you can look here xxx free
indiansexstories
tu dai tai tu.
יבול שיא
הרפת והחלב
טיין מקיבוץ בית השיטה

ארז שטיין מקיבוץ בית השיטה עולה את כל הדרך למעלה

5 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

ארוע מוחי שיבש לארז שטיין מקיבוץ בית השיטה את מהלך החיים אבל מעטפת משפחתית וחברית הדוקה נתנה לו דחיפה קדימה והביאה אותו עד לאנאפורנה שבנפאל

הכרתי את ארז שטיין (59) פעמיים. פעם ראשונה לפני ניתוח המעקפים והאירוע המוחי שעבר לפני כשנתיים, ופעם שנייה בתהליך השיקום.

לארז, בן בית השיטה, הנשוי ללילך, בת הקיבוץ (מנהלת בית הספר האזורי "עמק חרוד", אותה הכיר כשהיה מדריך שלה בבי"ס המקומי), יש רקורד מפואר של תפקידים בכירים בתחומים שונים בקיבוץ ומחוצה לו: קצין מבצעים של יחידת שקד (שש שנים קבע), שני תארים אקדמיים (היסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה ומנהל עסקים), מנהל הגד"ש בבית השיטה. 

כחבר הנהלת הקיבוץ מונה להקים את ההרחבה הקהילתית, שהיו בין הראשונות בתנועה הקיבוצית. לא היה אז ניסיון רב בתחום, הוא הצליח להחזיר בנים הביתה וההרחבה החלה לגדול ולפרוח.

אחר כך מונה להיות אחראי במועצה האזורית גלבוע על הקמת ההרחבות ביישובי המועצה ועל גיוס משאבים ממשרדי הממשלה, היה מקושר למוסדות הממשלה הרלוונטיים ובתפקידו האחרון היה סגן מנהל מחוז צפון של קק"ל. 

בין לבין נולדו לו שלושה בנים: אופיר (25), אמיר (21) ואייר (18). ("שימי לב כולם מתחילים באות אלף"). הוא גר בבית מטופח על צלע ההרחבה בו גידל עם לילך את שלושת הבנים וכלבם מסור אבל אז, כשהיה בשיא הצלחתו, החלו בעיות בריאות.

ארז שטיין עם ילדה מקומית
ארז שטיין עם ילדה מקומית

באחד מסיוריו חש תעוקה בחזה וחוסר נשימה, והוזעק לבית חולים. הצנתור הראה כי יש לבצע מיד ניתוח מעקפים אותו יעבור בבלינסון. הניתוח עבר בהצלחה, אלא שבמהלכו חטף אירוע מוחי עם זיהום במוח.

בשלב זה הוסרה מראשו זמנית כמחצית מעצם הגולגולת, כדי לאפשר טיפול ישיר בזיהום. הטיפול ארך ארבעה חודשים. רק כשהחלק הדלוק היה נקי, הוחזרה עצם הגולגולת למקומה.

היום כמעט אין לחיבור כל זכר ושריד, מלבד צלקת דקה בלתי נראית. לילך אשתו ניהלה את הטיפול מול הרופאים וההעברות מבית חולים לבית חולים ביד רמה, תוך שהיא משיכה לנהל את בית ספר התיכון שלה (גיבורה אמיתית!). 

ארז עבר תהליכי שיקום הנמשכים עד היום (בית לווינשטיין, ניתוח המשך באיכילוב, שיקום מזרע ועוד) "נכנסתי לבית החולים", אומר ארז, "על שתי רגליים, ויצאתי בעגלה…. חצי גופי השמאלי משותק, ואני מתחיל ללמוד הכול מחדש". 

איך הגיבה המשפחה? 

"היינו כולם בהלם. היו הרבה רגעים של בכי וחוסר אונים. אמרתי לעצמי: 'חביבי, אכלת אותה' ובכיתי… המשפחה שלי קיבלה מכה קשה וכואבת."

"בעצם כולם נפגעו. התפקוד הדומיננטי שלי במשפחה נפגע, אני כבר לא יכול להביא את בני החיל מהרכבת, לא למרוח חמאה על לחם, לא לעזור בבית, יש לי מטפל 24/7 שעוזר להתקלח, להתלבש ללכת לישון."

"כולם סביבי נרתמו לעזרה. הבנים הבינו שיש להם אבא אחר, ארז חדש שההתייחסות אליו צריכה להיות שונה".  

גם משפחתו המורחבת, ההורים והאחיות בבית השיטה, נרתמו ועטפו אותו מכל עבר. חברים לא שכחו, ביקרו והציעו לעזור. במשך היום יש לו מטפלת חמודה משדמות דבורה, אלה שמה, והיא מסיעה אותו כל יום לטיפול אחר.

"כל השבוע", אומר ארז, "אני עסוק בעבודה על עצמי, זו המטרה החשובה ביותר של חיי. אני עובד קשה, עושה פילאטיס, הידרותרפיה, פיזיותרפיה, ועוד, לא מוותר על שום טיפול שיכול לקדם אותי."

