סיפור חייו של טוביה ליבנה מחניתה, בן לשורדי שואה שגדל בקיבוץ וחזר בתשובה, איבד בפיגוע את אשתו ובתו ומצא כוחות להתמודד
על אף שהספר שכתב "עם עלות השחר" (הוצאת בית העורכים) מספר את סיפור חייו, טוביה ליבנה (71) מחניתה רואה בו כמייצג של ההוויה הישראלית. "זהו סיפור החיים שלי שנמצאים בתוך קונטקסט היסטורי של תקופה מסוימת. אי אפשר לנתק את הסיפור מהישראליות, מהסיפור של העם היהודי שהקים מדינה בארצו, ושלמרות אסונות דבק בארץ ובאמונה".
הוא נולד בקבוצת כנרת להורים שברחו מפולין לצפון סיביר ושרדו את הדרך עד שהקימו בית בישראל, וגדל כילד ונער המחובר לחיי הקיבוץ והטבע סביבו: עבודה בחקלאות, חליבה ברפת והעברת המכוורות. עם סיום התיכון התגייס לסיירת שריון, מלחמת יום כיפור תפסה אותה לקראת תום השירות הצבאי. "מצאנו את עצמנו ארבעה ג'יפים שמסופחים לגדוד שריון בגזרת סיני".
הוא חזר לקיבוץ ובמסלול שהיה אז פחות מקובל יצא לטייל בעולם, חזר ושוב יצא לטיול ארוך במהלכו פגש בקנדה את לין, ילידת אנגליה. "טיילנו יחד במשך כשנתיים אבל ידעתי שאני רוצה לחזור לארץ. חזרנו אני ולין והגענו לחניתה כי היה פה אולפן לעברית ולין עברה במקביל גם גיור בקיבוץ שלוחות. התחתנו על הדשא בכנרת וקבענו את חיינו בחניתה".
חיי משפחה דתיים בסביבה חילונית קיבוצית
במהלך תהליך הגיור של לין התוודע טוביה לעולם האמונה היהודי. "התחלתי להניח תפילין, יותר ויותר התחברתי. תמיד הייתי איש הומני, התחברתי לדברים הקשורים בנפש, רוח, חברה. מצאתי ישיבת הסדר במעלות שהזמינה אותי לשמוע שיעורים. הקיבוץ אישר לי יום לימודים בשבוע ובהמשך גם הרחבתי את לימודי בתחום היהדות במכללת אורנים. זה דיבר אלי. התחלתי לקיים מצוות וחזרתי בתשובה". על אף הדילמה של חיים דתיים בקיבוץ חילוני החליטו טוביה ולין, שבמהלך השנים נולדו להם שלוש בנות ובן, להמשיך בחייהם בחניתה.
"זה לא פשוט להגיע להרמוניה, חיי משפחה דתיים בסביבה קיבוצית חילונית, לא היה פשוט לקבל אותנו ולא היה קל לילדים. מצאנו את הדרך לחיות כך, הרבה מזה בזכות לין", אומר טוביה.
נפרדנו בחיוך
ב-2002 פרצה בישראל האיניתיפדה השנייה "היו פיגועים במרכז הארץ ואנחנו עקבנו בדאגה". ב-12 במרץ, בליל סערה, עברו שני מחבלים את גדר הגבול בלבנון והתמקמו על יד מצובה. הם רצחו רועה צאן ולקראת צוהריים התמקמו ליד גבעה ותצפתו. "עטרה בת ה-15 ביקשה מאימא שלה שתסיע אותה לחבר במצובה. בבוקר היא עוד עברה בבית ונפרדנו בחיוך". כשיצאו לדרכן פתחו המחבלים בירי על רכבים שעברו בכביש. נהג משאית נהרג, מורה משלומי אימא לילדים, ולין ועטרה שהיו בדרכן למצובה.
"זו הייתה תקופה קשה. נפילות, כאבים" אומר טוביה, שלמרות זאת בחר במוטו "גם מחר יעלה השחר. אנחנו חלק משרשרת ארוכה. אנחנו קמים ולא נשברים, יש מדינה, מולדת, היא שלנו".
האמונה הדתית עזרה לך להתמודד עם האובדן?
"זו שאלה שאני חוזר ונשאל. זה לא עזר לי. יש התמודדות עם הצדק האלוהי בעולם, יש התמודדות עם האבל, עם האסון שלי. המסקנה שאני הגעתי אליה שיש השגחה פרטית, יש השגחה אלוהית, אבל זה לא אומר שאלוהים הוא שוטר או משגיח על. אלוהים לא משגיח עלינו וזה לא באשמתו אם מתרחשת השואה או מתרחשים אסונות. אלוהים לא עשה – לא לטוב ולא לרע. מה שחיזק אותי זה הכוח הפנימי שאני מאמין שיש לכל אדם בתוכו. יש כוחות אדירים שאנחנו לא מודעים לקיומם, הם באים לידי ביטוי ברגעים כאלה. לא כולם מצלחים להתגבר. יש כאלה שנשברים".
את הספר התחיל לכתוב לפני כשנתיים. "זה משהו שהיה בי והבשיל. בער בי לכתוב את סיפור החיים שלי, את החשיבות ההיסטורית של התקופה, לתת ייצוג לישראליות, לזעוק את האסון שקרה לי, את אי הצדק. כמו איוב המתמודד עם חוסר הצדק, עם הרוע בעולם, האכזריות של מי שפועל נגדנו בדרכי טרור".
"עם עלות השחר", הוצאת בית העורכים, ניתן לקנות את הספר באמזון ובאתר עברית
