יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 170539187

קיץ של אהבה

4 דק' קריאה

שיתוף:

40 שנות זוגיות, חמישה מטפלים זוגיים ונקניקיה על כביש 6 בט"ו באב. הדי בן עמר מרגיש בר מזל 

בט"ו באב שנת 2010 החלטתי לצום. 

הייתי אז מנהל קהילה באחד הקיבוצים, וחשבתי לעצמי שדי לי כבר עם כל הציניות הזו, עייפתי ממנה, ואני רוצה להרגיש כמו כל אזרח נורמלי במדינה. אני רוצה להרגיש שייך. 

אז לא אכלתי כלום כל היום. 

בערב, בישיבת ההנהלה סביב השולחן העגול, החברה שישבה לימיני העירה לי שיש לי ריח מוזר מהפה. קיבוצניקים מהדור הישן לא מבדילים עדיין בין דוגריות לחוסר נימוס. 

"זה בגלל ט"ו באב", אמרתי לה באסרטיביות על גבול התוקפנות הסמויה. "החלטתי לצום השנה. החלטתי שהשנה אני רוצה להיות חלק מעם ישראל". 

"ט"ו באב זה חג האהבה", היא אמרה. "אתה בטוח שצמת בחג הנכון?" 

ראיתי שכולם מביטים בי בדממה. ידעתי שכהרגלם הם מחפשים את המנהל החיצוני לתפוס אותו בקלקלתו, אבל לא איש כמוני ייפול ללא קרב. 

"ברור שזה חג האהבה", אמרתי בנימה שבה מדברים אל קשה הבנה. "אני צם כדי להיות חתיך בשביל אשתי. לא מגיע לה שאעשה את המאמץ הקטן הזה עבורה?" 

ניחוח פרחים ונקניקיה 

בעשר בלילה הישיבה נגמרה ומצאתי את עצמי בכביש 6, תוהה איפה אפשר למצוא בשעה כזו פרחים רעננים. עצרתי בחנות הנוחות שבכביש, ונכנסתי פנימה. על המתקן של ווילי-דוג הסתובבה בעגמומיות נקניקיה אחרונה, קמוטה. 

זכרתי את מה שאמרה לי פעם חניה, כשהגעתי הביתה עם אריזה חגיגית של בושם שקניתי במיטב כספי בסופרפארם. היא פתחה את האריזה והביטה בבקבוק. 

"לא חשוב", היא אמרה. "העיקר הכוונה. אני מאוד מעריכה את זה. העיקר שחשבת עלי. יש פתק החלפה?" 

בשעה הזו של הלילה נקניקיה באריזה בשקית נראתה לי הוכחת כוונות סבירה. 

"תארזי לי את הנקניקייה הזו", אמרתי לבחורה שבדלפק. 

אחרי יום ללא אוכל, לנקניקיה היה ריח משכר.  

"אביא לחניה את אהבתי", חשבתי. "זה שווה יותר מהכל". 

ולפני שידעתי מה קרה, הוצאתי את הנקניקייה מתוך האריזה וערמתי עליה כרוב חמוץ בגבעה קטנה, ותוך זמן קצר הייתה הנקניקייה כלא הייתה. 

ובכל זאת, ידעתי שחניה לא תיפגע. 

לא תיפגע, כי בכל יום שישי בדרכי הביתה נהגתי לנסוע למשתלה שבמושב, שם הוציאו לי פרחים רעננים וטריים מהמקרר, אותם הבאתי לחניה אשתי בחבילה גדולה. כל יום שישי – ודווקא את הפרחים הטריים הללו.  

המוכרת ואני כבר נעשינו מכרים וותיקים, ואפילו כתבתי פעם סיפור קצר על מישהו שקנה כל יום שישי פרחים לאשתו ובסוף התגרש ממנה והתחתן עם מוכרת הפרחים.  

לנו זה כבר לא יקרה, למרות שפעם הכל עלול היה לקרות. היו שנים בהן פרחים היו הדבר האחרון עליהם חשבנו חניה ואני בקשר לזוגיות – אלו היו שנים שבהם סרטי הפולחן אצלנו בבית היו "מלחמת רוז ברוז" וקטעים מסוימים מ"מר וגברת סמית", בעיקר עם הירי ההדדי באקדחים בבית המשפחה. 

אח, הנוסטלגיה לזמנים אחרים. 

"אולי תתגרשו כבר?" 

חניה ואני סוגרים בקרוב ארבעים שנות זוגיות. השנתיים הראשונות היו סקס פראי, סוער וחסר גבולות. בשאר השנים היינו נשואים.  

בשנות הנישואים שלנו, היו גם כמה ימים ללא ריבים וללא ויכוחים. מאחר שלא סימנו אותם בלוח השנה, אני מתקשה לזכור אותם – הם היו כה נדירים.  

בכל השנים הללו ידענו שאנחנו אוהבים האחד את השנייה (או האחת את השני), אבל זה בערך כמו לדעת שיש ביקום אינטליגנציות זרות; יום אחד אתה משתוקק גם לפגוש אותן, או לפחות לקבל הוכחות לקיומן. 

עברנו חמישה מטפלים זוגיים במהלך השנים, ושני מטפלים משפחתיים. בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב יש שלט מוזהב והשמות שלנו חרוטים עליו.  

ארבעה מהמטפלים הזוגיים שלנו התגרשו עם הזמן, אבל אני לא בטוח שזה בהשפעת הטיפול הזוגי שעברנו אצלם. החמישית הייתה קוסמת. 

הבית שלנו היה מלא אהבה, אם הצלחת לשמוע אותה בין הוויכוחים. הילדים בבית ידעו שמותר לדבר על הכל, אז פעם בארוחת ליל שישי, שבה ישבנו כולנו סביב השולחן, אילי אמר: "אולי תתגרשו כבר ולא תצטרכו לריב כל הזמן?" 

"אבל אנחנו אוהבים", אמרנו שנינו בו-זמנית, ולארה כהרגלה הפטירה מתחת לאף: "כן, כן, בטח". 

* * * 

צ'אנס אחרון 

כשקרתה התאונה של נינה היא יצרה בינינו שסע שנראה כלא ניתן לאיחוי. 

אם ראיתם סרטים הוליוודיים, שבהם אסון מכה משפחה וגורם לה לאחד כוחות ולהתמודד כגוף אחד מול הקשיים הנערמים, תזכרו שהוליווד בנויה על דמיון. היינו שלוש שנים ב"בית לווינשטיין" ולמול עינינו ראינו משפחות נהרסות, מתפרקות, נפרדות. 

אחת אחרי השנייה. 

זה קורה כי במצבים קיצוניים כל-כך, כל אחד אוסף את כל הכוחות שהוא יכול לאסוף כדי לשרוד נפשית. להחזיק מעמד. כל אחד מתמודד בדרכו, ולא פעם הדרך של האחד מאיימת על השני. לא פעם לשני כלל אין מקום – לא נשארים עבורו כוחות. 

חניה בחרה מהיום הראשון לתאונה בראיה מפוכחת וקשה. אני בחרתי באופטימיות גדולה. כל אחד ראה בגישתו של השני איום. בזמן קצר יחסית, הגענו לישון בחדרים נפרדים. 

אני זוכר את היום שישבנו לשיחה ואמרנו: "ככה אין טעם להמשיך. עדיף שניפרד". 

ואחר כך אמרנו: "אולי ננסה עוד פעם אחת. ניתן צ'אנס אחרון לעוד טיפול זוגי אחד", אבל איש מאיתנו לא האמין באמת. 

ובדרך מקרית לגמרי הגענו אל רות בן-אשר. 

* * * 

הדי בר המזל 

כתבתי לפני כמה שורות, שהמטפלת החמישית שלנו הייתה קוסמת, אבל האמת היא שהיא סתם הייתה מקצועית מהמעלה הראשונה, עם אינטואיציות טובות, עם קריאת שפת-גוף מקצועית לעילא, ועם תחושה של האנרגיות שכל אחד מאיתנו הקרין בעת שישבנו מולה. 

היא הייתה הרוח המזרחית שהעיפה את החול וחשפה בפנינו את כל המוקשים שדרכנו עליהם כל הזמן, ושהתרסקנו עליהם שוב ושוב.  

התחלנו לעקוף אותם, וכך התחלנו להתקרב חזרה. 

שנה מתחילת הטיפול נסענו יחד לארגנטינה. נסיעה משותפת לחו"ל היא מוקש ממדרגה ראשונה, אבל אצלנו האהבה התלקחה מחדש. חזרנו מארגנטינה בהחלטה לרהט מחדש את חדר השינה המשותף, ולחזור לישון יחד, ואפילו באותה מיטה – קרבן גדול למי שהתרגל לשכב באלכסון כל הזמן, קרבן שנמוג כשאתה שומע את בת הזוג שלך נושמת או נוחרת לידך, ואתה מחייך לעצמך מתוך שינה. 

מאז אנחנו כמו בני שש-עשרה מאוהבים, או כמו בתקופת חיזור. כשאני חושב איפה אנחנו נמצאים היום ואיפה עלולים היינו להיות, אני שמח שהתעקשנו כל השנים הללו ושהתעקשנו על הצ'אנס ההוא, האחרון.  

אני רואה לא מעט זוגות שנפרדים ולפעמים זה הדבר הנכון לעשות. 

אבל לפעמים אני רואה כמה כאב מלווה את הפרידה, וחושב: "אולי אם היו נותנים לזה צ'אנס, רק עוד צ'אנס אחד"… 

אבל אני מניח שזה כמו בלוטו – אולי תזכה בכרטיס הבא, אבל אולי עוד שבוע נשרף סתם. 

והשאלה היא, אם לצטט את הארי "המזוהם" קלאהאן, דמות טיפולית ידועה: "האם אתם מרגישים ברי-מזל היום?" 

אני כן. מאחל גם לכם. מכל הלב. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
מנשה סמירה, בן מושב בית עזרא וכיום חבר מושב ביצרון, הוא מנכ"ל שמורת נאות קדומים ליד העיר מודיעין * האתר מציג את הטבע בא"י בעת שהעם ישב על אדמתו, ומפעיל בני נוער ומבוגרים בטיולים
11 דק' קריאה
כבני אדם החיים מזמנים לנו הפתעות – לעתים נעימות ולעתים טרגדיות נוראיות – וזה תלוי בנו איך אנחנו מתמודדים איתן * לפני כ-17 שנה חוותה רני כספי-סבח אסון גדול: שני הוריה של רני, ליאורה
5 דק' קריאה
טיול מפלים, זרימות נחלים – וגם קולינריה ואירוח מפנקים באצבע הגליל * חלק א' – המשך בשבוע הבא  החלטנו לצאת לטיול סתווי צפוני. התוכנית היתה לעלות לחרמון שנפתח העונה עם רכבל נוח חדש ולא
5 דק' קריאה
ניסים קריספיל הוא אוטודידקט שמילדותו ועד בגרותו לומד וחוקר צמחים ובמיוחד על צמחי בר וצמחי מרפא * היום קריספיל נחשב לאחד המומחים המובילים בישראל בידע על צמחי הבר * אפשר בהחלט להגיד שקריספיל הביא
6 דק' קריאה
בתחרות אפיק, טור אופני הרים בינלאומי שנערכת זו הפעם התשיעית, לקחו השנה בפעם הראשונה חלק גם חברי עמותת אתגרים. רכיבה אתגרית גם למי שמאותגר בין הים לכרמל  בין ה- 21.9 ל- 24.9 התקיימה זו
3 דק' קריאה
מבט על מה שהיה ספינת דגל אדריכלית, מקדש מעט ומרכז חברתי תרבותי   "ספינת הדגל" האדריכלית כמעט בכל קיבוץ היה לאורך שנים מבנה חדר האוכל המקומי, שלא היה רק מקום הסעדה אלא גם ובעיקר מקדש
5 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן