יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2024 05 07 115116

״ממה אני צריך להתפקח?״

5 דק' קריאה

שיתוף:

דניאל רחמים מנחל עוז הסתגר בממ"ד עם אשתו ושמע איך המחבלים רוצחים ביריות את חברתם הטובה באותה שבת שחורה. למרות טבח 7 באוקטובר הוא מאמין שיש פתרון לא אלים לסכסוך ומעדיף להיקרא תמים מאשר לאבד את התקווה

דניאל רחמים (69), חבר נחל עוז, נשמע בימים אלו כחריג בקרב שורדי הטבח שהתרחש ב-7 באוקטובר בקיבוצי עוטף עזה. כמי שהיה ונשאר פעיל שלום במשך כל חייו הבוגרים, הוא מסרב לזנוח את ערכי החתירה לשלום ודו-קיום עם השכנים הפלסטינאים בעזה, כפי שעשו חברי קיבוצים רבים, אנשי שמאל ומרכז, בעקבות אירועי היום הנורא ההוא. אחת השאלות שמקוממות אותו במיוחד, היא האם הוא לא התפקח לאחר אותו יום שבו נרצחו 15 מחברי קיבוצו, ושבעה מהם נחטפו לעזה, חמישה שוחררו, ושניים: עמרי מירן וצחי עידן, עדיין נמקים בשבי.
״אני נותן עדויות בכל מיני מקומות על השבת שעברתי בנחל עוז עם אשתי, ומספר שהייתי פעיל שלום מאז שהשתחררתי מהצבא", הוא אומר, "ודווקא לקראת סוף המפגשים, כשאני עונה על שאלות, שואלים אותי האם התפקחתי והאם השתנתה דעתי על הפלסטינאים בעקבות אותה שבת נוראית. השאלה הזאת מקוממת אותי. ממה אני צריך להתפקח? מזה שאני בכוחי הדל מנסה כל השנים, ועדיין לא התייאשתי מלנסות להפוך את העולם הזה לעולם טוב יותר? אני אומר לפני זה שהחמאס, וכל האזרחים שהגיעו אחריו באותה שבת, הם בני מוות כולם ללא משפט. הם הוציאו את עצמם מקהילת בני האנוש. הם לא בני אדם אלא מוטציות, שאיתן אין לנו שיג ושיח וגם לא יהיה. מכאן ועד להגיד שכולם אותו דבר, המרחק הוא גדול. לכן לא שיניתי את תפיסותיי היסודיות, שאנחנו צריכים לפתור את הבעיות בינינו לבין הפלסטינאים בפתרון שהוא לא אלים. מה שקרה בשבת הזאת לא קשור בכלל לסכסוך הישראלי-פלסטינאי. יש פה תנועה, חמאס, שהיא חלק מהאחים המוסלמים, ואת זה אני כתבתי לפני 40 שנה כשנחשבתי לפעיל שמאל קיצוני. כתבתי בעלון השבועי של נחל עוז בדיוק מי זאת תנועת חמאס, שאיתה אין לנו שום שיג ושיח״.
פתרון לא אלים לסכסוך
רחמים, נשוי לשיבון, שהגיעה לקיבוץ כמתנדבת מאירלנד, אב לארבעה ששניים מהם חיים בנחל עוז, וסב לארבעה נכדים כשהחמישית בדרך, הגיע לנחל עוז מחדרה במסגרת גרעין נח"ל שהתגייס לצבא ב-1972 והשתחרר ב-1975. "עוד בהיותי ילד בן עשר", הוא מספר, "לפני שהכרתי את המילה סוציאליזם, חלמתי על מקום שהוא בעצם כמו קיבוץ, שלא ידעתי שקיים מקום כזה. כשהשתחררנו מהצבא היה ברור לי שאני נשאר בקיבוץ". רחמים ניהל במשך 20 שנה עד ליציאתו לגמלאות, את ענף ההשקיה של גידולי השדה בנחל עוז.
כדי להבין את מקורות האופטימיות שלו והחתירה לשלום, אני מציין בפני רחמים את העובדה שהוא הגיע לקיבוץ שהסמל שלו היה ההספד ההיסטורי של הרמטכ"ל משה דיין את רכז הביטחון של נחל עוז, רועי רוטברג, שנרצח ב-1956 על ידי מסתננים פלסטיניים מעזה. הספד פסימי שבעצם אומר שחברי נחל עוז נושאים על כתפיהם את שערי עזה, "אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים״.
רחמים מכיר היטב את ההספד, ויש לו תובנות הנוגעות למשה דיין. "הייתי אחד המדריכים במרכז המבקרים שיש לנו בנחל עוז", הוא אומר, "וכשהגיעו קבוצות של צעירים שלא הכירו את ההספד, הייתי עובר איתם על הדברים של משה דיין ואומר להם שאלו דברים באמת פסימיים שלא נותנים שום תקווה. התמקדתי בעניין הזה שהנאום הזה לא נותן תקווה, אבל עברתי איתם על התהליך שעבר משה דיין. דיין היה זה ששכנע את מנחם בגין בקמפ-דיוויד לחתום על הסכם השלום עם מצרים, ולפנות את ימית וחבל ימית ואת שארם א-שייח'. אמרתי לקבוצות הצעירים שמהתהליך שדיין עבר צריך להפיק שני לקחים: אחד, שהוא הבין את מגבלות הכוח, אבל זה היה במחיר מאוד כבד של מלחמת יום הכיפורים. השני, שכשהמציאות משתנה באופן קיצוני, כפי שקרה עם צעדי השלום של הנשיא סאדאת, אתה צריך לבדוק אם תפיסות היסוד שלך עדיין רלוונטיות לנוכח המציאות שמשתנה. סאדאת הרי רצה להגיע לארץ ולעשות שלום לפני מלחמת יום הכיפורים, ודיין וגולדה דחו אותו כשדיין הכריז שעדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'. לכן הגענו לתוצאות הכואבות של מלחמת יום הכיפורים״.

היו גם תקופות טובות ביחסים בין נחל עוז ועזה?
״בהחלט. כשהגעתי לקיבוץ ב-1975, היינו מסתובבים בעזה ממש על בסיס יומי. ב-1983 התחתנתי בקיבוץ עם שיבון, מתנדבת שהתגיירה, והזמנתי לחתונה שלי חמישה פלסטינאים מעזה שהיו חברים שלי. הם היו מבקרים אותי בקיבוץ, ואני הייתי מבקר אצלם. בזמנו הייתי פעיל בשלום עכשיו, ונפגשתי אחרי הסכמי אוסלו עם מנהיגים מהרשות הפלסטינאית בעזה. אני מכיר גם את המנהיגים שלהם. הייתי עם סופיאן אבו-זיידה שהיה אחראי על הדסק הישראלי ברשות הפלסטינאית, ובדרך ממחסום ארז לאוניברסיטת באר שבע שבה הוא נפגש עם סטודנטים ישראלים שוחחנו על הסכסוך ועל הפתרון לסכסוך. הוא ישב 12 שנים בכלא בישראל, והוא אמר לי שבכלא הוא הגיע למסקנה שצריך להיות פתרון לסכסוך שהוא לא אלים״.

מאז חמאס השתלט על עזה, והתושבים שם שלחו בלונים ועפיפוני תבערה ששרפו חלק מהגידולים החקלאיים של נחל עוז שאותם השקית. זה לא ייאש אותך?
״כן. זה היה עצוב מאוד לראות איך המצב מידרדר. אחרי צוק איתן הצטרפתי לתנועה לעתיד הנגב המערבי, שהייתה לה שאיפה שנראית היום יומרנית, שצריך להגיע לפתרון שהוא לא אלים. התנועה בעצם התפרקה כי היו בה גם גורמים ימניים, שטענו שצריך להיכנס חזק בעזתים. התגלעו חילוקי דעות בתוך התנועה, וזה גרם לפירוק שלה״.

2 דניאל רחמים עושות שלום
בסלון ביתו בנחל עוז, עם חברותיו מ "נשים עושות שלום". צילום: שיבון רחמים

הצבא לא היה פה באותו יום
ב-7 באוקטובר דניאל ושיבון רחמים היו בביתם, כשהחל מטח הרקטות על הנגב המערבי בשעות הבוקר המוקדמות. עם תחילת המטח הם נכנסו לממ"ד, ושמו לב שמדובר במטח יוצא דופן שלא היה כמותו בשנים קודמות. רחמים היה אז דובר הקיבוץ והוא שלח לצוות הדוברות הודעה כמו בכל סבב ביטחוני, שאם התקשורת תיצור קשר יש להעביר לה את המסרים הקבועים שחברי הקיבוץ ערוכים ומתורגלים וסומכים על הצבא.
״הסיפא של המסר שלנו היה שאנחנו סומכים על הצבא", הוא מציין, "והצבא לא היה פה באותו יום. זה שבר שאי אפשר לתאר אותו. אני כל היום מנסה להגיד לחברים שחייבים לתקן את האמון עם הצבא מחדש. השבר קיים עם הפיקוד הבכיר של הצבא ועם התפיסה הביטחונית שלו, לא עם הלוחמים הגיבורים שנלחמו פה והצילו אותנו. אני כל הזמן אומר שלא נוכל לחזור לנחל עוז, אם לא נתחיל לבנות מחדש את האמון בצבא. בשיחות שאנחנו מנהלים כקהילה, אנשים אומרים שהם רוצים ביטחון ואז נחזור, ואז אני שואל מי יקבע מתי יש ביטחון. איך נדע מתי לחזור מבחינה ביטחונית. אחד אומר שהוא רוצה לראות את הים של עזה, השני לא רוצה לשמוע יותר צבע אדום, והשלישי רוצה שיסירו את החומות. במצב הזה איך נחזור?״.
למזלם של דניאל ושיבון המחבלים פסחו על ביתם. הם ישבו בממ"ד ושמעו איך המחבלים רוצחים ביריות את חברתם הטובה, שושי ברוש, שעבדה עם שיבון במשך 25 שנים במפעל של הקיבוץ וגרה 30 מטר מהבית שלהם. את בעלה פצעו ביד. 50 מטר לפני הבית שלהם היה קרב יריות בין הצבא למחבלים, ובאותו מרחק מביתם בבית משפחה שהגיע לקיבוץ אחרי צוק איתן, אב המשפחה, רן פוסלושני, נלחם במחבלים עם רובה של בנו החייל. כשהוא עלה לקומה השנייה כדי לשפר עמדות, הוא נורה ונהרג על ידי חיילים שחשבו שהוא מחבל. "המחבלים פשוט דילגו על הבית שלנו", מספר רחמים, "כשהם יצאו מהבית של שושי שהוא מאחורינו, הם התחילו להתקדם לכיוון הבית שלנו אבל אז למזלנו הם פנו לכיוון אחר״.
התקווה מתה אחרונה
ה-7 באוקטובר נתפס כמכה הכי קשה שמדינת ישראל ספגה מאז השואה. אתה לא יכול להבין שבעקבות זאת גם אנשים שדגלו בעמדות ובערכים שאתה דוגל בהם, שינו את דעתם על הפלסטינאים?
״אני מבין אותם. כשאני נותן עדות על אירועי 7 באוקטובר, אני מתחיל בנקודה הזאת. אני אומר שאני לא שופט אף אחד, למרות שקשה לי לשמוע אמירות כאלו. אני, שישבתי בממ"ד עם אותם אנשים שעברו את התופת הזאת, לא שופט אף אחד מהם כי אני יודע מאיפה זה מגיע. באופן אישי קשה לי לקבל את זה. אני חוזר תמיד על מה שמצטטים שאמר נדב גולדשטיין מכפר עזה שנרצח עם הבת שלו, ים, בקיבוץ שלו. מצטטים את האמירה שלו שהתקווה מתה אחרונה. אני מאמין בזה ופועל עם עוד כמה אנשים שלא שינו את דעתם, כדי להתוות את הדרך לפתרון הסכסוך בין שני העמים. אנחנו פועלים כדי שהתקווה לא תמות. פשוט מאוד. יכולים לקרוא לי תמים. אני מעדיף להיות תמים, מאשר לאבד את התקווה״.

נשארת אופטימי? אתה אומר שיש עוד אנשים ששותפים לעמדתך?
״ודאי שיש. אחרי צוק איתן עברו בעוטף 'נשים עושות שלום' וראיינו אנשים בכל היישובים. הן נפגשו איתי בנחל עוז, ומאז אני חבר בתנועה ואנחנו פועלים יחד עד היום, שבעה חודשים אחרי 7 באוקטובר. הפעילות שלנו ירדה כל עוד קיים נושא החטופים, אבל אנחנו עדיין עומדים על דעתנו שצריך להגיע לפתרון לא אלים של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינאים בעזה ובגדה״.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בכפר סילבר שופץ מגדל המים הישן ויש בו עתה מוזיאון לתולדות הכפר ומרכז פדגוגי. השמחה מהולה בעצב: לוח חדש נוסף תחת הכותרת "נזכור", ועליו שמות של בוגרי הכפר שנהרגו בשבעה באוקטובר  *תמונה ראשית: מגדל
5 דק' קריאה
זה לא מעט, כשמשפחה של דורבנים, חזיר בר ונחש יוצאים לטייל במושב  מאות חיות בר נמצאות במרחבים השונים המקיפים את אזור המועצה האזורית מטה יהודה ובישראל בכלל. החיות (תנים, דורבנים, נמיות, יחמורים, חזירי בר,
2 דק' קריאה
"התפיסה לא השתנתה מאז השבעה באוקטובר," אומר תדמור ערבה ממושב רם-און, שממוקם כ-200 מטר מגדר המערכת וכ-7 ק"מ מהעיר ג'נין שבגדה המערבית * "אנחנו מרגישים חשופים מאז ועד היום," אומר תדמור שבנה תצפית מעל
6 דק' קריאה
אירוע זיכרון והוקרה לאנשי ענף החלב התקיים בישוב פטיש, במהלכו במהלך נערך טקס זיכרון מרגש לרפתנים שנרצחו באירועים הקשים של ה-7 באוקטובר  מועצת החלב בשיתוף התאחדות יצרני החלב קיימו הערב, רביעי, אירוע זיכרון והוקרה
3 דק' קריאה
אלפים ליוו את ארנון זמורה ממושב שדה דוד בדרכו האחרונה  אלפי אנשים השתתפו בהלווייתו של ארנון זמורה ז"ל, ממושב שדה דוד, שנפל בקרב על חילוץ ארבעת החטופים במחנה נוסייראת ברצועה. ההלוויה התקיימה ביום ראשון
2 דק' קריאה
לוגון, התאטרון המוזיקלי דובר האנגלית מהנגב, מעלה הפקה גם השנה למרות שחלק מחבריו פונו מבתיהם. חבר הלהקה לואיס הר מאורים, ששוחרר משבי חמאס בא לבקר בחזרות  *תמונה ראשית: דבי למדן ולואיס הר שהיה חטוף וחולץ
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן