בית המשפט העליון פסק: דירה ששויכה לחברת קיבוץ היא רכוש משותף גם של הידוע בציבור לשעבר
האם "הלכת השיתוף בנכסים" בין ידועים בציבור חלה גם על דירה ששויכה רק לחברת הקיבוץ, האם רכוש משותף של בני זוג ניתן לחלוקה ביניהם בחלקים שאינם שווים? שאלות משפטיות עקרוניות הגיעו לבית המשפט העליון כשהצדדים הם חברת קיבוץ ובן זוגה.
השניים היו ידועים בציבור, ניהלו קשר זוגי ומשק בית משותף משך 15 שנים, מבלי שנישאו זה לזו. הם התגוררו בקיבוץ, בבית ובמגרש אשר שויך לאשה, חברת הקיבוץ ונרשם על שמה. משהתפרק התא המשפחתי החלו התביעות ההדדיות. לצד תביעת המזונות וסילוק ידו של האיש מהבית, הגיש האיש, בין השאר, גם תביעה לפירוק השיתוף בנכסים המשותפים להם ובבית המגורים בכלל זה.
חזקת שיתוף אצל ידועים בציבור
הלכת השיתוף, אשר חלה גם על "ידועים בציבור", קובעת חזקה משפטית בנוגע לבני זוג אשר חיים יחד ומקיימים משק בית משותף. לפי כלל משפטי זה, הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג הוא רכושם המשותף, אשר שייך לשניהם בחלקים שווים. חזקה זו חלה במיוחד על נכסים שבני הזוג השיגו וצברו במהלך חייהם המשותפים. ישנם מקרים, אם לא מוכיחים אחרת, שגם נכסים שלא כולם נצברו במהלך החיים הזוגיים עשויים להיכלל בגדר הרכוש המשותף לצדדים לפי הלכת השיתוף.
ניתן לסתור את תחולתה של חזקה זו ביחס לנכס מסוים, ועל בן הזוג הטוען "להיעדר שיתוף" בנכס מסוים, להוכיח שבני הזוג התכוונו שלא יהיה ביניהם שיתוף לגבי אותו נכס. עם זאת, יכולים בני הזוג לקבוע תנאים אחרים ביניהם במסגרת "הסכם ממון" שיחיל עליהם משטר רכושי אחר ולא את החזקה המשפטית הזו (ראה מסגרת).
כשבני הזוג הופכים להיות "ניצים" זה לזה, יתייצב מצד אחד בן הזוג שידרוש חלוקה משותפת ("פירוק שיתוף") של הנכסים ומולו את בן הזוג המתנגד לכך. הראשון יבקש להוכיח שהייתה לבני הזוג "כוונת שיתוף בנכסים", ואילו השני, יבקש להראות כי בני הזוג נהגו לגבי הרכוש שלהם בכלל או לגבי נכס מסוים בדרך של "הפרדה רכושית", כלומר שלא הייתה "כוונת שיתוף", ונכסים מסוימים או כולם נותרו רכוש נפרד ובלעדי שמשויך רק לאחד מבני הזוג.
במקרה שכזה, יכול בית המשפט לקבוע שהיה בין הצדדים שיתוף מלא בכל הנכסים או שיתוף רק בחלק מהנכסים, גם אם מדובר בנכס המצוי בבעלות רק אחד מבני הזוג. למשל: דירה הרשומה על שם רק אחד מבני הזוג.
האם הדירה ששויכה לחברת הקיבוץ היא "נכס משותף"?
הסיפור המשפטי שלפנינו החל בבית המשפט לענייני משפחה, המשיך לבית המשפט המחוזי והגיע להכרעה סופית בפני הרכב שופטי בית המשפט העליון: יצחק עמית, דוד מינץ ויעל וילנר.