"בשישי ושבת אני נח, משתתף בפרלמנטים בקיבוץ וגם אצלי על המרפסת, נהנה להשמיע את דבריי. אני רוצה שתצייני, שהחברים התגלו בכל גדולתם ועטפו אותי ואת משפחתי, בצורה מעוררת השתאות."   

לילך שטיין
לילך שטיין

ישבתי מולו במרפסת ביתו. הוא נשאר עדיין יפה כקודם, עם נקודות חן המעטרות את פניו היפים. אבל הוא לא אותו ארז שהכרתי. הוא אדם חדש המתחיל בגיל 59 ללמוד את סוד החיים.

תנועותיו איטיות, דיבורו כבד, הוא מביט בנקודה אחת כדי להתרכז, כושר הריכוז נחלש, אבל הוא נחוש יותר מאי פעם לחזור להיות מי שהיה. ואכן, יש התקדמות, בהתחלה לא היה מסוגל לדרוך על כף רגלו השמאלית, היום הוא דורך על שתי הרגליים ואפילו עושה כמה צעדים.

"אני ממציא את עצמי מחדש, אומר ארז, בטון צבאי משהו. לשאלתי, אם היה רוצה לחזור לארז הראשון, הוא משיב בהתלהבות, "בטח! כל יום זה געגוע לארז הקודם, לטיולי המדבר שלנו, לחוויות המשותפות עם הבנים, לטיולי שטח, להיות אבא ובעל שמתפקד בבית".    

אבל מסע חייו הוביל אותו אחרת. ולאחר ההלם הוא מתעשת ואומר לאשתו: "אני צריך לברך על זה שנשארתי בחיים, ועל כך שזה לא נגמר יותר גרוע. צריך להסתפק במה שנשאר ולפתח אותו". והוא מפתח ומטפח ללא הרף.  

לפני שבועיים הוצע לו להשתתף במשלחת של "עמותת ארז" על שמו של ארז גרנשטיין ז"ל שנהרג במלחמת לבנון ב-1999 שאמורה לצאת לאנאפורנה בנפאל, בגובה של 5300 מ'.

היו לו ולאשתו לא מעט חששות לגבי יכולתו להתמודד עם משימה כה מורכבת. מדובר במשלחת של 44 איש, שישה מתוכם נכים על עגלות או קביים ממלחמות ישראל או מתאונות, תשע מהן נשים (ובהן גם אלו שלו), חבר'ה מיחידת האלפינסטים של צה"ל ובוגרי סיירות, בהם אורי קרייזר בן קיבוץ בית השיטה הפעיל בעמותה, וכן 40 פורטרים, סבלים מקומיים, אנשים חזקים במיוחד.

המסע כולל טיפוס לגבהים, בהם האוויר דליל מאוד, נסיעה והליכה על שבילים צרים ומפותלים, גשרים רעועים מעל תהומות, עליות קשות צעד אחר צעד, טמפרטורות מקפיאות, חניות ללא חשמל ושירותים – תת תנאים.

התשובה שנתן ארז, איך לא, הייתה חיובית. "רציתי להתמודד עם תנאי קיצון, ולשבור את תקרת הזכוכית, להגביה את רף היכולות שלי, ולא לוותר" אומר ארז, "ידעתי שאני הולך לחוויה מאוד קיצונית, רציתי לצאת ממעגל הנוחות של ישיבה בסלון וצפייה בסדרות, לעשות משהו שהוא יותר קשה מכל מה שעברתי עד כה, וזה מה שהכריע".  

ההכנות לנפאל החלו חודשיים לפני מועד היציאה. נערכה הכרות עם המטיילים ומלוויהם. קבלת חיסונים מתאימים, ביגוד טרמי, מעילים, כפפות שקיות חום, כל דבר שעשוי לחמם.

"כשהגענו לאנאפורנה המושלגת, היה קור אימים, עשר מעלות מתחת לאפס, כל הבגדים שהבאנו לא עזרו" מספר ארז, "קפאתי מקור ולא ישנתי ארבעה לילות רצופים. זה היה מאוד קשה. אכלנו הרבה חטיפי אנרגיה ובלענו כדורים נגד מחלת גבהים".

הנכים נישאו על גלגילונים, כלי שהוא שילוב של אלונקה ומריצה, גלגל אחד לפנים, שניים מאחור, וידיות בצדדים. המלווים התחלפו בעליות, התנועה איטית, למעלה שלגים ולמטה משטחים ירוקים. מראות מדהימים. "היו רגעים רבים של פחד" משחזר ארז

 "הלב דפק ולפעמים חשבתי שהנה אנו נופלים לתהום". ביום האחרון, על קו הגמר, עמדה המשלחת עייפה ורצוצה לצילום משותף. כאיש צבא לשעבר שלף ארז משום מקום את דגל ישראל הניף אותו ועשה תנועת ניצחון – וי! 

לפני כמה ימים חזר ארז הביתה. "שמחתי לחזור למקלחת שלי, למיטה שלי לילדים וללילך, לכל המשפחה", הוא אומר בשמחה.  

היית עושה את הטרק הזה עוד פעם? 

"בשום פנים ואופן – לא. זו הייתה חוויה חד פעמית בה הוכחתי לעצמי שהשמיים הם הגבול וזהו, זה נגמר." 

איך אתה מגדיר את ארז של היום? 

ארז: "אני ארז אחר, קיבוצניק, איש צבא לשעבר, לומד לאט לאט את היכולות והמגבלות שלו. רואה אחרת את החיים. מביט עליהם תמיד מזווית אופטימית. איש משפחה, מחבק את הילדים יותר מבעבר. רוצה כל רגע פנוי לשהות במחיצתם. לומד וקורא דברים מחדש. והכי – מטפל בשיקום של עצמי, ממציא את עצמי מחדש." 

תודה לך, ארז יקר, נתת לנו שיעור איך ממעמקי היגון והתסכול אפשר לקום ולפרוס כנפיים. נתת דוגמה של אומץ לב, נחישות ותקווה.  

אני מצדיעה לך! 

לילך שטיין (51) אשתו של ארז מנהלת את בית הספר התיכון הרב תחומי "עמק חרוד" זו השנה השישית, מאחוריה 26 שנות הוראה.

איך הצלחת לנהל גם את בית הספר וגם את מחלתו של ארז, שנזקק להעברות מבית חולים אחד לשני ולסיוע רציני לאורך כל הדרך? 

"תראי, לא היו לי הרבה ברירות. יש מציאות שנכפית עליך ואתה מגייס את כל הכוחות כדי לתפקד נכון. פשוט לא ראיתי אופציה אחרת. ובמקביל ניהלתי את בית הספר, לא החסרתי כמעט אף יום, ולא מיניתי ממלאת מקום. צוות ביה"ס והמנהלות שלצידי נרתמו ועזרו לי מאוד להמשיך ולבצע את תפקידי על הצד הטוב ביותר.  

נכון, היו רגעים קשים, אך הסיוע שקיבלתי מילדיי מהמשפחה הקרובה ומקהילת בית השיטה סייעו לי לעבור את הדרך. חברים מבית השיטה ומקק"ל ישבו לידו 24/7 בהתנדבות. זו הייתה היענות מרשימה, ועל כך אני וילדיי מודים להם מאוד". 

איך את רואה את ארז החדש? 

"התכונות הבסיסיות של נחישות ועקשנות לא השתנו. מה שהשתנה היא נפילת המסכות החיצוניות, עכשיו הוא יותר רגיש, רגשני ומחבק. ארז עבר פגיעה קוגניטיבית, זה לא אותו אדם, ואני לא מתעלמת מזה. הנחישות שלו העמידה אותו על הרגליים. היום הוא משקיע הרבה בריפוי של עצמו, ולמרות זאת, יש מקום לאופק תעסוקתי ולפעילות ציבורית, דבר שאני מקווה שיסתדר עם הזמן". 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי בספרו של רפי נוי, הוא השם, "חי על הגבול", שם מטאפורי, מקום שמפריד בין מסוכן ללא מסוכן, בין מותר ואסור, בין מקובל ולא מקובל, בין קונפורמיות לנון-קונפורמיות, ובין לרַצוֹת את המסגרת לְלֵרַצוֹת אותו,
5 דק' קריאה
פסטיבל "קול המוזיקה" בגליל העליון יצר "אגדת חורף" של ממש עם פרשנות מוזיקלית לחנוך לוין, קונצרטים לקהל הבקיא יותר, עיבודים חדשים לשירים מוכרים ומפגש מרתק לילדי פסטיבל קול המוזיקה בגליל החושך והקרירות יורדים ומכסים את הגליל העליון. ערב שלישי, אמצע שבוע, ולמרות
5 דק' קריאה
למרות שלא היה לה מושג בעיצוב ותפירה, היא פתחה עסק: ביגוד לנשים בהריון ולאחר לידה  יפעת לוי (43), חברת קיבוץ עין כרמל, מעצבת בגדים לאימהות, או ליתר דיוק: להריון וטרום אימהות, לנשים לאחר לידה ונשים מניקות,
3 דק' קריאה
83  שנים אחרי אירועי ליל הבדולח, רחוב בגרמניה נקרא של שם היהודייה הראשונה שנרצחה. סופי סליגר, סבתא רבא שלי זה סיפור שמתחיל בבמברג, עיירה ציורית בגרמניה לפני כארבע שנים, עת ורה דיינליין, תלמידת תיכון, כותבת עבודת חקר על
3 דק' קריאה
את הכנס פתח אלי ספרן, חבר קיבוץ סאסא, שהחליף ביוני שנה שעברה את רון פונדק כיו"ר הפורום של ארגוני השלום הישראלי והדיונים התרכזו בשיתופי הפעולה בין ארגוני השלום לשינוי תודעת הציבור וקידום הסכם מדיני בין ישראל ופלסטין.  התובנות
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן