יבול שיא
הרפת והחלב
כפר עזה 2

שפיים, אי של שפיות

3 דק' קריאה

שיתוף:

תמיד נעמוד כקהילה לעזור ולתמוך. במיוחד ברגעים הקשים

אותה שבת בבוקר לפני קצת יותר מחודש שינתה את המציאות שלנו ברגע. פרץ של רוע ואכזריות שטף את הארץ. אחינו הקיבוצניקים מהדרום חטפו בכל הכוח. ואנחנו כאן במרכז עקבנו בחרדה אחרי החדשות והעדכונים השונים. 

לקראת 8:00 בבוקר התחלתי סבב טלפונים למקבילים שלי בקיבוצי העוטף, זה התחיל מבדיחות קטנות כשהצעתי את עזרתנו, "תשלח לנו שירותים לממ"ד" אמרו לי בנירים ובארי או "אל תדאג אנחנו רגילים לזה" נאמר במפלסים. 

לקראת 10:00 בבוקר ההודעות כבר הפכו ל"תשלחו לפה כוחות", "תצילו אותנו", "שוחטים אותנו!" 

הדאגה של לפני כמה שעות הפכה לחרדה קיומית, מה קורה פה? מה עושים לנו? אין מצב שאנחנו חווים את זה. 

לא עוד סבב. גם לא מבצע. פרצה פה מלחמה 

במוצאי שבת כבר התחלנו לקלוט באופן פרטני משפחות שברחו משם. הצענו להם אי של שפיות עם שלוש ארוחות ביום במחיר הכי מינימלי שאפשר. 

כשהתעוררתי בראשון לפנות בוקר וגילתי לצערי שזה לא היה חלום רע והתחלתי לתכנן מה עושים. אחרי שעה וחצי כבר קיבלתי טלפון מפיקוד העורף והמועצה: הכריזו על מצב מלחמה. המלון שלכם עובר בשלמותו למפוני הדרום. "לקיבוץ כרמיה כמו בהסכם?" שאלתי. "לא", ענו לי. "החלטנו לתת אותו לתושבי וחברי כפר עזה. הם חטפו ממש חזק". אני מודה שבאותו רגע לא היו לי יותר מדי פרטים על מה שקרה בכפר עזה, גם לא הכרתי את המקבילים שלי שם. 

אנחנו הקיבוצניקים גדלנו וחונכנו על הערבות ההדדית, זה לא זר לנו שבחיים לא ניתן לחבר קיבוץ שלנו ליפול, תמיד נעמוד שם כולנו כקהילה לעזור ולתמוך בו. במיוחד ברגעיו הקשים ביותר. גם הערבות ההדדית בין הקיבוצים עצמם מוכרת ומעוררת הערכה במחוזותינו, הרי בסבב הקודם אירחנו פה את קיבוץ מפלסים. 

אבל הפעם היה לי ברור שזה לא עוד סבב. גם לא מבצע. אשכרה פרצה פה מלחמה, יש פה המון הרוגים וחטופים. הפעם זה יהיה אירוח שונה. ככה חשבתי. חשבתי ולא ידעתי שהמציאות תהפוך לחזקה מכל דמיון בימים הקרובים. 

החל מיום ראשון בלילה ולמשך כמה ימים התחילו להתפנות אלינו תושבי כפר עזה היקרים. הם הגיעו מבוהלים, מדממים, בחרדה שאי אפשר לתאר בכלל. הם איבדו את היקר להם מכול. יקיריהם נרצחו, נחטפו או הוגדרו נעדרים, ביתם וקיבוצם הוחרב. 

התחלתי להיחשף לסיפורים הקשים, התחלתי להכיר את החברים באופן אישי, ניסיתי לעסוק במתן עזרה, בתפעול, בשביל לא לשקוע לתוך הסיפורים עצמם. אבל זה חודר ונוגע. אנחנו בני אדם, לא רובוטים. הרגש מניע אותנו.

כפר עזה 1
בית הרוס בכפר עזה. "תצילו אותנו". צילום: ליאור עידוד

לוויות של יותר מארון אחד 

אחרי שבוע התחילו הלוויות, ישבתי ארוכות עם אנשי המטה וכפר עזה והבנו ביחד שחלק גדול מהלוויות יתקיימו בשפיים. קבורה זמנית קראו לזה. 

מהר מאוד הבנתי שאנשי כפר עזה לא בנויים כרגע לנהל לעצמם את אופרציית הלוויות ועל המדינה שלנו ועל משרד הדתות קשה מאוד לסמוך כרגע. לקחתי את זה על עצמי. במשך שבועיים ניהלתי המון לוויות, אני בכוונה לא כותב כמה כי כל לוויה היא עולם ומלואו, יש שם משפחה וחברים וסיפור קשה וסיפור של "תוך כדי" וסיפור של "מי הוא היה" וסיפור על הדקות האחרונות שלו. להפוך את האירוע הזה למספר מתוך רשימה זה לא פייר. היו ימים של כמה לוויות ביום, זו אחרי זו. היו לוויות של יותר מארון אחד. 

תוך כדי התקופה הנוראית הזה אני כל הזמן מריץ בראש תרחיש מה היינו עושים אם זה היה קורה אצלנו בקיבוץ. איך קיבוץ שפיים היה נראה אם עשרות או מאות מחבלים היו נכנסים לפה בשבת בבוקר. 

כמזכיר הקיבוץ זאת מחשבה שלא נותנת לי לישון בלילה. כחבר קיבוץ זה נותן הרגשה של חוסר אונים. הבנה שאסור לנו לסמוך על אף אחד ואנחנו צריכים לשאוף להיות תלויים כמה שיותר בעצמנו ובכוחנו בלבד. 

בתוך כל הכאוס הזה הבנתי עם עצמי שאני חייב לרדת לכפר עזה. הסיפורים מהחברים עצמם, יחד עם הסרטונים והחדשות, דרך ההספדים ששמעתי בלוויות גרמו לי להבין שאני חייב לרדת לשם ולראות בעיניים כל מה שקרה. הייתי חייב לסגור לעצמי את המעגל הזה בראש. 

אתמול הייתי שם. שמונה שעות. הסתובבתי בכל הקיבוץ. התמונות שצילמתי יספרו יותר טוב ממני את המציאות.  

75 שנים לאחור, קלט שפיים מפונים מבית הערבה

3 שפיים
מפוני קיבוץ כפר עזה בשפיים. נקודת אור בטירוף. צילום: באדיבות קיבוץ שפיים

זו לא הפעם הראשונה שקיבוץ שפיים מממש את ערך הערבות ההדדית הבין קיבוצית ומארח מפונים. 

ב-20 במאי 1948, ימים ספורים לאחר הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב, פונו מקיבוץ בית הערבה הצעיר כמה עשרות נשים וילדים לקיבוץ שפיים. המפונים מבית הערבה התגוררו בשפיים כתשעה חודשים. בתחילת 1949 הם יצאו משפיים להקים את הקיבוצים כברי וגשר הזיו. 

וכעבור 75 שנים – אנו קיבוץ שפיים מתייצבים שוב לעזרה!   

עוד ידובר רבות על הקהילה המדהימה שלנו ועל האופרציות, היזמויות וההתנדבויות שקמו פה בחודש האחרון. אנחנו נקודת האור של כל האירוע המטורף הזה. חברות וחברי שפיים אתם גאווה ומופת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אבי לב כבר בן 83 ולאורך שנות חייו, גם כשעבד כשכיר במשך 34 שנה ב"האחים מילצ'ן", תמיד היה חקלאי ופרדסן * לפני כחודש השיק את "לב של חקלאי" – ספר זכרונותיו, מנעוריו כחקלאי וכאחיו
10 דק' קריאה
אני כותב כמה ימים לפני יום הזיכרון לחלל צה"ל ויום העצמאות. מלא רגשות ובעקר תפילות – אני מאחל לכל החטופים לחזור הביתה מהר, שכוחות הביטחון ישמרו על השלום ועל עצמם, שכל הפצועים והמשפחות שעברו
3 דק' קריאה
במושב משֹואות-יצחק בדרום יש שתי אנדרטאות זו לצד זו – האחת לזכר הנספים בשואה והשנייה לזכר הנופלים במלחמות ישראל * אבנר חורש – מורה דרך וחבר המושב דור שני – מספר על תולדות היישוב,
6 דק' קריאה
שחקנית החיזוק בת ה־107 שבוחרת להסתכל קדימה * תמיד מעדיפה לראות את הכוס החצי מלאה  השבוע סיפר לי מושבניק שלא מזמן הוא חגג יום הולדת 70. איחלתי לו מזל טוב ושאלתי איך חגגו. בקול
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן