גונן נשר משער העמקים נולד כבד שמיעה אולם בקיבוץ הבחינו בכך רק כשהיה בן חמש. בספרו השלישי "אקוסטיקה של התבגרות" הוא מתאר, בין היתר, כיצד מרגיש ילד שדוחפים לו בכוח מכשירי שמיעה לאוזניים וחווה מקרים קשים של תקיפה מינית
״הקורונה האיצה את הצורך לכתוב ולהוציא לאור" מסביר גונן נשר (56), כשאני מנסה להבין למה דווקא עכשיו הוא בחר "לשפוך" את כל מה שישב לו על הלב ולהוציא לאור את "אקוסטיקה של התבגרות", ספר קטן ממדים שלא יוצא מהראש. "בתקופת הקורונה חשתי שניטלה ממני יכולת הדיבור ויותר מזה, היכולת לשמוע ולהבין מה אומרים. מסיכות הפה שללו ממני את קריאת שפתי האחר ובמקביל חסמו את שפתיי שלי והחניקו את נשימתי. האילמות ועיוורון השפתיים ההם עוררו בי מצוקה גופנית גדולה. חשתי כמו הילד החירש בטרם אובחן כחירש. שנים של שיקום שמיעה ויכולות תקשורת התרסקו כתוצאה ממסכות הקורונה. התקשורת היחידה הייתה בזום, ומסיבות טכניות התקשיתי לשמוע או לקרוא את שפתיי הדוברים בצד השני של המסך. מכאן פעפע הצורך לכתוב. צורך. לא רצון. משהו הישרדותי״.
ילד לא מזיק
הכתיבה של גונן, גרוש ואב לעלמא (20) ובארי (17.5), היא מצד אחד רהוטה וקולחת אבל מצד שני מכווצת את הקישקע, עד כדי כך שלפעמים צריך לעצור רגע כדי לנשום.
גונן מספר על החיים בקיבוץ בשנות ה-70, ימים בהם הגברים הולכים למילואים, שומרת הלילה לא מגיעה, המתנדבים והמתנדבות הם חלק בלתי נפרד מההווי המקומי, בני הנוער הגדולים רוקדים דיסקו בפאב של הקיבוץ. לכאורה הסיפור המוכר והידוע. לכאורה.
איך יכול להיות שקיבוץ שלם לא שם לב חמש שנים שאתה חרש?
״נו, זו לא שאלה שאמורה להיות מופנית אליי כי אם אל קולקטיב רחב של אנשים בוגרים שנולדתי וגדלתי לתוכו. קל מאוד להטיל אשמה שמדובר ב'קוד' וב'צו התנועה', אחרת לא ניתן להסביר את מסירתו של תינוק בן ימים אחדים לבית התינוקות, ובהמשך, התעלמות מהייחוד או השוני של הפעוט שצמח בקרב קבוצת ילדים 'נורמלית'. אגב, בקבוצת הגיל שלי צמח גם ילד עם דרגה מאוד גבוהה של אוטיזם״.
איך היה הקשר שלך עם בני הכיתה ואיך הוא היום?
״כל עוד לא אובחנתי כחירש ולא קיבלתי מכשירי שמיעה, תוארתי בפי הגננות דאז שנחקרו על ידי לא פעם, כילד שקט, מנומס, לא מזיק, שכל היום חופר בארגז החול. המפנה החל עם הפיכתי ל'שומע' בזכות מכשירי השמיעה שקיבלתי בגיל חמש. ליחסים עם הילדים האחרים התווספה תקשורת חדשה, דיבור ושמיעה. כאן החלו הצרות, כי אם עד אז הייתי בבידוד תקשורתי וחברתי מוחלט, כי למן היום הראשון של חיי החדשים עם מכשירי השמיעה קוטלגתי כ'חריג', מושא ללעג בשל האביזרים הבולטים שיצאו מאוזניי, ובנוסף, יכולת הדיבור שרכשתי בשיעורי דיבור ייחודיים הוסיפה לתסכול התקשורתי שלי באופן כפול: קשה היה לי להגות מילים, וכאשר העזתי, צחקו עליי. עם השנים צמחתי פיזית, יכולתי הספורטיבית ובכלל היותי 'ג'ון בריון' סייעה לי מבחינה חברתית. לא הייתי צריך לשמוע או לדבר נכון, רק לרוץ מהר או להבקיע גול, ולהגן על ילדים אחרים ממכות של 'הגדולים'. קיצר, חירש, אבל בריון. כיום? קשר חזק עם שניים-שלושה בלבד״.
בספר מתוארים כמה וכמה מקרים של פגיעות מיניות על ידי גברים מהקיבוץ. הם בחרו לפגוע בך בגלל שתפסו אותך כחלש או שאולי ילדים אחרים נפגעו באותה מידה?
״נוטה להאמין שגם ילדים אחרים נפגעו. אם כי הרשי לי לסייג: בי היו ניסיונות לפגיעה פיזית מינית ממשית. הצלחתי לברוח, להילחם, ברגע שהפושע חשף את איבר מינו. אני מקווה שאחרים לא נפגעו פיזית״.
אתה מספר על התעללות על ידי נערים בוגרים יותר. סיממו אותך, קשרו אותך לברזייה ללילה שלם ועוד מקרים מחרידים. זה היה חלק מההווי או שחטפת יותר מאחרים?
״חלק בלתי נפרד מן ההווי המופרע של 'המוסד החינוכי' נטול המסגרת וההשגחה בשעות הערב, בפנימייה בקיבוץ מזרע. אדגיש שהיו המון דברים טובים גם בתקופת המוסד. פעולות של השומר הצעיר בהובלת מדריך משמעותי שאני חב לו המון מהביטחון והאומץ עד היום, נשיקות ראשונות בפרדס הריחני של מזרע, ארוחות שחיתות במטבח של 'בית הילדים'. לא חושב שחטפתי יותר מאחרים. אבל המקרה המתואר בספר יוצא דופן באכזריותו ובמקוריותו״.
התייחסו אליך כאל נכה או שאחרי שהתגלתה החרשות היא התקבלה כחלק ממך, בלי יחס מיוחד?
״היחס היה דואלי בצורה ממש פרדוכסלית. מצד אחד 'חברת השווים' של הקיבוץ דאז הצהירה עליי כעל ילד רגיל, נטול צרכים מיוחדים, ומצד שני מדרו אותי, הרחיקו אותי בשעות הפנאי מחברת הילדים ושלחו אותי ללמוד דיבור, להתרגל למכשירי שמיעה חדשים. כל הילדות שלי אני זוכר נסיעות אחה"צ לספיץ' תרפיסט במקום לשחק כדורגל במגרש או לשחות בבריכה״.
הכיתי שורשים
איך למרות כל החוויות הטראומטיות בחרת להישאר בקיבוץ ולגדל בו את ילדיך?
״זה התיקון. קל מאד לעזוב מקום שקשה בו. הבחירה להישאר מקורה ברצון להתמודד, לנסות להצמיח משהו טוב ולהשפיע על המקום, אפילו המקום הקטן שלי, החצר והבית והמשפחה. אני לא חושב שלעזוב את הקיבוץ היה מרפא אותי. פגשתי עשרות נשים וגברים שעזבו קיבוצים ועד היום כועסים על הדבר הזה שנקרא קיבוץ. אני נשארתי, ואין בי כעס. למדתי לסלוח. זה קיבוץ ואיזור גיאוגרפי מהמם. מערכת החינוך בשנות ה-2000 ועד היום טובה יותר, כמובן, מנוסה יותר, עם מעורבות הורית חזקה. ילדיי ישנו בבית כל חייהם, ובבוקר יצאו שמחים לגן או לבית הספר וחזרו מהם שמחים. משהו בתא המשפחתי הקטן השאיר אותי כאן, ובמקביל 'הכיתי שורשים' באמצעות שתילת עצים רבים סביב ביתנו הקטן. המחויבות לילדים ולעצים וגם להוריי המבוגרים חשובה״.
האם אתה חושב שהקיבוץ של היום שונה מבחינה אנושית, מעבר לשינויים שעברו עליו אידאולוגית ומעשית? השברים המתוארים יכולים לקרות גם היום?
״יצר האדם רע, או טוב, מנעוריו. השינויים ששער העמקים עבר בעשורים האחרונים, בייחוד בעשור האחרון, הבליטו, החריפו, את הצדדים השליליים של מי ש'רע' ומצד שני הבליטו והצמיחו עוד יותר את מי ש'טוב'. מבחינה אנושית ה'הפרטה' מדגישה את הפרט, הפרטיות, לא דווקא ה'פרוטה', היא מאירה המון אנשים שחיו לצידי ולא ממש הכרתי, ופתאום עם העצמאות המופרטת הזו דואים, פורחים, תורמים גם לקהילה, ומצד שני, סוגיות 'שיוך הנכסים' והירושות הוציאו מאחדים מאיתנו גם את הרוע״.
שני הספרים הקודמים שלך "לעוף כמו בוב בימון" (סיפורים קצרים) ו"קונכיות" (רומן) אומנם מבוססים על חייך אבל הם פיקשן (בדיוניים) שראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד-פועלים. "אקוסטיקה של התבגרות" הוא תמצית מרוכזת עד כאב של ילדותך בשער העמקים, ספר שראה אור בהוצאת תשע נשמות. למה החלפת סוגה והוצאה?
כתיבת הספר הזה נולדה מתוך חלומות לילה והדהודי זיכרון שפרצו להווה שלי בשנתיים האחרונות, בעיקר לאחר מותו של אחי האהוב, האדם הכי קרוב אליי. מותו הצית חיישנים שהיו רדומים במשך שנים רבות, והבעיר דליקה גדולה של כאב, געגוע, ובעיקר הצפה של סצנות מתקופת הילדות המוקדמת שלי.
בשני ספריי הקודמים לא העזתי לגעת בתקופה של לפני גיל 5, קרי, בטרם קיבלתי מכשירי שמיעה. מותו של אחי, וקצת אחריו של אימי, שיחרר את התודעה המושתקת הזו והציף אותה בכל מאודה, עד כי חשתי מחנק פיזי ממשי שהתחנן לצאת. וזו התוצאה. זיכרונות של תינוק ופעוט וילד בגן שרעדו בגופי, התנפחו כמו פרונקל ויצאו אל מקשי המקלדת דרך אצבעות ידיי. לומר שזה שיחרר? אדרבא. ממש לא. כעת התמונות ההן מתועדות, נוכחות, ומשקלן׳ כבד יותר. לומר שאני מצטער על כתיבת הספר? לא. חד משמעית לא. מעולם לא הצטערתי על פעולה שהרגש והתשוקה שלי הובילו אליה, תהיה כואבת או שמחה ככל שתהיה.
אשר למעבר למו"ל חדש, הרי שהוא נבע מהתאהבות בקונספט ובאנשים של ההוצאה היחסית חדשה הזו (פחות מעשור) והמאוד אמיצה. העיצוב האומנותי של הכריכה והדפים, בחירת הנושאים, הצמצום הקפסולי של המרחב הטקסטואלי. זו הוצאה שמבקשת לדייק, לגעת כמו מחטי דיקור סיני בנקודות הייחודיות, ועדיין בלי לגרוע מן המעוף הפואטי. זה מה שמצאתי בקריאת רבים מספריהם. ולכן, אחרי שהגשמתי פעמיים חלום להוציא ספרים בהוצאה ותיקה, תאגידית, מסחרית וחזקה, רציתי לחזור אל הקונכייה שלי ולהוציא משהו אינטימי יותר, ושם, בהוצאת תשע נשמות, מצאתי את הבית ההולם למידות של המילים שלי.
ממה התפרנסת כל השנים ובמה אתה עוסק היום, חוץ מכתיבה?
בשנים האחרונות אני פועל פשוט ומסור בחומוסיית הבוטקה הנפלאה שבעמק יזרעאל. לפני כן התאים לי בתחילת גיל 50 ובשל סיבות שונות, לעבוד בעבודה פיזית עם נוער מקסים ויוצאי ויוצאות צבא נפלאים. מהר מאוד הם הפכו לחברים ממש טובים חרף פער הגילים, ומלווים אותי בשמחות וגם בעצב של חיי, ואני מצידי משתדל להיות עבורם אוזן קשבת וחבר ללא תנאי. אין לי מקצוע ממש, כך שהרזומה התעסוקתי שלי כולל עשרות משרות מגוונות, כל אחת כשנתיים -שלוש. יש שיגידו 'הבנאדם לא יציב', ואני טוען: התמקצעתי בכל כך הרבה תחומים, הכרתי כל כך הרבה אנשים, הייתי בכל כך הרבה מקומות. כולל בחוץ לארץ״.
"אקוסטיקה של התבגרות" מתוך הספר
בלילות אני מתעורר מסיוט שבאמת קרה. אבא של מישהו רוכן מעליי, בידו האחת סותם לי את דרכי הנשימה, ובידו השנייה לוחץ במרפקו על חזי. מזל שלא שמעתי אותו: את הגניחות, את הקול. רק הרחתי את הנשימה שלו, ראיתי את הברק בעיניו, כמו של חיה. ברגע שנשכתי את הצוואר שלו והרחקתי אותו ממני, התפשט טעם של שיער ובשר ודם בשיניים שלי. אני נופל מהמיטה, נחבט בפינה של מיטת ברזל אחרת בבית היתומים הדפוק שנקרא בית הילדים, קם, פותח את הדלת, יוצא אל המסדרון, מגשש בחשכה לפתח יציאה, נתקל בשרפרפים ובידיות של דלתות ובעציצים תלויים, שריח טוב, ירוק, בא מהם, ויוצא אל רחבת הכניסה ברגליים יחפות. אני בלי חולצה, רק מכנסי פיג'מה, בלי מכשירי שמיעה, אבל רואה כל כך טוב, מריח, מרגיש דשא לח מממטרות וצואה של כלבים, חוצה את הסוכה החדשה, קורע את קירות בד היוטה החומים, מסתבך בשרשראות מחוטי ברזל וקישוטים, מתעכב קצת כי בכל זאת הריח של העץ והסכך נעים. מרחבת הכניסה אני לא חושב לרוץ אל החדר של ההורים, כי לא עשו דברים כאלה בקיבוצים של פעם. במקום זה אני יורד בשביל אל משק החי וממנו אל השדות. כורכר, אדמה, קוצים, בשר חם ושעיר של עכברי שדה בכפות רגליי. מולי הכרמל, בוהק מהאורות של חיפה ובתי הזיקוק. אני רץ בשיא המהירות, מגביר עוד יותר, נופל, קם, נופל שוב עם הפרצוף באדמה וטעם הדם של האבא הסוטה מתערבב עם הדם שלי ועם אבק, אפר וחצץ. אני נתקל בגדר תיל, עובר בין שני קווים ונופל לתוך בריכת הדגים. כמה טוב שם פתאום, במים הקרים ובמגע המלטף של מיליוני דגים, כמו טקס ריפוי שבטי עתיק.
