חתונה בבארי 

גם כשרוצים לשמוח הבומים אומרים, כמו תמיד, את המילה האחרונה 

בדרכי להפגנה, ביום שישי האחרון, עברה לידי הכלה החמודה והביאה את הרגע המשמח של חיוך ומזל טוב. רגע לפני חשבתי שאנחנו צריכים את כל האנשים האלה בהפגנה. השותפה שלי לנסיעה לאותה הפגנה אמרה לה שזה היום שלה, ושלא תחשוב על שום דבר אחר. צודקת, בסך הכול הם רצו לשמוח בתוך הכאוס סביבנו.  

החתונה נערכה על הדשא הגדול, שם הקוד הקיבוצי לדשא המרכזי מול חדר אוכל. הדשא הגדול הוא שם נהדר. המרחב הקיבוצי הכי חשוב מקבל בבת אחת שם מקטין ומגדיל, מגובה דשא עד למרכז העולם, כי מרכז העולם הוא הרי איפה שאנחנו נמצאים. אם תשאלו אותי – "התפוח הגדול" הוא מיתוג דהוי לעומת הדשא הגדול ונצחיות עלי העשב שבו.  

מסתבר שחתונות בבארי הן טרנד עכשווי בקרב בני ובנות הקיבוץ. זו לא הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה. אבל הפסיקו להתחתן על הדשא הגדול, שזוכר עדיין איך נשא את החתונות המשותפות של פעם עם השולחנות הארוכים, "מיץ רימון" המתוק ותורניות ללא קייטרינג, חוכמה של חברה ענייה שאבדה לנו עם הכסף. זה מיקום מרכזי מדי שהפריע ליותר מדי אנשים, שגם היו מחויבים לעבור ליד בדרכם למרכז הקיבוץ.  

אבל עכשיו אין בעיה של יותר מדי אנשים בבארי, בטח לא בשישי בצוהריים, וכך לב הקיבוץ מתמלא, וגם שלי מנתר טיפה כשאני רואה מרחוק ילד מהאורחים עושה גלגלון. כמה זמן לא ראיתי את ילדי בארי משחקים על הדשא הגדול! 

חתונת יום. כיסוי לבן ואוורירי הצל על האורחים, וצבא מלצרים בשחור פשט על המקום, שסודר בטוב טעם. מי יידע מה חשבו בתוכם על המיקום, בסביבת הריק שנוצר מהעדרם של מקומות שאפילו לא הכירו.  

נסעתי והשארתי את החתונה מאחורי.כשחזרתי מההפגנה החתונה הייתה בעיצומה. רקדו ושמחו, והמוזיקה שמילאה את הקיבוץ התערבבה בבומים.  

אני יודעת שלא לזה החוגגים התכוונו, הם רק רצו להיות פטריוטים של בארי, להגיד בבחירת המיקום שהם רוצים בשיקום הקיבוץ. אבל כשאת חוזרת מהפגנה בה קוראים דברי אנשים ונשים מעזה, לא חמאסניקים, אלא כאלה, שכמונו, רצו לחיות עם זה בצד בשלום, אז הערבוב קשה.  

פה חוגגים ובמרחק כמה קילומטרים נופלות פצצות על אנשים שמוזזים ממקום למקום, ללא יכולת לקבל טיפול רפואי, מורעבים, לעתים עד מוות. והבומים, שגם כך הולכים ומתעצמים עד כדי כמעט רעידת אדמה, אומרים, כמו תמיד את המילה האחרונה, ומערבבים. אלה לא שתי מציאויות, אלה לא שני יקומים מקבילים. זאת טרגדיה אחת. 

שתי הפגנות (בצומת שער הנגב)  

אנחנו מחליפים בגדים ושעות, עונות וזמנים – וחטופים אין 

איחרתי, ואז הבנתי שהקדמתי. אמנם לא יצאתי בזמן, אבל עצרת החטופים במוצ״ש בשער הנגב שוב איחרה את שעת ההתחלה, כדי שתושבי היישובים הדתיים באזור יוכלו להשתתף, וכך הקדמתי. ככה זה. הקיץ קץ, הסתיו סתו, החורף חרף והאביב אבב (כמאמר המשורר ב"איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני") אנחנו מחליפים בגדים ושעות, עונות וזמנים – וחטופים אין.  

הייתי בצומת הזה גם יום קודם, בהפגנה נגד המלחמה. תגידו מה מאיים על מדינה – ותבינו מהי. במדינה הזו מצב אי-לוחמה הוא המסוכן מכולם, המובנת מאליה היא החרב, ועל שלום הס מלדבר. לא יודעת איך העזנו.  

נשארתי ברכב כדי להסתכל איך האנשים בעצרת מוצ״ש הולכים בחופשיות במדרכות, במעברים ועל פסי החציה. סדרנים בצהוב מכוונים, ורק אני, שעדיין לא רציתי לצאת מהרכב, חושבת על החופשיות המובנת מאליה בה הם הולכים. כי אצלי היא כבר לא.  

אולי המחסום הוא בראש שלי 

יום קודם סגרו אותנו עשרות שוטרים ומג״ב במכלאה, מאות מפגינים געו בתוכה, לפעמים קראו דברים במגפון שהתפוגגו ברוח, לפעמים דיברו עם רשתות זרות. גם אני תפסתי אחת, בניסיון להעביר החוצה מסר. להגיד "אני מבארי וחשוב שתשמעו את המסר הזה". ושוב מצאתי את עצמי אומרת שמבחוץ קשה להבין את הישראלים, שהם מרגישים חוסר ביטחון וטראומה, מאוימים וחושבים שאין פתרון, ולא מראים להם כמעט מה קורה בעזה.  

ואם הייתי יכולה להפליג באנגלית השבורה שלי, הייתי מדברת על הכאוס, ועל העוול הנורא כלפי החטופים שמטרלל ותוקע את כולם עד שהם לא יכולים לראות שום דבר אחר. ואולי זאת לא רק השפה, אולי המחסום הוא בראש שלי, ששואל איך אנשים במציאות נורמלית יבינו. ואיך אפשר להסביר, אפילו לעצמי, שאנשים מנסים לעסוק ביומיום כדי להחזיק את עצמם במקום קטן בטוח מחוץ לסערה?  

ככה ישבתי לי מלאת מחשבות ברכב ושתי הפגנות השתקפו לי דרך השמשה, וברדיו שרו על freedom בין הפרסומות. אין הרבה אנשים היום, או שעוד לא הגיעו? מישהו התחיל לדבר מהבמה ואמר בקול רגוע שחשוב לומר את הדברים. יום קודם צעקנו בין הגדרות. ״קנאים מובילים אותנו ואין מקום לקול אחר״ אמר הדובר. נדמה שהאוויר והאדמה סופגים את הקולות. איך הגענו לשם? ״איך עם שלם שוטם איש את רעהו?״ (ציטוט, בערך). אלה דברי יוסף בן מתתיהו, מגלה הדובר. כבר אלפיים שנה שהאדמה, והאוויר פה סופגים את הקולות האלה?  

אפילו אם העולם סתמי ומקרי זה לא מנחם. עדיין לא יצאתי מהמכונית. במקום בו חניתי עמדה יום קודם מכונית של "כוחות הבטחון" ומצאתי לידה טלפון. שאלתי את אחד הכוחות לידי עליו. הטלפון היה שלו.  

אין לו ספק שצריך להרוג ילדים 

אפשרו לי בשישי לעבור באזור הזה, שהיה ב"שטח משטרתי נקי" (להלן שמ״נ) כי אמרתי שאני צריכה ללכת רגע למכונית שלי שחנתה ליד. האמת היא שבעיקר ניסיתי למשוך את הזמן שם כדי שהשטח, ירגיש חופשי, כולה אזור חניה בשדה, ולא שמ״נ. לכן שתיתי מים ודיברתי קצת עם כוח הביטחון בעל הטלפון. לו אין ספק שצריך להרוג ילדים. המטרה מקדשת את האמצעים, מי יודע למה יגדלו.  

ואז הגיעו שלוש משמריות (לאומיות? מג״ב?) בגיל של הבת שלי, שהמדים הגדילו ועטפו אותן באלימות החוקית של המדינה, שזלגה גם ליציבה שלהן ותופנה נגדי, אם רק אגיד לא. "אנחנו בשמ״נ" אמרו בפטריוטיות שהצדיקה מבחינתן את העיניים הקשות והאטומות שנעצו בי. ושאלתי את עצמי מתי שוב יחשבו אחרת, אם בכלל, על הסצנה הזו ודומות לה, אם יראו בה אי פעם חשיבות.  

כשיהיו אימהות? אולי סבתות? אולי אז יבינו מי היו כשיזכרו איך הניעו וסגרו אותנו כמו פרות? 

בסוף יצאתי ועמדתי בעצרת עם כולם. בדרך חזרה, אולי בלילה מתוך שינה, הבנתי איך המחסומים והעצירה, המכלאות וחוסר היכולת לבחור לאן תלכי, מתממשים בדיקטטורה לא רק במרחב הפיזי. איך הם יחדרו לבתינו דרך אלפי הוראות עשי ואל תעשי, ולא יהיה לנו מקום שהוא פרטי באמת משלנו. בשום מקום לא יהיה מנוח מהסערה, אפילו לא בחתונה.