יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 564554674

רמת גני, עיראקי ועובד מס הכנסה טסו לטורקיה

4 דק' קריאה

שיתוף:

מה יש בסיפור הזה? דרבוקה, מוכר יהודי ומדריך טיולים עם לב רחב. מה אין בו? חשבונית

הטור מהיום הוא המשך רעיוני לטור מהשבוע שעבר בו סיפרתי סיפור מתקופת היותי מדריך טיולים בחברת "נתור" במקביל לעבודתי כמנהל החממות של קיבוץ יד חנה, והטור הנוכחי מספר על טיול נוסף שהדרכתי בזמנו בטורקיה, ואחד הטובים שבטיולים ההם. 

שם הטור נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל היא לא שלי, היא של הנוסעים שלי בקבוצה ההיא עליה מסופר כאן, קבוצה שהדרכתי בטיול מקיף בטורקיה בקיץ 1992. 

הכרתי אותם לראשונה בנקודת המפגש בנתב"ג, שאז כלל את הטרמינל הקרוי היום 1 אבל אז לא היה לו שם כי הוא היה היחיד. מול שער 3 בטרמינל נקבע בתקרה מעין סימן בולט שנקרא "נקודת מפגש", דבר המקובל בנמלי תעופה, ושם נהגתי להיפגש לראשונה עם הקבוצות שהדרכתי, זמן קצר לפני העלייה למטוס. 

כבר לפי החיבוקים וקריאות השמחה עם כל זוג נוסף שהגיע לנקודת המפגש ברור היה לי שאני עומד מול קבוצה שאנשיה מכירים היטב אחד את השני, אבל רק אחרי שכמעט כולם הגיעו והתקבצו סביבי, נעמד לידי אחד מחברי הקבוצה, שאחר כך למדתי שהוא סוג של מנהיג, ואמר לי: "נפלת כאן על קבוצה שהיא הקלישאה הכי קלישאתית מכל מה שהכרת: כולנו כאן עובדי מס הכנסה רמת גן, והעובדה שאנחנו עובדי מס הכנסה ורמת גנים כולנו, יש לזה רק משמעות אחת – כולנו עיראקים!" 

וכולם התגלגלו מצחוק. 

אני עצמי יליד רמת גן, ובהתבגרותי נתקלתי הרבה באמירה "רמת גן היא עיר של עיראקים", כנראה משום שרבים מתושבי העיר היו ממוצא עיראקי. על רקע זה, אחרי התקיפה של הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 נפוצה הבדיחה שמטוסי חיל האוויר התאמנו לפני התקיפה על קולנוע "רמה" שהיה אז קולנוע פעיל בלב רמת גן.  

"כי יש לו כיפה עגולה והוא מוקף עיראקים", אמרה אז הבדיחה. 

בדיעבד אני יכול לומר ללא עוררין, זו הייתה הקבוצה הכי חמה וסימפטית מכל הקבוצות שהזדמן לי להדריך בטורקיה. 

החבר'ה בקבוצה היו אנשים עליזים, חביבים ובדחנים ללא הפסקה, כשבלי ספק אווירת החופשה והנסיעה יחד לחו"ל, וההיכרות המקצועית הקודמת ביניהם במקום העבודה, תרמו לא מעט לזה. עד כדי כך התחבבו עליי, שברגע מסוים החלטתי לעשות שני דברים לטובת הקבוצה הזו: 

האחד, באחת העצירות קניתי על חשבוני דרבוקה ונתתי אותה לקבוצה, ללוות את השירה ואת הריקודים שאותם רקדו במעבר שבאוטובוס בעת הנסיעות הארוכות מעיר לעיר. 

והדבר השני, הודעתי לקבוצה שאינני מתכוון לקחת אותם לחנויות המקובלות בטיול כזה, חנויות שבהן עוצרים כל האוטובוסים וכל הקבוצות קונות בהן מעילי עור. 

ויהיה עור  

כי זאת יש לדעת: טורקיה היא מדינה של גידול כבשים, בשר הכבש משמש לאכילה כמו בשר עוף אצלנו (דווקא העוף היה יקר שם בזמנו) ומעורות הכבשים מייצרים מעילים ותיקים ושאר מוצרי עור המקובלים לשימוש אישי. 

אם כן, בטורקיה, כפי שחלקכם ודאי יודעים, קונים מעילי עור, והרבה מהם, לנוסע, לאשתו, לילדים שנשארו בבית, לילדים שהצטרפו לטיול, לחמותו של הנוסע, וגם לבן הדוד שאמר "טוב, אם אתם כבר בטורקיה…", ובאותה הזדמנות גם לחצי המדינה שאיתו. 

למדריכים בטיול כזה יש חנויות קבועות בדרך, אלה חנויות שיודעות לתת שואו של תצוגה, ולמכור לנוסעים עוד ועוד מעילים עד שהמזוודה מתפקעת, כל זה לשמחת המדריך, ששולח את המלווה הטורקי בסיום הקנייה לשבת במשרד עם מנהל החנות ולקבל את האחוזים המגיעים למלווה, למדריך ולנהג. 

יש טריקים מקצועיים שהמלווה הטורקי והמדריך הישראלי מפתחים כדי למנוע מהנוסעים לקנות מעילים סתם בכל מקום שבא להם. הטריקים הללו נועדו לשמר את כוח הקנייה של הנוסעים לחנויות שהמדריך מייעד לשם כך, שמטבע הדברים הן גם יקרות יותר. 

הפעם החלטתי שלא אנהג כך. 

"אני לא מתכוון לעצור איתכם בחנויות המקובלות", אמרתי לנוסעים במיקרופון, במהלך אחת הנסיעות באוטובוס. "אני לא רוצה לתקוע אתכם בחנות יקרה ולהרוויח עליכם אחוזים. תקנו איפה שתרצו". 

זה לא היה דבר מובן מאליו. החברה המארגנת את הטיולים אינה נותנת למדריך שכר "תדאג לעצמך למשכורת מהאחוזים של הנוסעים שלך", אמר לי אמנון, ראש מחלקת ההדרכה אז ב"נתור". "ואם אתה לא יודע לעשות את זה, אתה לא מדריך בעיניי". 

אז הפעם אמרתי שאני מוותר. הם כל כך התחבבו עליי, עד שרציתי שיקנו במקומות הזולים באמת וייהנו מהמחיר הנוח, כי בסופו של דבר אין באמת הבדל באיכות המעילים בין החנויות היקרות והזולות. או כמעט ולא. 

וכך קרה שכשהגענו לאיזמיר, תוך כדי ביקור בשוק שבעיר, פגשו הנוסעים שלי בעלים יהודי של חנות עור, מהקהילה היהודית הקטנה שעדיין נשארה שם. שמחים הם באו לבשר לי שהוא הולך לפתוח להם את החנות, והבטיח להם מחירים ללא תחרות אם כולם קונים אצלו. הם הראו לי פתק עם כתובת, ואת הפתק הזה נתתי למלווה הטורקי ולנהג, שהגיבו בפרצוף חמוץ וכעוס. 

הצטערתי על החמיצות שלהם אבל הבנתי אותה. קניה כזו במקום לא מוכר ולא מוסדר עם חברות הנסיעות גורעת מהכנסתם. 

אלא מה? 

הסתבר שחלק מהסיכום של הנוסעים שלי עם בעלי החנות, אחד התנאים שהיתנו עימו כדי שכולם יבואו וייקנו אצלו, היה שלמדריך יופרשו אחוזים הוגנים והגונים מתוך הקנייה. 

"הוגנים בשבילנו זה לא פחות מעשרה אחוז", הם אמרו לו. "15 נשמע אפילו יותר טוב". 

וכך, כשיצאנו מאיזמיר האוטובוס שלנו נראה כמו משאית תובלה של חברה למעילי עור. האחוזים שקיבלתי, ושאותם חילקתי עם המלווה הטורקי והנהג, היו הגבוהים שראיתי אי פעם בקניות כאלה. הפרצופים החמוצים של המלווה הטורקי והנהג הפכו לחיוכים ידידותיים רחבים, ומעטים הדברים החשובים למדריך בטיול כזה כמו נהג מבסוט שניתן להניע אותו לבצע דברים שמחוץ לתוכנית, בהסכמתו המלאה ובאווירה טובה. 

צוחק מי שצוחק אחרון  

בסיום הטיול, לאחר מסיבת הסיום ונאומי הפרידה, קמו שניים מן הקבוצה ולעיני כל נתנו לי, כמקובל, מעטפה עם מה שנקרא "טיפ למדריך". הצצתי בה במבוכה, הייתי רגיל לקבל טיפים מקבוצות נוסעים, מי פחות ומי יותר, אבל אף פעם זה לא נעשה במסיבה, לעיני כול, ובאווירה חגיגית כזו. 

הצצתי במעטפה. היא הייתה המעטפה הכי עבה מכל המעטפות שקיבלתי אי פעם בטיול כזה, ושטרות של עשרה ו-20 דולר הציצו מתוכה וקרצו לי. 

הסתכלתי בתודה ומבוכה על קבוצת עובדי מס ההכנסה שלי, חיפשתי מה לומר, ולבסוף אמרתי: "אני צריך להוציא על זה חשבונית? אני צריך להצהיר על זה כהכנסה?" 

לא זוכר שהיו לי עוד נוסעים בטורקיה שנקרעו כך מצחוק, צחוק קורע עד שכמעט התגלגלו על הרצפה, כמו קבוצת עובדי מס ההכנסה הזו אחרי ששאלתי את השאלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ואז אחיה הקטן, שואל: "לאן היא נעלמה?" והאם בכאבה נאלמת, והאב בצערו מקמט את מצחו – והם משתדלים, באמת משתדלים, לתת תשובות לילד קטן שמחפש את אחותו ולא מוצא הגיון במציאות החדשה  זה מתחיל
פרופ' חיים רבינוביץ', מדען עתיר-מעש ותהילה בתחום המחקר החקלאי, כיהן כדֶקָן הפקולטה לחקלאות ברחובות וכרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים * בין היתר ידוע רבינוביץ' כמי שפיתח את עגבניות השרי באשכולות, שהפכו ללהיט עולמי * אחד
10 דק' קריאה
מה גורם לו לאדם להיות תמיד במקום של נתינה? * הנתינה של רון פרומרמן תמיד באה ממקום של לרצות לשמח את האחר, השמחה היא המוטו * במהלך חייו, רון מתנדב למען החיילים הבודדים, גם
7 דק' קריאה
אומנית, עוסקת בציור, איור ועיצוב גרפי. "נולדתי בכפר סאלד וגרתי כאן מרבית חיי. אדמת עמק החולה היא הבית שלי והנופים הם הלב, ואני לא מפסיקה להתפעל מכמה יפה הטבע שלנו כאן ומביעה את זה
2 דק' קריאה
המוות שפלש חזק מדי לתוך הקיבוץ, הריק שבין האין חג לאין חול וכלב חרדתי אחד *תמונה ראשית: תורן בכניסה לבארי. במקום יום העצמאות נפער חור  והינה, לפחות אצלי, השתרר לו פוס מוזר כזה. פוס
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן