יבול שיא
הרפת והחלב
צוואות

שישה ילדים, שתי צוואות, שלושה מכתבים ומנוח אחד

3 דק' קריאה

שיתוף:

בצוואה הראשונה הוריש המנוח את רכושו לארבעה מילדיו. בשנייה – חצי מרכושו ציווה לאישה השלישית 

אדם שרוצה לקבוע כיצד יחולק רכושו לאחר מותו ליורשיו נדרש לערוך מסמך צוואה בחייו, לפי דרישות הדין, ואם ירצה לשנותה עליו לעשות זאת גם כן לפי הכללים הקבועים בדין. לא כל "מכתב" שמופיעה בו המילה "צוואה" יוכר כצוואה תקפה, ולא כל "מכתב" יכול לבטל או לשנות צוואה קודמת שנערכה כדין. כדי שמסמך יוכר כצוואתו האחרונה של אדם, צריך שיהיה לו, בנוסף לדרישות אחרות שבדין, גם "אופי צוואתי", תוכן שמצביע שהוא מהווה את צוואתו האחרונה של המנוח.   

שתי צוואות ושלושה מכתבי פרידה 

והינה סיפור: חבר קיבוץ היה נשוי שלוש פעמים, ולו ששה ילדים, מנשותיו.  

המנוח הותיר אחריו שתי צוואות אותן ערך בפני עדים. בראשונה, קבע כי רק ארבעת ילדיו מנישואיו השניים הם יורשיו. בשנייה, שנערכה שש שנים מאוחר יותר, ציווה את מחצית רכושו לאשתו השלישית ומחצית רכושו לארבעת ילדיו מנישואיו השניים. ילדיו מנישואיו הראשונים אינם מוזכרים.  

בנוסף, הותיר החבר שלושה מכתבים בכתב ידו שכותרתם "מכתבי פרידה" אותם ערך שישה חודשים לאחר צוואתו האחרונה. במכתב הראשון הסביר החבר שאינו מוריש את רכושו לילדיו מהנישואים הראשונים "כי הם כבר מבוססים ועצמאיים באופן מלא". הסוגייה המשפטית התעוררה בהבדל שקיים בין שני המכתבים הנוספים: במכתב השני (שהתגלה רק לאחר יום הדיונים הראשון בבית המשפט), התייחס לילדיו, מבלי שהזכיר את אשתו השלישית, חתם: "אבא" והוסיף את המילה "צוואה". במכתב השלישי, התייחס רק לאשתו השלישית, אך מבלי להתייחס לחלקה בירושה. בהמשך יאמר השופט על נסיבות "מציאתו הפתאומית" של המכתב השני, כי "קיים בליבו ספק רב אם התוספת של המילה 'צוואה' נכתבה על ידי המנוח עצמו, כאשר זה ידע היטב כיצד עורכים צוואה".   

האישה השלישית 

האישה השלישית (היא – התובעת) עתרה לבית משפט לענייני משפחה בקרית שמונה וביקשה לתת תוקף לצוואה האחרונה, לפיה היא זכאית למחצית מהירושה. בבית המשפט סיפרה שהיא והמנוח קיימו חיי זוגיות מלאים. "הם התגוררו יחד כחמישה ימים בשבוע לסירוגין בין הדירה שלה מחוץ לקיבוץ ודירת המנוח בקיבוץ, ושררה ביניהם אהבה ודאגה הדדית. התובעת הייתה אמידה יותר והשקיעה רבות בזוגיות, לרבות רכישת רכב שנרשם על שמה והוחזק בידי המנוח, ונסיעות משותפות. היא נשאה בחלק הארי של התשלומים והמנוח השתתף כפי יכולתו. התובעת סייעה למנוח בשיפוץ דירתו, התקנת מטבח וריצוף חדשים, רכישת מוצרי חשמל, פינת אוכל, ומוצרים רבים לבית. האישה-התובעת סיפרה כי החבר-המנוח ערך את צוואתו האחרונה "על רקע שיוך דירות עתידי בקיבוץ והבהיר לה שזכויותיהם בדירה שוות".  

בשלב בו נזקק המנוח לטיפול לאחר אירוע מוחי, תיארה התובעת ש"התמודדה לבדה בטיפול בו בעוד שילדי המנוח כמעט ולא מבקרים", ואף פנתה גם לעו"ס הקיבוץ בבקשה לעזרה. היא הוסיפה שלאחר טיפול רצוף במנוח, ילדיו החליפו אותה בטיפול בו למספר ימים בהם נסעה לדירתה מחוץ לקיבוץ, אך כששבה לדירה בקיבוץ גילתה כי נעלמו חפציה האישיים ומזכרות מחייהם המשותפים. לטענתה, ילדי המנוח התייחסו אליה בצורה משפילה וגירשו אותה מבית המנוח ומהקיבוץ בעזרת אנשי הקיבוץ. לאחר שגורשה מהקיבוץ על ידי ילדי המנוח לא חזרה עוד ללון בבית וביקרה את המנוח אחת לחודש". 

הידרדרות נוספת במצבו של המנוח, לרבות נפילה על הראש, גרמו לתובעת לקחת את המנוח לבדיקת רופא הקיבוץ שהורה על פינוי המנוח לבית החולים. "בינה לבין ילדי המנוח היו חילוקי דעות באשר לאופן הטיפול במנוח בבית סיעודי".  

"נכשלו בניסיונם לתרץ את השינוי הדרמטי" 

הילדים (הם – הנתבעים) ביקשו להדיר את התובעת מהצוואה, לתת תוקף לצוואה הראשונה (בה לא אוזכרה התובעת), ולמכתב הפרידה בו לא מוזכרת האישה. באמצעות עו"ד לארי גולדשטיין, הילדים ביקשו להכיר במכתב הפרידה כצוואה לפיה אביהם מוריש את נכסיו לארבעת ילדיו מנישואים השניים. 

באמצעות עו"ד עירית מלקוביץ-נירקו, טענה התובעת שאין לראות ב"מכתב הפרידה" צוואה. אין זה אלא "מסמך בעל אופי משפחתי ולא צוואתי משפטי".  

השופט רן ארנון מבית משפט לענייני משפחה בקריית שמונה פסק שיש לתת תוקף לצוואה האחרונה (השנייה) של חבר הקיבוץ. הוא דחה את התביעה להכיר במכתב הפרידה כצוואה, והסביר כי כדי שמסמך יוכר כצוואה עליו להכיל "הוראה ירושתית", למשל "הוראה מנחילה". המכתב המדובר אינו נראה כצוואה ואינו נוקט לשון ציווי. אין להבין ממנו על אומד דעתו של המנוח, והוא חסר הוראת הנחלה מסוימת, במיוחד שרק חודשים ספורים קודם לכן נערכה צוואת מפורשת. המכתב חסר פרטים מהותיים (זהות כלל היורשים, פירוט רכוש) או התייחסות לצוואה קודמת. זהו מכתב-הסבר שרשם המנוח לילדיו שאינם יורשים אותו, מדוע בחר לצוות כפי שציווה, הסביר השופט ואמר שתחושת הצורך בהסבר מובנת: "למנוח היו שישה ילדים משתי מערכות נישואין, ובשתי צוואותיו הוא בחר להדיר את ילדיו מנישואיו הראשונים".  

המנוח שערך כבר שתי צוואות (מודפסות וחתומות בפני עדים), ידע כאמור איך עושים זאת. לו רצה להדיר את אשתו מעזבונו, אך מתבקש שהיה מסביר זאת במכתב הפרידה, וגם עורך צוואה חדשה. המנוח היה חבר קיבוץ, מוקף בשירותי רווחה ובריאות. הילדים, "נכשלו בניסיונם לתרץ את השינוי הדרמטי ברצונו של המנוח, בחלוף חצי שנה בלבד מאז נכתבה צוואתו השנייה", הוסיף השופט. טענתם, כי אשתו הפקירה והזניחה אותו התבררה כטענת שווא, היא "הייתה כתובת ראשונה לכל ענייניו של המנוח גם לאחר כתיבת הצוואה". השופט אישר את הצוואה האחרונה, דחה את תביעת הילדים להכיר ב"מכתב הפרידה" כצוואה, וחייב את הילדים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 40,000 שקלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אורי אדלר, יזהר טוגנדהפט – הארגון לחקלאות אורגנית דוד סילברמן, אריה יצחק, מולי זקס, מאיה שניט-אורלנד – שירות ההדרכה והמקצוע אשר איזנקוט  ז"ל– מדריך שירות שדה בגימלאותאפרים ציפלביץ, שירות שדה, מו"פ בקעת הירדן הקומפוסט
8 דק' קריאה
נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן