חללים ורווחים

מי היה מאמין שאחרי הפלישה וההרג ביישובינו לא יינתן לנו לעצור ולהבין מה קרה לנו. האשמים מסובבים כרצונם את סביבון המלחמה ולא נותנים לו לנוח על צידו

בבוקר חמישי ליווינו את שרק'ה לדרכה האחרונה. הרבה לוויות היו לנו, ולמרות שידענו שכך יהיה, הכפילות מכה בנו עכשיו, מתחילים להביא את האנשים לקבורה שנייה בבארי. מאה לוויות ייהפכו למאתיים. הלוויות השניות בבארי אחרות מהקודמות, הראשונות, שהתקיימו ברחבי הארץ. הן נושאות על גבן את השיבה העצובה הביתה, המשא ההיסטורי וחיסרון החטופים. אבל הלוויה של שרק'ה היא לא אחת מאלה. היא נפטרה בגיל 90, אפילו אחרי. אישה קטנה-גדולה עם אישיות מאירה, מהדמויות שחייבים בכל קיבוץ, ואין עוד אחת כמוהן. היא הקיבוץ והבית – ונפטרה מחוץ לביתה.
ומה זה בית? בקיבוץ במיוחד מסמן אותו ממד המוכרות.
שוהזר המגיע מבחוץ, ובמיוחד אם הגיע מקיבוץ אחר, מרגיש בבלי דעת את הנוכחות המוכרת בעל פה. את קיום המציאות תחת המבטים הבוחנים, בודקים, מעדכנים כל שינוי קטן ומאשרים: ככה זה פה אצלנו, ולא יכול להיות אחרת. חייב להיות מוכר ושגור ונדוש לעיתים עד זרא, כפי שסימנו לנו.
"הגרים בבארי"
אומרים שוותיקי המפונים הולכים לעולמם יותר בימים אלה. אינני יודעת, אך כך מרגיש. אלה הלוויות האחרות, שמסתופפות בצל ה"כפולות". מוות טרי, מושג אוקסימורוני משהו, כי לנצח אין זמן, שאותו אנחנו מייחסים להשלכות 7 באוקטובר.
הלוויות לפני 7 באוקטובר היו אינדוידואליות. באנו לומר דבר מה על אדם שחי ומת – ויומו האחרון מסגר את חייו. מאתיים הלוויות מאז הן לוויה אחת גדולה, שלה פנים רבות, ואי-אפשר להכיל כל אחת מהן בנפרד. בלוויות מתי ה"אחרי" חזרנו להעמיד במרכז את חוויית החיים האישיים שתמו, הצצנו בה לרגע משחרר, ואז ויתרנו עליה. עוד לא, זו רק אופציה לימים יבואו.
למרות שהן מתקיימות בשטח הישן והמוצל ברובו, במקומות שסומנו לעיתים שנים ארוכות מראש, הן שייכות לא פחות לחלק המערבי החדש. לא חלק מסודר כפי שהייתם יכולים לדמיין. שטח בתולי משהו, שלא סודר עדיין במשבצות, ובמקריות, הכפופה אולי לתכנון סמוי, פזורות בו פה ושם מצבות.
בבית הקברות התקבצו כמעט כל "הגרים בבארי", הגדרה שהפכה למושג, ונדמה שהם גם כך אלה שבאו כמעט לכל הלוויה גם לפני. ובאים מרחוק, מרחבי הארץ, ובאוטובוס מהמלון. ארוחת הצוהריים לאחר הלוויה תהיה בנוכחות שיא. צפויים לנו עוד הרבה ימים כאלה, והלוואי ונמצא ביניהם סיבות אחרות לנוכחות שכזו.
רסק של עבר
הבאים והחיים במקום רואים גם את פינוי הבתים השרופים וההרוסים במרכז הקיבוץ. שופלים וכלים ענקיים מכלים אותם כמו נמלים ענקיות, גורסים ורומסים, אוספים בצבתות ושופכים לעגלות רסק מנותק של עבר.
והישר שנשאר פשוט וברור. בשיר שלא מצאתי כתב יהודה עמיחי (כמו תמיד, טוב יותר ממני) מה היה הבית ההרוס כמשול לאהבה, כמה הכיל על השטח המדיד שהיה בסיסו. ופשוט וברור מה שאנחנו רואים מעבר לחללים החדשים, הרי עברנו בלי סוף ליד, והכרנו. רק מוזר החלל הנראה כך, וגלוי המראה אחרי מה שניצב כאן ואיננו.
ומוזר שרואים את אורות הסביבה מנצנצים ממקומות שלא נראו קודם.
פינו מקומם לחללים צריף חדר האוכל הישן והמשומר. גן כלנית על כל גלגוליו, שהסתיימו כהנהלת חשבונות, מבנה מגורים ותיק שהיה נעוץ באופן מוזר במרכז הקיבוץ ונשרף כשתושביו לא היו בו. נוף מולדתנו השתנה, ומה זה אומר? קיבוץ חדש קם, עם חללים ורווחים, תוהה על המבנים והתצורות שהשתנו בו. ‏

אולי צריך לזה עוד זמן 

אריק איינשטיין, רכבת קטועה ואישה שמכינה פיתה דרוזית אבל לא רוצה לספר איך הצליחה לברוח ב-7 באוקטובר 

 נסעתי לאשקלון עם אריק איינשטיין ברקע, לאסוף מהרכבת. היא נוסעת מדרום עד שדרות ומצפון עד אשקלון. הקטע המבוטל של שדרות-אשקלון מנתק את הרצף. התרחקנו מהקו המקשר ללב הארץ, שהנוחיות שלו הפכה לכמעט מובנת מאליה.  

יש האומרים שאין כל סכנה וצריך לתפעל את הקטע שוב. אל תאמינו להם. הרכבת נוסעת שם במקביל לעזה, והכחשת מציאות אומנם נפוצה פה, אך אינה מועילה. אם חושבים על זה מפליא שדווקא ההכחשה הזו לא מתקבלת על הדעת. היא הרי אחת מיני רבות.  

חזרנו דרך שדות הקיץ הרחבים של הנגב. 

סוף יוני, קיץ ישראלי של פעם, חם, אבל נעים, רגע לפני הקיץ המהביל של יולי-אוגוסט, קיץ של התחממות האקלים, שנמשך עד סוף ספטמבר ומותיר אותנו בלי נשימה.  

קצת דרומה ליד מרדכי עצרנו בפניה לכביש צדדי לקנות פיתה דרוזית. צדדי או לא, אנשים באים והולכים, קונים וממשיכים. בחור לידי פונה לאישה הדרוזית ושואל אותה איך ברחו מכאן ב-7 באוקטובר. היא לא רוצה לדבר והוא אומר לי שהיה פה, ברח, ונפצע בכניסה לשדרות. הן כבר היו פה (ודאי קמו אי שם בצפון בארבע בבוקר), הוא ראה אותן, ירו משני הצדדים והן הספיקו לברוח.  

ככה זה בעוטף. כבר לא יושבים סביב שולחנות ומספרים סיפורי 7 באוקטובר, אבל רסיסי ה-7 מתעופפים באוויר לאן שתלכי.  

סביבון המלחמה 

השדות פתוחים וקצורים, בשולי הכביש עדיין מוריקים העצים והשיחים. עולם כמנהגו נוהג.  

אריק שר, שוקק בעצלתיים, אבל משהו בלב זועק אל השמיים. וזה לא ככה עכשיו אריק. עכשיו זה משהו אחר, שלא דמיינת לעצמך. עולם לא כמנהגו נוהג. גם קודם לא דייקת, כי לא ידעת, אנחנו צריכים זמן אחר.  

אנחנו חיים בשנה המוטרפת ביותר של מדינת ישראל, בתוך הזיה מוטרפת של הנהגה קיצונית. ועם עם אבוד, שמכוון לאמונה שרק אלימות תציל אותו.  

מי היה מאמין שאחרי הפלישה וההרג ביישובינו לא יינתן לנו לעצור ולהבין מה קרה לנו. האשמים מסובבים כרצונם את סביבון המלחמה ולא נותנים לו לנוח על צידו.  

וסביבון השקרים סובב והולך. החטופים מביתם אשמים והחזרתם תסכן את קיום המדינה. מזמזם ללא הרף "ביחד ננצח" ומייבב "ניצחון מוחלט". מישהו שם מסובב ומסובב. מזין אותו ב"אנחנו ממוטטים ומשטחים והעולם כולו נגדנו".  

מצידו נשלם כל מחיר ובלבד שלא ייפול הסביבון. מכל דבר שקורה בעולמנו, עצירת הסביבון היא האסורה מכולם, כי אז נצליח סוף סוף להגיד שמלכתחילה הפסדנו.