הגלריה השיתופית בכברי הפכה לבסיס צבאי. המוזיאון בהזורע הציע לארח את אומניה, יהודים וערבים, כהצהרה לשותפות הגורל
*תמונה ראשית: הגלריה בכברי. הפכה לבסיס צבאי. צילום: מהאלבום הפרטי
מאז השבת השחורה שינה הקיבוץ הפסטורלי כברי את פניו. טנקים, חיילים, סוללת תותחים רועמים, מתח מצמרר, כלי טיס עוינים ו"בומים" נעשו לשגרה, שגרת חירום שקשה להתרגל אליה. הקיבוץ התרוקן מתושביו, והגלריה השיתופית היהודית ערבית נסגרה.
תמר הורביץ לבנה מכברי, מנהלת ואוצרת הגלריה השיתופית בכברי, קיבוץ שנמצא שבעה ק"מ מהגבול אך לא פונה בצו, התפנתה "מרצון" ומצאה לה ולמשפחתה מפלט במכון וינגייט, לאחר נדודים אצל משפחה, חברים ואפילו חזרה לשבוע לקיבוץ הצפוני. לפני כשבועיים מצאה בתי ספר חליפיים לשני הילדים הצעירים והתפנתה לדאוג לגלריה, בה הוכנה טרם אירועי ה-7 באוקטובר, תערוכת זיכרון לציון 50 שנה ליום כיפור והוקדשה ל-33 הנופלים בני המועצה האזורית מטה אשר, שהפכה בימים אלו לבסיס צבאי. תמר חיפשה בית חלופי בו יוכלו להתארח 14 אומני הגלריה, חלקם חברי הקיבוץ וקיבוצים נוספים, יהודים, דרוזים וערבים, שיש להם אוריינטציה חברתית לעבודה משותפת, אומנים מוכרים, רובם מרצים או מורים לאמנות.
לחזק את הרוח שבעורף
נורית אשר פניג, מנהלת "מוזאון וילפריד ישראל" שבהזורע ושיר מלר ימגוצ'י, אוצרת המוזיאון, פתחו את שעריו לפניהם כהצהרה לשותפות גורל ולהזדהות, אותם ערכים שעמדו לנגד עיניו של וילפריד ישראל כאשר הציל עשרות אלפי יהודים בתקופת השואה. כך נולדה תערוכה קבוצתית אורחת שיש לה שפה משותפת עם תפיסת העולם של המוזאון, קידום המשותף והמחבר בין כלל בני האדם ועם מהות הגלריה, דרך חיים שיתופית יהודית־ערבית בגליל.
"בבסיס התערוכה עומדת ההבנה שאין ביכולתנו להשפיע על הלחימה בחזית, אך אנו יכולים בעשייתנו לנסות לחזק את הרוח שבעורף" דבר האוצרות. "אל מול רקמת החיים הסדוקה, חוסר האמון והחשד שפשטו בכול, אנו מציעים את החברות היהודית־ערבית, את הדרך המכבדת כל אדם בשונותו ואת שפת האומנות והאסתטיקה כנקודת חיבור המאפשרת מנוחה ושיח שפוי.
התערוכה הזאת היא תעודת זהות של מפעל תרבותי המתקיים לאורך שנים. מפעל המאמין בחיים משותפים ומקיים אותם גם ברעום התותחים. ברוח הזמן, הפליטות, הסולידריות והאירוח בבמה חדשה, מקבל המפעל ממד נוסף. זהו ניסיון לחזק את רקמת החיים הסדוקה, לחזק את תחושת האמון בין בני אדם ולאפשר, לרגע אחד קטן, ביטחון, מתינות, אבל והפוגה".
"בשיחות שקיימתי עם אומני גלריה, יהודים וערבים, זהו מצב מורכב לכולם" אומרת תמר. "קיום התערוכה היא הצהרת כוונות שאנחנו ממשיכים לעבוד, ועם כל הקושי, ממשיכים להקשיב זה לזה".
בכל זאת נדמה שהדו קיום העדין שנרקם משך שנים נפגע לאחר אירועי ה-7 באוקטובר.
"שוחחתי עם האומנים הערבים. גם הם חוששים מתגובות של יהודים כלפיהם. אנחנו דורשים מהם לגנות את האירועים והם אכן מגנים אך גם הם חוששים מחמאס. החלטנו שאנחנו ממשיכים יחד מתוך אמון. הגרפיקאי שאני עובדת איתו, שעזר לי להקים את התערוכה לזכר חללי יום כיפור, שעוזר לי להעלות את המודעות לאירועים, הוא ערבי. אחד האומנים הפך למנהל בי"ס למפונים, לאומנית דרוזית יש אח בצבא שלא שמעה ממנו כל ימי הלחימה, כמה מן האומנים איבדו תלמידים. אני עצמי חברה אישית של האוצרות בבארי ויש לי חברים שנחטפו והם בשבי חמאס. זה אירוע שבא לחזק את הקהילה הקיבוצית שנפגעה וגם את החברה הערבית שאנחנו עובדים איתה לאורך שנים. הסיפור שלנו לא מבטל את הסיפור שלהם, אני עדיין רוצה להאמין בזה".
"יצרנו תערוכה שמאפשרת לקהילה להתאבל, לשתוק, לכאוב. אלו לא יצירות שנוצרו לאחר האירועים לצורך המצב, אלא יצירות שנאספו לאורך שנים", אומרת תמר, שנסעה בעצמה לחלץ עבודות של אומנים. "יש רגישות בבחירת היצירות, יש ניסיון לעשות משהו תרבותי שייתן כוח לאנשים. לאומנות יש תפקיד בעיתות משבר".
בננות ואבוקדו
קיבוץ הזורע פתח ביתו למשפחות מפונים מכברי. ביום פתיחת התערוכה בשבת 2.12 תהיה סגירת מעגל כאשר ותיקי כברי שסירבו להתפנות מהקיבוץ יגיעו להזורע למספר שעות הפוגה, ובאמתחתם בננות ואבוקדו כמנחת תודה.
בתערוכה יוצגו עבודותיהם של 14 אומנים ואומניות חברי הגלריה השיתופית: אמירה זיאן, אשרף פואח'רי, גבריאלה וילנץ, ג'וזיאן ונונו, דובי הראל, דועא בסיס, דרורה דקל, זיו שר, יעל כנעני, מיקי צדיק, נעם ונטורה, סאהר מיעארי, פאיזה חדד, שלומי חגי.
אוצרות: שיר מלר ימגוצ'י ותמר הורביץ ליבנה
פתיחה: 2.12.2023 בשעה 11:30, נעילה: 30.12.23
שעות פתיחה: ב', ד–ו' 9:00–14:00, ג' 12:00–17:00, שבת 10:00–16:00
04-9899566 | www.wilfrid.org.il | [email protected]
