יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2023 06 06 123025

תופעת טבע: הכדורסל הקיבוצי

13 דק' קריאה

שיתוף:

מי לימד את הקיבוצניקים של ניר דוד לשחק כדורסל ב-1942? באיזה קיבוץ נאמר "למה שאני אשלם לאיזה גוי כדי שיתקע פה גולים?", מה ההסבר לכך שבשנות ה-70 כמחצית מהשחקנים בנבחרות ישראל היו קיבוצניקים? כל התשובות בספר חדש של שלמה גלזר מניר דוד "הרבה יותר ממשחק – סיפורו של הכדורסל הקיבוצי"

עוד מהימים הראשונים בהם הכרתי את שלמה גלזר, לפני יותר משני עשורים, בהיותו עורך "הדף הירוק", שבועון התנועה הקיבוצית ואני בהמשך כתב המשפטים של העיתון, הוא כבר ידע שיגיע היום בו יתפנה מעיסוקיו ויכתוב את סיפורו של הכדורסל הקיבוצי.  

כשיצאנו למסע משותף באלסקה לפני מספר שנים, דיברנו על כך שקרוב היום בו הסיפורים על הכדורסל יראו אור, והינה כעת הוא הגשים חלום שבער בו שנים. גלזר הוא בן וחבר ניר דוד, "קיבוץ של כדורסל", שהוציא קבוצת כדורסל ששיחקה שש שנים בליגה הראשונה. מגיל צעיר הוא שיחק כדורסל, לצד הלימודים במוסד החינוכי. הסל הראשון שלו בליגה הלאומית היה לפני גיל 16. בהמשך היה מאמן כדורסל וכדבריו "כתב ושידר כדורסל. חיידק שאי אפשר להוציא אותו מהדם". אני, שעליתי (או נכון יותר, ישבתי) על הפרקט רק בתור צופה במשחקי הפועל תל אביב, מבין שקורה כאן משהו מיוחד, כשאתה מדבר עם שחקן-עבר, כתב ועורך עיתון, וכעת גם סופר שהוא היסטוריון של כדורסל.

a 1
שלמה גלזר. כתב ושידר כדורסל. חיידק שאי אפשר להוציא אותו מהדם. צילום: מהאלבום הביתי

אגדת הכדורסל 

מה הסיפור של אגדת הכדורסל הקיבוצי, אני תמה, שהיום כמעט ואין לו ביטוי בליגות הבכירות? "היום באמת אין כדורסל ברמה גבוהה בקיבוצים, אבל היה ועוד איך היה", אומר גלזר ומספר שעד שנת 1953 לא הייתה ליגת כדורסל בישראל. הפועל ומכבי קיימו פעילות נפרדת. בשנת 1952 נבחרת צה"ל בכדורסל נהיתה לנבחרת ישראל ושיחקו בה שני קיבוצניקים, עמוס לין ממשמר העמק וראובן פכר ממזרע.  

ב-1953, בעקבות ההצלחה המפתיעה של הנבחרת באליפות אירופה במוסקבה (מקום חמישי), הוקמה ליגת כדורסל בישראל. בליגה היו שמונה קבוצות. שתיים מהן קיבוציות: הפועל מעין ברוך והפועל גבע. שתיהן התפרקו כעבור שנה ואת מקומן בליגה, בשנת 1955, תפסו משמר העמק ואשדות יעקב.  

ב-30 השנים שלאחר מכן, עד שנת 1984, הייתה נציגות קיבוצית משמעותית בליגה הראשונה בכדורסל. שחקנים חברי ובני קיבוצים כמו יגאל וולודרסקי דר (אשדות יעקב), איתמר מרזל (יגור), חנן קרן (רמת השופט), אביגדור מוסקוביץ' (גבעת ברנר), ארז חזן (כפר גלעדי/גליל עליון), אור גורן (משמר העמק), גל קנז (גן שמואל) וגם בועז ינאי (המושבניק מנהלל) שגדל על "הבלטות" בגבת, ועוד רבים וטובים כיכבו בנבחרות ישראל. זה היה פרק מפואר בתולדות הכדורסל הקיבוצי שהגיע לשיאו בשנים 1970–1979. בתקופה בה אוכלוסיית התנועה הקיבוצית היוותה שלושה אחוזים מאוכלוסיית המדינה, כ-30 אחוז מהקבוצות בליגה הראשונה היו "קיבוציות" ו-40 אחוז משחקני הנבחרת באו מהקיבוצים (חמישה מתוך תריסר שחקני הנבחרת).                                  

גלזר מספר שבכתיבת הספר הוא היה חדור תחושת שליחות היסטורית. "הספר עוסק בתקופה בה הכדורסל הקיבוצי היה בשיאו (לפני 70-50 שנים) בה לא היה כמעט תיעוד, ומה שהדריך אותי הייתה התחושה שאם התקופה הזאת לא תחקר ותתועד, היא תשכח". הוא מרגיש שהגיע מעט באיחור לשלב הכתיבה, שכן לא מעטים מאלה שלקחו חלק בהיסטוריה של הכדורסל על "מגרשי הבלטות" ולא על הפרקט, כבר לא נמצאים עימנו כדי לספר את סיפורם. כדי להגיע לשלב המחקר לכתיבת הספר, היו צריכות, כך נדמה, לחלוף שנים של שירות קרבי, גידול כותנה, עבודה כשליח התנועה בניו יורק (שם הפך למומחה בתחום הכדורסל המקצועני והמכללות), עוד שנים ארוכות בתקשורת, רדיו וטלוויזיה, וגם ניהול קהילות בקיבוצים, ורק כעת לאחר היציאה לפנסיה, התפנה לו זמן לכתיבת ספר שדרש תחקיר, חיפוש בארכיונים ועשרות ראיונות. הספר הוא שילוב של ניתוח ומסקנות בניסיון להבין את הסיבות להצלחה האדירה של הכדורסל הקיבוצי, והגורמים שהביאו לירידתו מהמפה, ובאותה נשימה הוא מביא את סיפורן של כל הקבוצות עצמן כל אחת בנפרד, אופייה וההווי המיוחד שנוצר בה.  

בלי חיזוק חיצוני 

הכדורסל הקיבוצי מתואר בספר כ"תופעת טבע". "משחק הכדורסל התאים מאוד לתנועה הקיבוצית" אומר גלזר, "זה משחק פשוט, המשוחק על שטח קטן עם כדור אחד. כדי לנצח, שחקני הקבוצה צריכים ללמוד לחלוק בשטח המצומצם ובכדור ולשתף פעולה כדי למקסם את האפשרות לניצחון. לא במקרה זה נשמע דומה מאוד לקיבוץ של פעם. לזה תוסיף בונוס של גאוות יחידה שקבוצה כזאת הביאה לקיבוץ ולחבריו, ולכן הנהגות הקיבוצים עודדו את העיסוק בכדורסל ותקצבו אותו. זהו גורם אחד מתוך שורה של סיבות להצלחה חסרת התקדים הזאת שלמרבה הצער לא הצליחה להסתגל ולהתמודד עם השינויים ותמורות הזמן".   

בשנות ה-70 כמחצית מהשחקנים בנבחרות ישראל היו קיבוצניקים. זו תקופה בה היה הכדורסל הישראלי מוצף במתאזרחים וזרים. זהו חריג סטטיסטי ואנומלי. "בקיבוץ ניר דוד היו באותה תקופה כ-400 חברות וחברים מתוכם כ-200 גברים", אומר גלזר, "רבע מהגברים היו בני 17–35. נשארנו עם 50 איש. מחצית מהם לא שיחקו כדורסל בכלל, ומתוך 20- 25 הנותרים יצאה קבוצת כדורסל ששיחקה בין חמש לשש שנים בליגה הראשונה בישראל (רק עם חברי קיבוץ) בלי חיזוק חיצוני ובלי זרים. זה נתון בלתי נתפס. כך היו עוד תריסר קבוצות דומות, עניין שנמשך כ-30 שנה. שלוש קבוצות נוספות באותן שנים (אפיקים, רמת השופט ונען) לא שיחקו לבד בלאומית והשתלבו בה במסגרת האיחודים בין הקבוצות הקיבוציות". 

"הייתה גם קבוצה אחת חריגה", מתאר גלזר בלהט, "הפועל גליל עליון. היא שיחקה עד סוף שנות ה-90 בהצלחה רבה בליגה הראשונה, וזכתה בשני גביעי מדינה ובאליפות אחת, שהשנה מלאו לה 30 שנים. זו הייתה הקבוצה האזורית היחידה בחסות המועצה האזורית ולא קבוצה של קיבוץ בודד, מה שאפשר לה ליהנות מתקציב גדול יותר ולקלוט שחקנים מבחוץ".  

"הספר עוסק ב-15 הקבוצות הבכירות של אותה תקופה ששיחקו בליגה הראשונה (הליגה הלאומית של אותה תקופה). אבל בתנועה הקיבוצית היו באותן שנים עוד קבוצות גברים טובות מאוד (מעוז חיים, מעגן מיכאל, רמת הכובש ועוד) ששיחקו בליגה השנייה (אז הליגה הארצית) וקבוצות כדורסל נשים מצוינות בגבעת חיים, מעגן מיכאל, גן שמואל וקיבוצים נוספים ששיחקו שנים בליגה הלאומית". נקווה, אומר המחבר, "שגם סיפורן ייכתב בהמשך". 

"עוצר ספורטיבי" בימי שישי 

בשלב של עבודת המחקר המקיפה שקדמה לכתיבת הספר, יצא גלזר למסע בארכיוני הקיבוצים. הוא לא עשה זאת לבד, הצטרף אליו איתמר מרזל, בן יגור, שהיה קפטן נבחרת ישראל בכדורסל. "לדעתי איתמר הוא גדול הרכזים הקלסיים כחול לבן, שנדלק על העניין והיה שותף מלא לחפירה בארכיונים, איסוף החומר והמפגשים השונים. איתמר היה שותף נהדר למסע הזה. בלעדיו ספק עם הספר היה מגיע לדפוס", מתאר גלזר. "חרשנו את הארכיונים בקיבוצים מגבעת ברנר בדרום, דרך גן שמואל וגבעת חיים במרכז, משמר העמק ורמת השופט, ניר דוד ובית אלפא, אשדות ואפיקים בעמקים המזרחיים דרך גבת ויגור בעמק יזרעאל ועד הגליל העליון, כמאמר הקלישאה לאורכה ולרוחבה של הארץ. היו ארכיונים מלאי חומר והיו דלים, מצאנו חומרים היסטוריים ותמונות נהדרות גם באוספים פרטיים של אנשים. המסע והחיפוש היו מרגשים, עוררנו הרבה ציפיות ונוסטלגיה, שמענו סיפורים ואספנו מספרים וטבלאות. תודה גדולה למנהלות ולמנהלים של הארכיונים ולהרבה אנשים טובים שסייעו ועזרו באיסוף החומר". 

"ההתלבטות הראשונה, בכתיבת הספר, הייתה אם לבחור בכיוון מחקרי-אקדמאי או להתמקד בפולקלור ואווירה", משתף גלזר, "התוצר הסופי הוא שילוב של ניתוח ומסקנות בניסיון להבין את הסיבות להצלחה האדירה של הכדורסל הקיבוצי, והגורמים שהביאו לירידתו מהמפה, ובאותה נשימה להביא את סיפורן של הקבוצות עצמן כל אחת בנפרד, אופייה המיוחד, ההווי שנוצר בה וסגנון המשחק. זהו מארג מרתק המשולב באנקדוטות משעשעות, מאבקים על תקציבים, על דקות משחק, שזור בהווי הייחודי של התנועה הקיבוצית". "רק להיזכר בערבי שישי", מתאר גלזר בהתרגשות, "בהם הקיבוץ היה נכנס ל'עוצר' ספורטיבי ואלפי אוהדים מכל רחבי העמק מגיעים בטרקטורים ואופניים למגרש הפתוח מעורר התרגשות וצמרמורת בכל מי שחווה את הערבים ההם". 

הגדוד האוסטרלי 

"בכל קיבוץ אליו הגענו, איתמר ואני", מספר גלזר, "שאלנו את ותיקי הכדורסל איך התחיל משחק הכדורסל באותו קיבוץ, שהרי לא הייתה אז טלוויזיה או חילופי ידע או ידע על הענף". בניר דוד, למשל, סיפרו לנו ותיקי הקבוצה, שכבר עברו את שנות ה-80 לחייהם, כי בשנת 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, חנה גדוד אוסטרלי ליד הקיבוץ. חיילי הגדוד הציבו עמוד עם טבעת באמצע השדה (היום מרחב דשא באמצע הקיבוץ). הם החלו ב'משחק מוזר' ולימדו אותנו איך לשחק בו".  

בחיפוש שעשו בארכיון הקיבוץ נמצאה תמונה היסטורית ממש משנת 1942 בה האוסטרלים במדים משחקים כדורסל. התמונה המרגשת מצאה מקום בספר, לצד סיפורים רבים כאלו ואחרים על אותה תקופה.  

אחד הסיפורים מגיע מקיבוץ גן שמואל שם הגיעו למסקנה כי בלי חיזוק של שחקנים זרים הם לא יצליחו להישאר בליגה הלאומית. "זה כבר הוגדר כבקשה אידיאולוגית" מסביר גלזר, "ונדרש לכך אישור בשיחת הקיבוץ. במהלך השיחה קמה אחת הוותיקות ושאלה למה שאני אשלם לאיזה גוי כדי שיתקע פה גולים. ברוב גדול דחתה שיחת הקיבוץ את הבקשה. ובכל זאת שיחקו בגן שמואל זרים". איך זה קרה? התשובה בספר. 

"סיפור נוסף קשור לפילוג שאירע ב-1952 בתנועה הקיבוצית ויצר קרע בין משפחות וקיבוצים" מוסיף גלזר, "הפילוג פיצל גם את גבעת חיים, אך ראה זה פלא, רק בספורט לא היה פילוג והקבוצות נשארו מאוחדות, הסיבה פרקטית – אנשי הספורט הבינו שאם הקבוצות יתפצלו הן לא ישרדו כי לא יהיו מספיק שחקנים והן נשארו מאוחדות". 

בספר שגדוש בהיסטוריה של כדורסל ותמונות נדירות, לא נפקד גם מקומם של השופטים הקיבוצניקים, המאבק על התנאים שלהם, הכשרתם ועוד. "זה לא ידוע", אומר גלזר, "אבל צביקה שגב בן איילת השחר וחבר אפיקים לשעבר הוא שופט הכדורסל הבין לאומי היחידי שהוציאה משורותיה התנועה הקיבוצית". גם מספרים וטבלאות ישנם בספר, שמספרים את סיפור הכדורסל הקיבוצי. "מתוך 50 הקלעים המובילים בכדורסל הישראלי – עשרה היו חברי קיבוץ".   

"הרבה יותר ממשחק – סיפורו של הכדורסל הקיבוצי" 

הוצאה "גלילית", להבות הבשן 

את הספר ניתן לרכוש אצל שלמה גלזר 050-7677925

הצלחת בת 30, ואין לה אח ורע 

גליל עליון של עונת 1992/3 הייתה קבוצת כדורסל מיוחדת ומעוררת השראה, בה השלם היה גדול מסך חלקיו. התוצאה: עונת כדורסל קסומה ובלתי נשכחת, שהביאה לאזור אליפות היסטורית, שכנראה כבר לא תחזור 

שלמה גלזר

קשה להאמין, אבל האליפות ההיסטורית של הפועל גליל עליון, שקטעה רצף של 24 אליפויות רצופות של מכבי תל אביב, חוגגת כבר 30. התמזל מזלי ואת שנת האליפות ההיא ליוויתי כפרשן תוכנית הספורט "אחד על אחד" של קול ישראל ברדיו, בהנחייתו של רוני דניאל.  

כבר שנים קודם לכן, עקבתי אחרי הכדורסל בגליל (נוער ובוגרים), ותאמינו או לא, אבל יצא לי לשחק נגד הפועל כפר גלעדי, בעונת המשחקים 1978/9, במדי הפועל מעוז חיים. כפר גלעדי הייתה חייבת לנצח את המשחק ההוא, שהתקיים במעוז חיים (שלא הפסידה באותה עונה אף משחק בית לפני כן), כדי לעלות לליגה הלאומית (היום ליגת העל), והיא, אכן, ניצחה 66-74 ועלתה. השאר היסטוריה.   

היום יחסי הכוחות בליגת העל הרבה יותר מאוזנים, כך שעל תואר האליפות מתנהל מאבק שווה כוחות. אבל בשנים ההן הייתה ליגת הכדורסל מכבי ועוד 11 קבוצות, ממש כמו האמירה המפורסמת של מוטל'ה שפיגלר על "נתניה ועוד 15".  

צריך לומר ביושר, צירוף מקרים די נדיר הביא למהפך בצמרת הכדורסל הישראלי, שבדיעבד התברר כחד-פעמי. לראיה, כבר בשנה שלאחר מכן חזרה מכבי לשלוט בענף במשך שנים.

תמונה 2 כדורסל שפר צלחת 1993
דורון שפר, אחד מגיבורי עונת 1992/3, מניף את צלחת האליפות. צילום: משה שי

עונת הדובדבנים 

יש עונות או אירועים שאין להם הסבר הגיוני. איכשהו כל החלקים נופלים במקום והשלם הופך לגדול מסך חלקיו. זה מה שקרה בעונה ההיא. אבל איך אומר רינו צרור, "כהרגלנו, נתחיל מהתחלה". 

צוות האימון. פיני גרשון הגיע לגליל עוד לפני שהפך ל"פיני גרשון". המניות שלו היו אז בשפל. הוא פוטר ממכבי חיפה באמצע העונה הקודמת, וקיבל את הג'וב בגליל כי לא היה מישהו פנוי אחר. לא בכדי הוא התקבל בחשדנות לא קטנה על ידי הנהלת הקבוצה. אבל פיני כמו פיני, עם ביטחון עצמי רב, מוח כדורסל מבריק ויצירתי, ובעיקר ניהול משחקים מבריק, הפך את העונה ההיא לסיפור הצלחה שהסתיים בסלוגן הבלתי נשכח: "עונת הדובדבנים". העונה הזאת אגב, סללה את דרכו לצמרת האימון בכדורסל הישראלי. 

היום, כשמשחקים "סמול בול" וכל שחקן בגובה 2,10 מ' מפציץ מקשת השלוש, קשה לדמיין את המהפכה שיצר פיני על הפרקט בכפר בלום באותם ימים, וכמה הכדורסל שלו היה חדשני באותה העת, ובעיקר, מתאים לסגל השחקנים שעמד לרשותו.

תמונה 3 sport1
דורון שפר לפני שלושה שבועות (בתווך) מעניק גביע לאיתי מושקוביץ מגליל עליון (מימין), שזכה בתואר השחקן המשתפר של ליגת העל העונה. משמאל לשפר: טמיר אברהמס, יו"ר הקבוצה. צילום: מאור אלקסלסי

חמש סיבות עיקריות הביאו את האליפות

1. "כדורסל הפוך". הגבוהים, מייק גיבסון (2,10 מ') וסטיב מאלוביק (2,06 מ'), קלעו מבחוץ ופתחו את ההגנות. בראד ליף (המתאזרח מספר 1 בארץ) ואנדרו קנדי שיחקו בקרבת הסל, עשו "פוסט אפ" מקו הבסיס, והלכו חזק על ריבאונד התקפה, מה שהניב סלים של הזדמנות שנייה, ומנע התקפות מתפרצות של היריב. 

2. התקפות ארוכות. אף אחד כבר לא זוכר, אבל הגליל החזיקה בכדור בכל התקפה את כל זמן השעון, מה שהתיש את הקבוצה היריבה, שנאלצה לשחק פרקי זמנים ארוכים בהגנה. 

3. התקפה מתפרצת. אנדרו קנדי ובראד ליף טסו על הקווים, וכשמנהל המשחק היה דורון שפר בעונת שיא, הן הפכו לנשק קטלני. ואם זה לא הסתיים בסל, הגיעו גיבסון, מאלוביק או מוכתרי כטריילרים מאחור וסיימו את ההתקפה. 

4. סגל עמוק עם היררכיה ברורה. ג'רי סיימון וניר מטלון היו שחקנים למשימות מיוחדות. יכולתם לשתק כוכב של היריב בהגנה, לתת אקסטרה ולהפוך מומנטום כשההתקפה נתקעת, היו חשובים במיוחד. שני הרמת-גנים, אמיר בינו, שהיה אולי הסנטר הקלאסי היחידי בסגל, ואמיר מוכתרי הצעיר, הוסיפו גובה ועומק.  

5. דורון שפר בן ה-18, בעונת שיא אישית (אולי הטובה בחייו), היה מלך הסלים והאסיסטים של סדרות חצי הגמר והגמר, והרי לכם קבוצת כדורסל מהאגדות. וכתמיד, יש גם שחקן שישי (קהל), ובמקרה של הגליל היה גם שביעי (הנהלה).  

לאווירה ולאולם הביתי הייתה השפעה מכרעת על הזכייה באליפות. האולם בכפר בלום נתן ביתיות שאין כמוה. החבורה מצפת, שהביאה את "המשיח", הקהל ש"פוצץ" את האולם ועודד בדציבלים מחרישי אוזניים, התמיכה האזורית חסרת הגבולות, והאהדה הארצית, הוסיפו ללא ספק לזכייה באליפות. קשה לאמוד את המשמעות של האווירה והתמיכה, אבל אין ספק שהן היו שוות לא מעט נקודות. 

השחקן השביעי הייתה הנהלת הקבוצה. תרומתו של עמית גל, שספק אם ראה איזה משחק מתחילתו ועד סופו, כי מרוב מתח היה צועד לאורך הירדן בזמן המשחקים, הייתה גדולה מאוד. האחים כהן (ישע וידין), מרדכי קורן, דוביק יאור, גיורא לבקוביץ', צליל גורלי, גרשון פרינץ, ותומכים בעלי מעמד אזורי אפשרו למערכת לעבוד בשקט, למאמן לאמן, ולשחקנים לשחק. 

30 שנים עברו מאז. מה שנותר לנו זה להיזכר ולהתגעגע לתחושת היחד, לגאוות היחידה, ולאדרנלין שהקבוצה הזרימה בעורקי האזור כולו במהלך המשחקים, ולקוות שאולי נזכה למהדורה נוספת. מי יודע מתי, ואם בכלל.

אתה צריך שלשחקנים שלך תהיה מטרה 

אומר פיני גרשון ומסביר שכבר באימון הראשון שלו בגליל, בעונת 92/3', הוא הגדיר להם מטרה, אליפות, וכך היה 

איצי ברתנא

בעונת האליפות – וגם בעונות שלפניה, וגם באלה שאחריה – סיקרתי את משחקי גליל עליון עבור העיתון "מעריב", ומטבע הדברים פיני היה הכתובת לכל כתבה או ידיעה שהעברתי אז למערכת. בגלל תפקידו, ולא פחות בגלל כושר הביטוי הצבעוני שלו וההומור המיוחד. פיני הוא מתנה לכל עיתונאי. הוא גם מאמן וגם קופירייטר. גם רציני וגם משעשע. וחוץ מזה, מאחר שהוא תמיד מיהר, כי ליד הכדורסל היו לו אז (וככל הידוע לי גם היום) עוד עיסוקים, הוא ידע לתמצת ולהתמקד בעיקר. הוא לא בלבל את המוח עם כל מיני בוקי סריקי ובלה-בלה-בלה.  

יש לי חמש דקות בשבילך, הוא אמר לי גם הפעם, כאשר התקשרתי אליו, אני בדרך לפגישה, הוא הסביר – מתי הוא לא היה בדרך לפגישה? או לאימון? או לטיסה? – אבל השיחה בינינו התארכה אל מעבר לזמן שנקצב לה, עד שהרגשתי שיש לי את זה. שהוא שוב סיפק לי את הסחורה. 

זכית כמאמן בהמון תארים, אמרתי לו, ושאלתי איפה הוא ממקם בכל הטוּב הזה שנפל עליו את הזכייה באליפות עם גליל עליון של 93', שהייתה הזכייה המשמעותית הראשונה בקריירת האימון שלו. פיני, המוכר לי משכבר הימים, היה מתלוצץ כאן על בחורות, ועל הפעם הראשונה וכל מיני כאלה, ככה חשבתי כשניסחתי את השאלה הזאת, אבל הוא הפתיע אותי כאשר המשיל את העניין לילדים. "זה כמו שתשאל אותי איזו ילדה אני אוהב יותר (הוא אב לחמש בנות, שלוש מנישואיו הראשונים לבת-שבע, ושתיים מנישואיו השניים לדורית), ואני אוהב את כולן. עם זאת, הזכייה עם הגליל הייתה באמת מיוחדת, כי זה היה התואר הראשון שלי ברמה הכי גבוהה בארץ".

תמונה 6 ALEN 6023 פיני גרשון
פיני גרשון. "צריך לבוא לאנשים ולהגיד להם שיש להם מטרה. לקחתם גביע? בואו ניקח עכשיו אליפות". צילום: אלן שיבר

מה עשה את העונה הזאת לכל כך מיוחדת? 

"מחלת הנפש שלי".  

תסביר. 

"כשבאתי לאימון הראשון ואמרתי לשחקנים שאנחנו הולכים לקחת השנה אליפות, הם הסתכלו עליי כמו על מפגר. אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל במשחק הליגה הרביעי שלנו הפסדנו בבית למכבי רמת גן. במקום לקחת ללב, מינפתי את ההפסד הזה ואמרתי לחבר'ה שעכשיו אני עוד יותר בטוח שניקח אליפות". 

קצת פרדוקס, לא? 

"לא. כי ידעתי מה יש לי ביד. קודם כל הייתה לי קבוצה. ואחר כך היו לי שחקנים. אנדרו (קנדי) היה הזר הטוב בארץ, בראד (ליף) הישראלי הכי טוב, ושפר התחיל להיות שפר. מה שהביא אותי לחשוב על אליפות זה שגליל לקחו שנה קודם לכן את גביע המדינה, ואם הם לקחו את גביע המדינה – אפשר לקחת גם את אליפות המדינה. דבר נוסף הוא ההבנה שלי שמכבי תל-אביב עשו בעונה הזאת את כל הטעויות האפשריות בבניית הקבוצה. את הפועל תל-אביב לא כל כך ספרתי". 

בביטחון שהפגנת לא הייתה קצת יהירות, שחצנות, התגרות אפילו? 

"לא. אתה צריך שלשחקנים שלך יהיה חזון. שתהיה להם מטרה. אם אתה לא נותן להם חזון, הם באים, משחקים – איך אומרים בכדורגל? ממשחק למשחק? משבת לשבת? אתה מכיר את החארטות האלה – והולכים להתקלח ולבלות. פה צריך לבוא לאנשים ולהגיד להם שיש להם מטרה. לקחתם גביע? בואו ניקח עכשיו אליפות. בואו תתחייבו על המטרה הזאת. בואו נלך עליה". 

היו שאמרו אז שמולי קצורין הכין לפיני קבוצה 

"אין לי בעיה עם זה. מולי מאמן מצוין. אני לא מוריד ממנו כהוא זה. הוא בנה חבורה של שחקנים טובים, כך שמבחינת הליהוק היה לי יותר קל. אבל הייתי חייב להביא שיטה שמתאימה לשחקנים האלה, ואם אתה זוכר, שיחקנו אז כדורסל הפוך. הגבוהים בחוץ והנמוכים בפנים. הפתענו בזה את כל הליגה. וזה עבד. כשהחבר'ה היו 'צחים' (לא שתויים) – הם היו על הכיפאק. אני רוצה להזכיר לך שלפני המשחק הרביעי בסדרה נגד הפועל תל אביב, משחק האליפות, בראד ליף לא בא לאימון, אל תשאל אותי למה, וגיבסון היה פצוע. נתפס לו הגב. הבאנו לו בייגל מאכר. היו קשיים, אבל ידענו להכיל אותם ולהתמודד". 

הגליל הפכה באותה עונה לקבוצה של המדינה. קבוצה שכולם אהבו לאהוב אותה ואת המשחק שלה. 

"נכון, עד היום אנשים שפוגשים אותי אומרים לי שהם אוהבים אותי לא בגלל מכבי, אלא בגלל הגליל. אם אחרי 30 שנה זוכרים את זה ואומרים את זה – זה לכבוד העונה ההיא ולכבוד כל מי שהיה שותף לה". 

ועוד שאלה: אני רואה בגליל של 93' את מסלול ההמראה שלך, מסלול שהביא אותך למכבי ולפסגות הכי גבוהות של אירופה. 

"כבודו של הגליל במקומו מונח. המקום הזה הוא ציון דרך להרבה מאמנים ושחקנים, לא רק לפיני גרשון. זה אחד. שניים, אני ניצחתי את מכבי לפני גליל וגם אחרי גליל, לא חשוב באיזו קבוצה אימנתי, תמיד זינבתי בהם. הם לא אהבו את זה. להגיד שבגלל גליל הגעתי למכבי – זה לא. הם לקחו אותי מחוסר ברירה. אבל זה כנראה השתלם להם".

בלי נוסטלגיה, בבקשה 

"לא צריכים להתרפק על העבר; היה נחמד אבל מתחתי קו", אומר עמית גל, שניהל את גליל עליון בעונת האליפות וגם בשנים שלפניה ואחריה, והיום מעמיד את האנרגיות שלו לטובת הקהילה והבריכה 

איצי ברתנא

לעשות כתבה חגיגית לציון יובל שנים (2023-1993), לזכייתה של הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל, מבלי לשתף אותו, זה כמו לעלות למשחק ההכתרה בכפר בלום (85-89 על הפועל תל-אביב, ו-1-3 בסדרה), בלי דורון שפר. אבל זה לא היה פשוט, כי פתאום התברר לי שהאיש האנרגטי והתזזיתי הזה, שאין מצלמה שלא שזפה אותו, ואין פריים שחסר אותו, ניחן גם בצניעות ובנדיבות. "למה אני?", הוא שואל, "קח את ידין (כהן), ואת נטע (כנעני) ואת יוסי (הלפרין), ואת כל מי שהיה שם", הוא מציע. ובכל זאת, בסוף הוא נעתר.

השאלה הראשונה ששאלתי אותו הייתה על הייחוד של הזכייה הזאת, כי קדמו לה זכיות בשני גביעי מדינה (ב-1988 וב-1992), ובהמשך הקריירה שלו הוא גם לקח אליפות (כמנהל) עם גלבוע/גליל. 

עמית: "המיוחד הוא שזה היה בסדרות של הטוב מחמש, ולא בפיינל-פור. בפיינל-פור יש משחק אחד בחצי הגמר ומשחק אחד בגמר, אם אתה עולה לגמר. ניצחנו בסדרות את שתי התל-אביביות הגדולות, וקטענו את השרשרת של מכבי, שרשמה עד לעונה הזאת 23 אליפויות ברצף".

עמית ורונית5 בצבע
עמית גל (מימין) ורונית בר, בשידור בערוץ 5. צילום: מהאלבום הפרטי

נקודה מעניינת נוספת שקשורה לנושא נוגעת במיתוג שלך: "המנהל המיתולוגי" של הגליל, אומרים עליך, והשאלה היא אם יש מצב לקאם-באק, או שזהו, עמית גל עשה את שלו, עמית גל הוא כבר היסטוריה? 

"אני מתחתי קו", הוא אומר, "לא צריכים להתרפק על העבר. היה נחמד, זה נצרב בזיכרון, אבל החיים נמשכים. אתגרים לא חסרים". 

בריאיון לחוברת המיוחדת שהוצאנו ב"על הצפון" לאחר הזכייה באליפות, "יש אליפות", פיני אומר שרק במחצית העונה בערך התחלת לסמוך עליו. עד אז, הוא אומר שם, הסתכלת עליו דרך מיקרוסקופ. 

(בצניעות ובענווה): "בוא נדייק: פיני היה הקפטן. פיני היה הדובדבן. הוא היה המפתח לזכייה הזאת, ואני עזרתי לו. דאגתי שהוא יוכל לעבוד. הוא היה על הצד המקצועי, ואני על הצד הניהולי, והעסק עבד. ניצחנו את מכבי בחצי גמר הפלייאוף עם יתרון ביתיות, ניצחנו את הפועל בגמר בלי ביתיות. ניצחנו וניצחנו. הייתה עונה מיוחדת".   

תגיד, האקשן וההתרגשות והחשיפה האינטנסיבית בתקשורת לא חסרים לך? 

"לא רק שלא חסרים לי, כבר אין לי כוח לזה. 'הנה ההוא מגליל עליון', 'הנה ההוא מהמרוץ למיליון', 'אני זוכר אותך מהתוכנית בטלוויזיה'. מה חסר לי? יש לי תוכנית טלוויזיה כל שבוע, כבר שנה וחצי, עם רונית (בר), ואנשים מאוד מרוצים ממנה, וכל עוד יהיה לי כוח לנסוע פעם בשבוע להרצליה – אני אסע. רצו שאעשה יותר, אבל כבר אין לי כוח לנסיעות האלה". 

היית גם המנהל של גלבוע/גליל, שלאחרונה ירדה בפעם השנייה לליגה הלאומית. יודעי דבר אומרים שאיתך היא לא הייתה יורדת. 

(נחרץ) "נכון! איתי היא לא הייתה יורדת. אני לא יורד ליגה בשום מצב. לא בליגה האזורית (בכדורגל), ולא בתרבות (של עמיר), ולא בבריכה (הוא מנהל הבריכה של הקיבוץ). אני לא יורד ליגה. אין אצלי בלקסיקון ירידת ליגה".

תגובה אחת

  1. שתי הערות:
    1. עם כל הכבוד לגליל עליון (ויש כבוד), מה הקשר בינה לבין ה"כדורסל בתנועה הקיבוצית".
    היא הייתה קבוצה של המועצה האיזורית והייתה מורכבת רובה ככולה משחקנים שלא נולדו בתנועה הקיבוצית…
    2. אם כבר מזכירים קבוצות נשים בתנועה הקיבוצית, אזי עם כל הכבוד לקבוצות שהוזכרו בכתבה, הייתה בארץ קבוצת נשים אחת מעל כל היתר בפער…
    מדובר בקבוצת "הפועל יגור", אשר זכתה באליפות המדינה בשנת 1963, בראשותה של צילה רפופורט (פלד) האגדית…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בכפר סילבר שופץ מגדל המים הישן ויש בו עתה מוזיאון לתולדות הכפר ומרכז פדגוגי. השמחה מהולה בעצב: לוח חדש נוסף תחת הכותרת "נזכור", ועליו שמות של בוגרי הכפר שנהרגו בשבעה באוקטובר  *תמונה ראשית: מגדל
5 דק' קריאה
זה לא מעט, כשמשפחה של דורבנים, חזיר בר ונחש יוצאים לטייל במושב  מאות חיות בר נמצאות במרחבים השונים המקיפים את אזור המועצה האזורית מטה יהודה ובישראל בכלל. החיות (תנים, דורבנים, נמיות, יחמורים, חזירי בר,
2 דק' קריאה
"התפיסה לא השתנתה מאז השבעה באוקטובר," אומר תדמור ערבה ממושב רם-און, שממוקם כ-200 מטר מגדר המערכת וכ-7 ק"מ מהעיר ג'נין שבגדה המערבית * "אנחנו מרגישים חשופים מאז ועד היום," אומר תדמור שבנה תצפית מעל
6 דק' קריאה
אירוע זיכרון והוקרה לאנשי ענף החלב התקיים בישוב פטיש, במהלכו במהלך נערך טקס זיכרון מרגש לרפתנים שנרצחו באירועים הקשים של ה-7 באוקטובר  מועצת החלב בשיתוף התאחדות יצרני החלב קיימו הערב, רביעי, אירוע זיכרון והוקרה
3 דק' קריאה
אלפים ליוו את ארנון זמורה ממושב שדה דוד בדרכו האחרונה  אלפי אנשים השתתפו בהלווייתו של ארנון זמורה ז"ל, ממושב שדה דוד, שנפל בקרב על חילוץ ארבעת החטופים במחנה נוסייראת ברצועה. ההלוויה התקיימה ביום ראשון
2 דק' קריאה
לוגון, התאטרון המוזיקלי דובר האנגלית מהנגב, מעלה הפקה גם השנה למרות שחלק מחבריו פונו מבתיהם. חבר הלהקה לואיס הר מאורים, ששוחרר משבי חמאס בא לבקר בחזרות  *תמונה ראשית: דבי למדן ולואיס הר שהיה חטוף וחולץ
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן