יבול שיא
הרפת והחלב
תמונה 1 מרסלה לונדון

שירים ושתיקות

4 דק' קריאה

שיתוף:

אילן שיינפלד, סופר, משורר ועורך, משתף במחשבות על ספר השירים של מרסלה לונדון מקיבוץ בחן "סימנים שקופים" (הוצאת שפירא) שאותו ערך ועל המאבק הפנימי שבשירה בין אמירה לשתיקה

שירתה של מרסלה לונדון מצטיינת במוזיקליות, בניקיון לשוני ובמתח בין מוחש למופשט, בין הקונקרטי לבין הנשגב. מרסלה, ילידת ארגנטינה, למדה הוראה וחינוך יצירתי ופרסמה עד כה חמישה ספרי ילדים: "נעם והעפיפון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, ידיעות אחרונות וספרי חמד, זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, 1994), "עץ הבועות של פליסיה" (הקיבוץ המאוחד, 1996), "הדרקון המשורר" (שופרא, 1998), "הצ'לו של אלישע" (הקיבוץ המאוחד, זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, 2004) וספר שירים לילדים "איך קוראים לך, חיפושית" (שופרא, 2018). כן פרסמה ספר שירים למבוגרים "בראשית היה געגוע" (שופרא, 2013) ושירים וסיפורים נוספים, בעברית ובספרדית, בבימות ספרותיות שונות, בארץ ובחו"ל.  

"סימנים שקופים" הוא היפה מבין הקבצים שערכתי והוצאתי לאור, ומספריה היפים ביותר של מרסלה, משוררת וחברה.

Capture 3
"שירה היא מערכת של סימנים בתוך שתיקה"

מערכת של סימנים 

שירה היא מערכת של סימנים בתוך שתיקה, קריאה בשם לדברים ששתיקה אופפת אותם. ספרה החדש של מרסלה לונדון "סימנים שקופים" (שופרא, 2022), מביא בתוכו את השתיקה, את כשל ההתקשרות: "אני קמה, לוקחת דף ועט/ וכותבת/ על הבלתי אפשרי לכתבו". אי אפשר לכתוב עליו, מפני שדברים מסוימים, ברגע שקוראים להם בשם, נושאים עמם גם מחיר: "על המוקד הטרי/ אני עומדת/ יחד עם כול המילים" ("מילים").  

ההימנעות מן ההידברות מתגלגלת גם ביחסיה עם הטבע. בשיר "שקט" הדוברת מתארת חלום שבו חדרה הופך למקווה מים ובו שוחים דגים, ואת מפגשה עם אחד מהם: "אני שומעת את קולו/ אך לא עונה,/ כי שקטה אני/ כמוהו". דגים אינם מדברים, אבל הדוברת שומעת את קולם בעולמה הפנימי, ואז מתחולל היפוך תפקידים. הדג מדבר אליה, אך היא שותקת. ואילו בשיר "הים לא ידע" "הים האזין להם, אבל/ רק הדגיגים הכסופים/ ידעו את השיר". הדגים לא רק מדברים, הם שרים. אבל מלבדם איש אינו יכול לשיר אותו. 

סיכול האפשרות לדיאלוג מתרחש גם במפגש של הדוברת עם עצים: "הבוקר האזנתי לשיחה בין העצים…/ רק שמו לב לנוכחותי/ ודממה נפלה ביניהם, / כהתרסה של חוסר נחת/ על היותי שם". ("שיחת בוקר"). היא שומעת את שפת העצים, אך גם עמם הדיאלוג לא מתאפשר.  

"רוצה להצמיח כנפיים" 

כשל ההידברות וההתקשרות כרוך בקשיי ההמראה, הריחוף והנסיקה מהיומיום אל הנשגב. בשיר "עגורים" היא כותבת: "כך שלא אשכח/ שאני מחוברת לאדמה/ אך מותר לי לחלום/ שאני ציפור". בשיר "הירח" הירח מואנש כמי ש"חושק בזוג כנפיים," ועץ התות בשיר "עץ התות" שמח בתולעי המשי, ההופכות לפרפרים וממריאות ממנו, אבל נותר נטוע במקומו. בשיר "שיחה עם חתול המשפחה" מעמידה הדוברת את חתולה על ההבדל ביניהם: "הבעיה איתך, קאי, היא/ שאני רוצה להצמיח כנפיים/ ואילו אתה רק רוצה/ לרדוף אחרי בעלי כנף". 

בשיר "עננים" אפילו לשונות אש מתאוות לעלות אל השמיים, אבל "ענני נוצה/ לעולם לא תוכלנה להיות," כלומר אפשרות התגבהותן מוגבלת מראש. ואילו ב"גחליליות" הילדים לוכדים את הגחליליות המעופפות בבקבוקי זכוכית כדי שיאירו להם את הדרך, אך בזה מסכלים את מעופן. 

כמיהה אל הנשגב 

כשל ההמראה קשור באבדן כיוון. בשיר "שני עננים" היא כותבת: "רכבו על הרוח/ ונעלמו ביחד/ ללא שום הסבר," ובשיר "מצפן": "וזיכרון/ שמשבש את הדרך". כך, בהרחבה, גם בשיר "הזמן": "אני מרגישה/ כמו אוניה ללא נווט,/ כמו שה אבוד,/ כמו נחל שנלכד/ בתוך סכר סגור". בשיר "הערבה הבוכייה" הערבה כמהה להיעקר ממקומה, והיונים החולפות מעליה מבקשות לנחמה. אך רק הן יודעות את הריחוף ואת הכיוון: "'אפשר להיות בשני מקומות', /אמרו היונים שעפו מעליה./ הן ידעו מהו הכיוון הנכון/ אך לא הבינו את כיסופיה"

ההמראה בשירתה של מרסלה לונדון מביעה כמיהה אל הנשגב. בספר זה היא מביעה גם געגועים לעולם הילדות בארגנטינה, ואת הכמיהה לחרוג מן הממשות. בחלקו האחרון של הספר ישנם שירים ובהם ניסיון להתגבר על כשלי ההידברות וההמראה. את הקושי בהידברות מבקשת הדוברת בברירת מלים חיוביות, מעטות, שנועדו להמעיט את הקושי: "ממילון נפשי אני בוחרת/ מילים בודדות/ שהן תרופה להפחדה" ("התעוררות"), ואת ההמראה למרומים היא מבקשת באמצעות התמימות – "הביאו את הגמילה/ שבתמימות./ אקח אותה,/ נעלה לכדור פורח,/ ולמעלה נקטוף/ זר עננים" ("הלובן הזה"). 

כשהניסיונות הללו מצליחים גם האונייה, שמקודם פגשנו בה תועה, מצליחה למצוא את דרכה, בזכות האמונה: "האונייה הזאת/ איתנה, מפליגה/ למקום של תקווה./ רבים מנסים להטביעה/ אך ממעמקי הים/ נשלחים גלגלי הצלה,/ חיים שואפים לחיים./ רק מחוסרי אמונה/ לעולם לא יגיעו לחוף מבטחים/ כי בתוכנו הוא,/ מושיט זרועותיו/, לחבקנו"

מאבק איתנים 

בשיר "על כל מילה שאמרתי" מתואר המאבק הפנימי בין אמירה לבין הימנעות מאמירה, כמאבק איתנים עם חור שחור פנימי: "על כול מילה שאמרתי יש מילה שלא אמרתי./ מילים, מגדל של מילים/ עולמות ונעלמות./ חור שחור בולע אותן בתאווה." החור השחור הוא הפחד, והאימה מן הזולת. אבל בשיר הזה ישנו כבר יחס מאוזן יותר לעולם. "הבוקר קריר./ עצים נושקים לעננים./ להקת ציפורים חגה מעלי/ במיומנות ובשלווה./ חסרות משקל, חופשיות./ הן מה שהן, בכל עונות השנה". מלבד נגיעה ספציפית בממשות, מבלי לנסות לבלוע אותה בשתיקה או לעטוף אותה במטפורה, יש כאן קבלה של השוני בין הציפורים המרחפות לבין הדוברת, הנטועה על האדמה. הפעם היא גם חווה את ברכתה: "הסתיו הגיעה בטיפות גשם/ המחליקות על פניי,/ נוגעות בשפתיי./ תקווה, סימנים שקופים/ שהחורף יביא גאולה".   

לא במקרה הסיכוי לשינוי כרוך ביחס מאופק ומאוזן אל הנוף ואל הטבע. בשירתה של מרסלה קיים מתח קבוע בין המוחש לבין המופשט, בין הקונקרטי לבין הנשגב. לכן, הנפש יכולה למצוא את גאולתה רק על ידי התגברות על קשיי הקיום בתוך ממשות כואבת, מבלי לחרוג ממנה, תוך כדי למידה איטית ומחודשת ליהנות ממגע הממשות בחושים, מחילופי העונות, ממחזור החיים שבטבע, מבלי להילכד בפחי האימה והכאב שהקיום בממשות נושא עמו.  

בשיר האחרון בספר הדוברת "מחפשת מחסה/ מפני המילים/ הבורחות לספר אחר". סגירת הספר בשיר זה אומרת, שמסע השירה, התווית הסימנים השקופים על תהומות השתיקה, נדון לכישלון מראש, כביכול. אך אולי לא כישלון הוא זה, אלא התמד המסע, מספר לספר, מן הספר הזה אל הספר הבא.  

ניתן לרכוש את הספר באתר של אילן שיינפלד https://isheinfeld.com/product/%d7%a1%d7%99%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d/

שיחת בוקר

הַבֹּקֶר הֶאֱזַנְתִּי לְשִׂיחָה בֵּין הָעֵצִים, 

הִתְקָרַבְתִּי אֲלֵיהֶם, מְנַסָּה לְפַעְנֵחַ 

מַהוּ נוֹשֵׂא שִׂיחָתָם 

בְּשָׁעָה כֹּה מֻקְדֶּמֶת. 

רַק שָׂמוּ לֵב לְנוֹכְחוּתִי 

וּדְמָמָה נָפְלָה בֵּינֵיהֶם,  

כְּהַתְרָסָה שֶׁל חֹסֶר נַחַת 

עַל הֱיוֹתִי שָׁם. 

חָזַרְתִּי עַל עִקְבוֹתַי. 

זְכוּתָם לִפְרָטִיּוּת. 

בוקסה 2 

הזמן 

אֲנִי מַרְגִּישָׁה 

כְּמוֹ אֳנִיָּה לְלֹא נַוָּט, 

כְּמוֹ שֶׂה אָבוּד, 

כְּמוֹ נַחַל שֶׁנִּלְכַּד 

בְּתוֹךְ סֶכֶר סָגוּר. 

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה זְמַנִּי, 

כְּמוֹ כָּל דָּבָר בַּחַיִּים. 

גַּם הַזְּמַן הוּא זְמַנִּי. 

אֲנִי נוֹכַחַת כָּאן 

בִּזְמַנִּיּוּת מַפְחִידָה, 

בִּידִיעָה שֶׁמְּאֹד בְּקַלּוּת 

מַחֲלִיפִים 

בְּגָדִים יְשָׁנִים בַּחֲדָשִׁים. 

בַּקָּשָׁה אַחַת בְּלִבִּי, 

אַל תִּשְׁכְּחוּ אוֹתִי. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
אזור נחל תבור עשיר בחקלאות מגוונת ומודרנית וכך הגעתי לדיר הכבשים לחלב בקיבוץ גזית, שעובר שינויים רבים והתפתחות מרשימה, עם תוצאות כלכליות יפות הנסיעה לקיבוץ גזית מבצעת בנוף מקסים ושקט – הר תבור העגול
7 דק' קריאה
התמקדות של מדינת ישראל בגנטיקה, באיסוף נתונים ובהפחתת חום, הובילה לתנובת החלב הממוצעת הגבוהה ביותר בעולם לפרה  מישל אקרמן – HOARD'S DAURYMAN 4.2022 המחברת היא כתבת בענף החלב והחקלאות שבסיסה בקולומבוס, אוהיו. ההולשטיין הישראלי
10 דק' קריאה
מפעל למיחזור חומרי לוואי מורכבים הצטערנו לשמוע שחברת פינוי פסולות וייצור חומרי לוואי לרפת סוגרת את הפעילות המרכזית של מפעלה בקיבוץ מרחביה. תלונות על מטרדי ריח לתושבים בסביבה הביאו את הרשויות להציק שוב ושוב
10 דק' קריאה
נתן כספי שהוציא לאור ספר על הגיל השלישי ("שבעים, שמונים, תשעים" בהוצאת "ספרי ניב"), עקב אחר חייהם של יותר מ-30 נשים וגברים בגילים שבעים עד יותר מתשעים שפורחים בערוב ימיהם * המסקנה שלו: גיל
8 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן