יבול שיא
הרפת והחלב
חמישים וארבע שנים להעלמות הדקר

54 שנים להיעלמות הדקר: השאלות המטרידות של הימאי הקיבוצניק

5 דק' קריאה

שיתוף:

זיגי שרמן מקיבוץ האון היה מְכוֹנָן מוסמך על אניה שהפליגה בליל האסון ופגעה בדבר לא ידוע עשוי ברזל 

פרופ' משה ב. יצחקי

"יום רביעי, 24 בינואר 1968, שעת בין ערביים חורפית, השקיעה הייתה מרהיבה, אחת היפות ביותר שראיתי בים חורפי", מספר לי חברי מילדות זיגי שרמן. האֳנִיָּה דרור מצי האניות של חברת "תרשיש", בבעלות הקיבוץ המאוחד, פילסה דרכה בים התיכון סמוך לאי כרתים, בדרכה לנמל חיפה.

פני הים היו שקטים, אך היה זה שקט מתעתע, גלי עומק הרימו את האניה והנחיתו אותה בחבטות חרטום. כשהשמש נבלעה באופק מערב והשמיים החלו להאפיר, חזרתי לחדרי המכונות, מקום שבו הרגשתי מוגן ובטוח, במיוחד בסערות שמטלטלות אניות כקליפות אגוז. בשעה 18:00 לערך, חרטום האניה שוב עלה ונחבט במים ורעש מתכתי שאי אפשר היה לטעות בו, רעש פגיעה וחיכוך חריף של ברזל בברזל נשמע בבירור בחדר המכונות.

האניה האטה ועצרה כמתחייב על פי חוקי השייט. כל אנשי הצוות עלו לסיפונים. היינו בטוחים שפגענו בכלי שייט אחר, ספינה או סירת דייג. חיפשנו סביב כדי לאתר את כלי השייט שניזוק, למצוא סירת הצלה או ניצולים כדי לחלצם, אך שום דבר לא התגלה בטווח הראייה שלנו.  

התרחשות על טבעית 

"זה היה מוזר מאוד" משחזר זיגי, "אתה הרי זוכר מהלימודים ומההפלגה המשותפת שלנו כנערי מכונה באניה 'מולדת', שכל כלי שייט בנוי כך שבמקרה טביעה, גם אם הצוות לא הספיק להוריד סירת הצלה, רפסודה, חגורות וגלגלי הצלה, משהו מכלי השייט חייב לצוף, ופה כלום! שום סימן ועדות". "הייתי אז בן 16 ושלושה חודשים", הוא מחייך חיוך מר, "חגגתי את הנעורים ואת אורח החיים הקיבוצי שהתקיים על האניה."

"לא העליתי אז בדעתי ואף לא בדמיונותיי הפרועים ביותר כי כלי הברזל שנפגע יכול היה להיות צוללת. הלילה ירד ועמו החלו גלים גבוהים לטלטל את האניה ומטענה. מאחר שלא מצאנו הסבר מניח את הדעת, תייקנו את האירוע כהתרחשות על טבעית, מיתית, כתעלומה שנשגבת מבינתו של אדם, אירוע מסתורי שמחולל ויוצר בעקבותיו טקסים ואמונות שחלק יקראו להן תְּפֵלוֹת, אך עבור יורדי ים הם הופכים לחוקי ברזל שאסור בתכלית האיסור לעבור עליהם, כמו: איסור שריקות, איסור החלפת שם הָאֳנִיָּה, צירוף נשים לצוות, הפלגה ב-13 בחודש ועוד. מכיוון שנואשנו למצוא שריד או סימן למה ששיערנו שקרה בעקבות קול פגיעת הברזל בברזל, המשכנו בהפלגה רגילה לכיוון חיפה, נמל הבית שלנו". 

החיפושים 

את זיגי כאמור, אני מכיר מגיל הגן, גן מרים שהיה ממוקם למרגלות הכרמל, בשכונת כהן אליה עברנו מן המעברה בטירת הכרמל. ילד עם אנרגיות בלתי נדלות, ישר דרך, בעל ידי זהב, לוחם תמיד נגד עוולות בחיפוש הצדק וחשיפתו. במלחמות שכונתיות היה תמיד ממציא ובונה כלים וחפצים מעץ, מתכת ושיירי מכונות, "כלי מלחמה": בליסטראות, קשתות משוכללות ומקלעות ליידוי אבנים כדי להילחם ב"רעים" משכונות אחרות. כשהתבגרנו מעט הצטרפנו לקן הנוער העובד שסמוך לו היה מועדון טכני ובו עבדנו בעץ ובמתכת. בנינו שם, בין היתר, יכטות קטנות שניתן להשיטן על פני המים.

זיגי שרמן אלבום פרטי
זיגי שרמן אלבום פרטי

זיגי בנה יכטה וקרא לה "סנטה מריה" שזכתה במקום שני בתחרות ארצית. אולי כאן החלה אהבתנו לים. מגיל צעיר קרא זיגי את חוברות "העולם הזה" שייסד וערך אורי אבנרי. מלבד תמונות העירום שעיטרו את דפי החוברת וצדו את עיניו, הוא מצא באורי אבנרי ובתחקיריו דמות להזדהות וחיקוי. הוא לא חסך שבטו ממורות ומורים שפיהם, לבם ומעשיהם לא היו שווים, ועל כך הוא חטף לא פעם עונשים חמורים. מי שנושא על גבו לאורך כל הטירונות חבית או מיטה, כי הפר פקודה לא הגיונית, ויודע כי ייענש, וישלם על עיקשותו מחיר, לעתים כבד מנשוא, הוא אדם שעקרונות הצדק והמוסר נר לרגליו.

זיגי נשא בגוו זקוף ובחיוך את הטרטורים והעונשים, בהבעת פנים שהוציאה מדעתם את מפקדיו. לכן, כשנפגשנו אחרי כיובל ובין היתר סיפר לי שהוא סוחב אתו שנים רבות את ליל אסון הדקר, כמו גם את הימים הבאים בהם השתתף עם צוות האניה בחיפושים אחר הצוללת האבודה, "החיפושים שמימשו את ערך הרעות, ההקרבה והאחריות ההדדית, כלל ברזל בצה"ל, החובה המוסרית כלפי לוחמי הצוללת ומשפחותיהם, חשפו גם עשרות יורדי ים שעבדו בצי הסוחר הישראלי לסכנת תקיפה מצד הצבא המצרי", נשאבתי למערבולת הזיכרונות שלו שעוררו את סקרנותי והניעו אותי לספר את סיפורו.  

זיגי מקווה שהזיכרון הזה יעורר אנשים נוספים להוסיף פרטים משלהם, להשלים פערים ולהסיר מעט את הלוט מעל התעלומה, או לפחות לפתוח צוהר לשאלה שלא פוענחה עדיין: מה גרם לטביעתה של הצוללת. הוא מקווה למצוא מישהו שהיה שם אתו באותה הָאֳנִיָּה או באֳנִיָּה אחרת שהיה עד או שמע או כאלה שהגיע אליהם מידע על אותו הלילה, או אולי למצוא צאצאים של מישהו שהיה שם אתו, שיכול להוסיף, לתקן או לתקף את הזיכרון הזה.  

מטען זיכרון מכביד 

במחקרים, בדיקות ובחקירות שנערכו לאחר היעלמותה של הצוללת ומציאת שרידיה, נשללו האפשרויות של פגיעה עוינת מכוונת או כשל מבני, ולחדירת מים מאסיבית או תקלה טכנית לא נמצאו ראיות תומכות. נותרה האפשרות של התנגשות בכלי שייט אחר כאפשרות שלא נשללה, ולטענת רבים לא נחקרה עד תום. סיפורו של המְכוֹנָן המוסמך זיגי שרמן, יכול להוות עדות חשובה שראויה לבדיקה מעמיקה.  

שאלתי את זיגי למה לפתוח פצעים, לעורר כאבים ותקוות שווא אחרי 54 שנים לטביעת הצוללת. מרבית המשפחות השכולות קיבלו את הממצאים והמסקנות לאחר שאותרו שרידי הצוללת במאי 1999, כ-145 מייל מהמקום שבו נקלטו שידוריה האחרונים, והוחלט לא להמשיך בחקר האירוע ובוודאי לא לפתוח יותר את הפצעים בחקירות חדשות.  

"כן, זה נכון", אומר לי זיגי, "איני רוצה בשום פנים ואופן להכאיב או לפתוח פצעים. אבל גם אני סוחב אתי מטען זיכרון מכביד ומטריד ואני מרגיש חובה מוסרית לעשות זאת. הממצאים והמסקנות שנחשפו ב-1999 הם אלה שעוררו אצלי מחדש את זיכרונות הלילה ההוא בו פגע ברזל בברזל, בדיוק באותו נתיב שבו הפליגה הצוללת ובו הפלגנו אנחנו לכיוון נמל חיפה".  

"מה שמחריף את הצורך שלי לספר את הסיפור, הוא מה שקרה בדרך לנמל חיפה ועולה גם הוא בממצאי התחקיר", ממשיך זיגי את תיאורו בשטף שקשה לעצור אותו. "בליל 24 בינואר 1968 הים סער וגעש. כשהתקרבנו לחופי הארץ, הים שכך מעט, והרגשתי רצון עז להגיע לחוף, להצטרף לפעילות קן הנוער העובד והלומד בטירת כרמל שבו הדרכנו שנינו קבוצות צעירות."

"חיכיתי בקוצר רוח לעלות ליבשה, לדרוך על קרקע מוצקה, אך האניה שוב האטה לפתע ועצרה. לצוות נמסר שרב החובל קיבל משימה לסייע בחיפושים אחר כלי שייט שאבד ככל הנראה מול חופי מצרים. זאת היתה תקופה שכלי שייט לא מעטים טבעו או אבדו בדרך מסתורית, ולכן המשימה נשמעה לנו סבירה, נאצלת ומחויבת מציאות. הסרנו מהאניה כל סממן זיהוי של מדינת ישראל."

"החלפנו את דגל ישראל בדגל פנמה ושטנו לכיוון פורט סעיד ומול החופים שם התחלנו לערוך חיפושים באמצעות מכ"מ, סונר ומשקפות. חיפשנו די הרבה זמן, אך לא מצאנו דבר. אנשי הצוות, שמרביתם היו יוצאי חיל הים, חשו שהחיפושים מול חוף מצרי עוין חושפים אותנו לתותחי וטילי האויב, ומסכנים את חיינו מבלי שתהיה לנו יכולת להגן על עצמנו."

"רק לפני שלושה חודשים הוטבעה כאן המשחתת 'אילת', אמרו זה לזה ולקציני האניה. רב החובל ניסה ככל הנראה להרגיע את החששות והפחדים לנוכח הסכנה: אל תדאגו, אמר, תהיה לנו לוויה צבאית. לא זכור לי שזה הרגיע מישהו. היום אני חושש שפעלנו למעשה כאזרחים שגויסו מבלי להבין זאת. לאחר חיפושים ממושכים, אחד מאנשי הצוות שסקר את החוף במשקפתו, הודיע: אני רואה קני תותחים מכוונים אלינו. מיהרנו להסתלק. כשהגענו לנמל חיפה נודע לנו לראשונה שהצוללת דקר אבדה בדרך לנמל חיפה". 

פגיעת ברזל בברזל 

"משנת 1999 איני מוצא מנוח", אומר לי זיגי, שהיה חבר גרעין אתה"ל שיועד לקיבוץ האון, שם הוא חי עד היום עם משפחתו. אני רואה בעיניו ושומע בקולו את העיקשות לחשוף את סיפורו. "הבנתי שלאניה שבה הפלגתי היה חלק לא מבוטל באירוע. איני יכול להוכיח בוודאות ששדרית האניה (קורת האמצע האורכית) שבה הייתי מכונן מוסמך, פגעה בצוללת, אבל נתיב ההפלגה, רעש הפגיעה של ברזל בברזל באותו הלילה וסמיכות האירועים, מדירים שינה מעיני".  

שנים רבות זיגי מחפש תשובות לשאלות המטרידות

  • מדוע אין שום התייחסות לאותה התנגשות אפשרית בליל הטביעה? הרי בממצאי החקירה לא נשללת האפשרות להתנגשות ימית.  
  • איך זה שאין בשום מקום גלוי לציבור אזכור לעובדה שאניה ישראלית במסווה של דגל פנמי חיפשה את הצוללת דקר מול חופי מצריים למחרת היעלמותה, ככל הנראה בחסות חיל הים הישראלי. 
  • האם נותר בארכיון כלשהו יומן ההפלגה של האניה דרור? 
  • מהו הקוד האתי שהנחה את רב החובל של האניה לסכן אותה ואת צוותה מול חוף מצרי עוין, חודשים ספורים לאחר הטבעת המשחתת "אילת" ומי נתן את ההוראה. באיזו רשות ובאיזו וסמכות?  

זיגי שרמן המשיך להפליג על אניות צי הסוחר ליעדים שונים והגיע גם לאירן. ב-1969 התגייס לנח"ל והגשים בקיבוץ האון כחניך תנועת הנוער העובד. ובתוך מסכת חייו המלאה במאבקים בחיפושו אחר הצדק הוא מבקש שותפים בחיפושיו אחר תשובות לשאלות שלעיל, לתעלומה שהחלה ברעש המתכתי בהתנגשות של ברזל בברזל.  

משה ב. יצחקי: פרופ' בדימוס במכללת אורנים, דיקן לשעבר של הפקולטה ללימודים מתקדמים, היה ראש החוג לספרות בפקולטה למדעי הרוח והחברה במכללה, היה עורך 'קו נטוי', כתב עת לאמנות וספרות, משורר ומתרגם. היה חבר קיבוץ נחל עוז למעלה מ-20 שנים, מתגורר ביישוב הקהילתי אחוזת ברק בעמק יזרעאל.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
משרד החקלאות ופיתוח הכפר מגבש מענה לסיוע לחקלאים בנושא פשיעה חקלאית, ומזמין חקלאים לשתף בתובנות מהשטח. המטרה: התאמת המענה לצרכים שיעלו מהשטח והקמת מוקד שיהיה זמין לחקלאים 24/7 משרד החקלאות ופיתוח הכפר קורא לציבור
< 1 דק' קריאה
שיר אור גורדון ממושב בית זית, מדריכת יוגה ומטפלת גוף נפש, מספרת על הרצון לפתוח מרחב תרגול יוגי רוחני.   אומרים שהתרגיל הכי קשה בתרגול יוגה הוא להניח את המזרן על הרצפה. וכן, להתחיל להגמיש
4 דק' קריאה
אורי גנני מספר על ילדותו בכפר ויתקין, על מעשי קונדס שערך עם חבריו במושב ועל העצב העמוק שבהתבגרות  האוצר ממרסיי  נושא , שמאד היינו ערים לו בילדותנו בכפר ויתקין, היה עתיקות. זה היה בעיקר
4 דק' קריאה
לרגל הוצאת ספר הילדים "לשרהיה שיר שמח" מספרת השחקנית והמחזאית רובי פורת שובל, כיצד למדה להשתמש בשמחה ככלי להתמודדות עם מצבי לחץ – ועל העולם הקסום שגילתה בסבתאות הספר "לשרהיה שיר שמח" הוא לא
7 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן