קריאת כיוון

אף אחד לא מתנדב לוותר על מקומו כהולך בראש המחנה. אבל חובה להכיר שאין מחנה

באחד האמשים עשיתי את דרכי מרביבים לגוש דן. הדרך הזאת שאני עושה בתחבורה ציבורית מאפשרת לי להאזין לשיח שמתנהל על המצב. מתחנת הרכבת בהרצליה עליתי על מונית. הנהג שאל מהיכן הגעתי. אמרתי קיבוץ רביבים. הוא שייך את המקום לעוטף עזה, ניסיתי לשרטט לו את המפה. אמר שהיה בסיירת מובחרת ובכל זאת לא ידע למקם את רביבים. אולי היה סייר גרוע.
צדה את עיני טלוויזיה קטנה שדלקה לפני עיניו, ערוץ 14, במלא הדרו הופיע ברדוגו. הייתה לי בקשה אחת, אם הוא מוכן במחילה להנמיך מעט. הוא הסכים, לא לפני שאמר לי: "זה הפרשן הכי טוב בטלוויזיה", החרשתי, רציתי להגיע בשלום ליעד. הנהג הנכבד אמר "האיש החכם הזה יודע בדיוק כיצד למוטט את החמאס". בניגוד ליצריי שתקתי. ירדתי מהמונית עצוב. הרהרתי, אם הוא חשב שאני מעוטף עזה, איך הוא העלה בדעתו שברדוגו הוא הקול המציל עבורי? שאלת (ס)תם.
ההווה הוא טרגי
למוחרת התכנסה בזום ועידת מפלגת העבודה (או מה שנשאר ממנה), להצביע על מועד בחירת יו"ר המפלגה. באותה עת הייתי בתורנות באוהל ההזדהות עם החטופים בקפלן בתל אביב (אוהל של בוגרי בית הספר האזורי מעלה הבשור).
הדרתי עצמי מפעילות במפלגה ולא אמנה את הסיבות, אך עובדה אחת ברורה, מפלגת העבודה חדלה בשנים האחרונות מלהיות גורם בעיצוב דמותה של החברה הישראלית. כן זה עצוב וכואב. זכיתי לפעול בתוכה ולהשפיע בימי גדולתה. היא לא הייתה כלילת השלמות, אך בעבר, במועד התכנסות ועידת מפלגת העבודה, הדיונים וההחלטות עוררו סקרנות ציבורית רחבה. החדשות תמיד נפתחו עם דיווח ישיר מוועידת המפלגה.
נוסטלגיה זה דבר נפלא. צריך דמיון מפותח כדי לחבר את העבר להווה. ההווה הוא טרגי. כולנו נמצאים בחרדה קיומית. השיח שמתנהל בין חברים וקבוצות השתייכות שאני מכיר הוא שמה שקרה לנו פעמיים באוקטובר, עלול לחזור פעם נוספת. לא מכיר מישהו, להוציא אלה שמבטחם בבורא עולם, שהאדמה לא רועדת מתחת לרגליו.
לפתחנו עומדת שאלת השאלות, מה אנחנו, בני הארץ הזאת או מי שבחר לחיות כאן, יכולים לעשות כדי להבטיח את קיומנו הפיזי והרוחני ברוח מגילת העצמאות?
אני כותב זאת בכאב, מפלגת העבודה ההיסטורית לא תחזור לימים שבו התוותה לנו כיוון. חובתנו להכיר בעובדה שיש כוחות חדשים, צעירים וצעירות רבי עוצמה שאליהם אנחנו צריכים להצטרף, לעזור להם לפלס את דרכם של טועי הדרך.
הדיבור שמשמיעים חבריי על הקמת מסגרת חדשה נשמע כל כך נאיבי ועם כל כך מעט אנרגיה. זאת צעידה לשום מקום. אף אחד לא מתנדב לוותר על מקומו כהולך בראש המחנה. אבל זאת חובה להכיר שאין מחנה.
אוקטובר האחרון הצמיח מחנה חדש, של אנשים רבי עוצמה ממגזרים שונים, חלקם היו פעם במחנה שלנו, צריך לחבור אליהם. אין שום חובה להיאחז בשמות מהעבר כמו "העבודה", "מרצ". צריך שמות חדשים מעוררי תשוקה קיומית ומעניקי השראה. הם מתהלכים בינינו. הם בין הלוחמים, הם סחפו המונים למחאה. הן עיקשות ומלאות להט. נלך לאורן וננצח.