחילת הליך השיוך פנה אליהם הקיבוץ כדי לברר את העדפתם לגבי קבלת דירה מבונה או מגרש (לא מבונה) כדי לבנות עליו בית.
עלויות הפיתוח והתשתיות בשכונה החדשה בקיבוץ
הגם שהם התגוררו מחוץ לקיבוץ, ניתנה להם אופציה, בדומה לחברי הקיבוץ הוותיקים, להשתתף בהליך השיוך ולקבל דירה מבונה.
משהתברר להם כי בהתאם לוותק שלהם יקבלו דירה קטנה בגודל 50 מ"ר (שניתנת לשיפוץ והרחבה), הם בחרו במגרש לא מבונה, וחתמו על הסכמים בהם נכלל חיובם לשלם בעד עלויות הפיתוח והתשתיות לגבי מגרש לא מבונה בשכונה החדשה בקיבוץ.
כך תיאר השופט אלעד טל, מבית משפט השלום בנצרת, את הרקע לתביעה שהגישו חברים אלה כנגד קיבוצם.
לטענתם, באמצעות עו"ד הראל טיקטין, חיובם בעלויות התשתיות סותר את תקנון השיוך בקיבוץ (שהתקבל באסיפה), שכן לא נכללה בו הוראה בדבר חיוב בעלויות כאמור.
החלטה זו התקבלה בוועד ההנהלה ובהתאם נכללה ההתחייבות בהסכם עליו חתמו התובעים. הם אמרו שהופלו ביחס לחברי קיבוץ שקיבלו דירות מבונות לשיוך ולא נשאו בתשלום דומה, ותבעו לקבל "את המגרשים מחוברים לתשתיות, על חשבון הקיבוץ". עוד דרשו שהקיבוץ ישיב להם את הסכומים ששילמו בעד התשתיות.
החברים חתמו על הסכמי בנייה עצמית
הקיבוץ, באמצעות עו"ד יואב שמשי (שלמה כהן ושות'), ביקש לדחות את התביעה שמשמעותה, טען הקיבוץ, שבית המשפט יבטל את התחייבותם החוזית של החברים-התובעים לשאת בעלויות הללו. החברים חתמו על הסכמי בנייה עצמית והתחייבו לשאת בעלויות התשתיות בסך 250,000 למגרש, קבע השופט.
הוא דחה את טענתם שהם חתמו "תחת מחאה", וקבע שחתימתם מעידה על כך שקראו את ההסכם, הסכימו לאמור בו, היו מודעים לתוכנו ולחיובם בעלויות. הם יכלו שלא לחתום על ההסכמים, לא נקטו הליכי ערעור פנימיים בקיבוץ לגבי החיוב בעלויות אלה ולא חלקו עליהם בדרך המקובלת לפי תקנון הקיבוץ (וכעת הם מנועים לעשות זאת).
בקשתם לאחר החתימה לשנות את תנאי ההסכם עליו חתמו, היא חסרת תום לב. אין בטענתם, המשיך השופט, שחתימתם נעשתה תחת מחאה כדי "לשחרר" אותם מההסכם.
הם לא רשמו בהסכם שחתימתם היא "תחת מחאה", וגם לו עשו כן, היה עליהם להוכיח נסיבות מיוחדות הנוגעות לפגם ברצונם החופשי להתקשר בהסכם (כגון עושק, כפיה או הטעיה).
כעת, הם אינם רשאים לחזור בהם מחלק החוזה (שעוסק בחיוב בעד התשתיות) שאינו לרוחם, לאחר מעשה. "זו התנהלות פסולה", מתח השופט ביקורת על דרישתם, לאחר שעבודות הפיתוח הסתיימו, שהקיבוץ ישיב להם את העלויות בהם נשאו.
חברים שבוחרים במגרש לא מבונה יידרשו לשאת בעלויות הפיתוח והתשתיות
מדוע לא הגישו התובעים את תביעתם לבית המשפט מיד לאחר חתימת ההסכמים, תמה השופט. נראה כי התכוונו ליהנות מהשלמת העבודות, ולאחר מכן לפעול להשבת הסכומים.
התובעים היו מודעים להחלטות הקיבוץ לפיהן חברים שבוחרים במגרש לא מבונה יידרשו לשאת בעלויות הפיתוח והתשתיות, הדגיש השופט והוסיף, שהחלטות אלה פורסמו גם בעלון הקיבוץ, וגם התובעים, שהתגוררו מחוץ לקיבוץ, יכלו ללמוד על כך, לו רצו, מתוך העלון.
השופט לא מצא פגם בכך שההחלטה לחייב חברים בעלויות התשתיות התקבלה בוועד ההנהלה. תקנון השיוך הסמיך את מוסדות האגודה לקבל החלטות שונות בנוגע לזכות העקרונית לשיוך הסביר השופט, והחלטה זו אינה בניגוד לתקנון השיוך.
"היא לגיטימית" ויש לה "תוקף ומשקל דומה לזה של התקנון". זו "פררוגטיבה של מוסדות האגודה, האמונים גם על קופתה הציבורית, ומחובתם לקבל התחייבויות אשר הקיבוץ מסוגל לעמוד בהן".
התובעים לא קופחו ולא הופלו לעומת אחרים (שקיבלו דירות מבונות ולא שילמו את עלות התשתיות), קבע השופט. הקיבוץ הנהיג "מדיניות ברורה" לגבי התשלום בעד עלות התשתיות במגרשים הלא מבונים.
בחירתם של התובעים במגרש לא מבונה הייתה מושכלת. הוצעה להם דירה מבונה לשיוך עם תשתיות והם, מטעמיהם האישיים, ויתרו על כך.
התובעים פעלו מ"בחירה חופשית, במודעות מלאה לעובדות", סיכם השופט. לא הוכח שהקיבוץ נהג בהם שלא כשורה או באפליה. התובעים הם שהתנהלו "באופן לא הוגן". הוא דחה את תביעתם וחייב כל אחד מהם לשלם לקיבוץ שכ"ט עו"ד בסך 7,500 שקלים.