האיש, שלא היה חבר קיבוץ, תבע לפרק את השיתוף בדירה וביקש לקבוע שהוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה, מכוח הלכת השיתוף. לטענתו, באמצעות עורכי הדין גבי מיכאלי ועמית גולדברג, הם היו ידועים בציבור וראו בדירה נכס משותף ששניהם פעלו ותרמו להשבחתו. לדבריו, הם שילמו יחד את "עלויות השיוך" ושיפוץ הנכס, והוא אף העביר כספים לחשבון האישה, ששימש לטענתו חשבון משותף. מנגד, האישה טענה, באמצעות עו"ד יורם ירקוני, כי הם שמרו על הפרדה רכושית וחשבונות נפרדים, ולא התכוונו ליצור שיתוף ברכוש, לרבות בדירה, אשר רשומה על שמה בלבד, ולפיכך, דירת המגורים שייכת רק לה.
בית המשפט המחוזי פסק כי אומנם הלכת השיתוף חלה על דירת המגורים, אך הוא בחן את השקעות הצדדים בדירה ושווי הנכס. הוא ציין כי המגרש והדירה שויכו לאישה מכוח זכותה כחברת קיבוץ, בשווי כולל של 1.85 מיליון ש"ח, לעומת ההשקעה של האיש בעלויות השיפוץ והשיוך בסך 400,000 שקלים. בהתאם נפסק במחוזי שיש להכיר "בשיתוף חלקי" בלבד בדירה, כך שרבע מהזכויות בה שייכות לאיש, ושלושה רבעים – לאשה.
שיתוף ושוויון – בדירת המגורים
מכאן הערעור לבית המשפט העליון. האיש, המערער, טען כי יש לחלק את הזכויות בדירה בחלקים שווים, שכן הדירה היא רכוש משותף של הצדדים לפי הלכת השיתוף.
השופטת יעל וילנר, מבית המשפט העליון, אמרה כי "דירת המגורים היא 'גולת הכותרת' של השיתוף, בהיותה הנכס המשפחתי המובהק ביותר, והיא תיכלל בדרך כלל, ברכוש המשותף של הצדדים לפי הלכת השיתוף, במיוחד כשמדובר בנכס העיקרי של המשפחה, ואף אם הדירה הייתה בבעלות אחד מבני הזוג טרם תחילת היחסים הזוגיים. במקרה כזה "יש לראות כל אחד מבני הזוג כבעל זכויות במחצית הדירה".
השופטת הסבירה כי הלכת השיתוף מושתתת, "על רציונל שלפיו בני זוג אשר מקיימים מערכת יחסים זוגית, ופועלים במאמץ משותף במסגרת המשפחתית – תורמים באורח שוויוני לתא המשפחתי, באופן שמוביל לכך שרכושם המשותף שייך לשניהם בחלקים שווים, ואין לאמוד את תרומתם או השקעתם הנפרדת". בבסיס רציונל זה מונחת תפיסה, לפיה ערכן של פעילויות בתא המשפחתי שאינן ניתנות לאומדן כספי מדויק (למשל, הטיפול בילדים) – שווה לערכן של פעילויות אשר ניתנות לכימות כספי (כדוגמת "פרנסת המשפחה"). גישה זו, הוסיפה השופטת "תורמת לבריאות התא המשפחתי, שכן היא שוללת מבני הזוג תמריץ להתחשבן ביניהם בנוגע לתרומה של כל אחד מהם לרווחת המשפחה ולמערך הנכסים המשפחתי".
חלוקת נכס משותף לבני זוג לפי הלכת השיתוף בחלקים שאינם שווים, אמרה השופטת, אינה מתיישבת עם הרציונל של הלכת השיתוף, ותוביל "לחוסר ודאות של בני הזוג לכתחילה, ביחס לשאלה מה ייקבע בדיעבד ביחס לזכויותיהם ברכוש המשותף".
"נכסים משותפים לבני זוג לפי הלכת השיתוף", פסק בית המשפט העליון, "יחולקו ביניהם בחלקים שווים; אין לסטות מחלוקה כאמור אלא בהוראה בחקיקה, שאינה קיימת כיום בדין הישראלי". בית המשפט העליון הפך את הפסיקה של בית המשפט המחוזי ופסק אפוא ש"רכוש משותף בין בני זוג מכוח הלכת השיתוף שייך לשניהם בחלקים שווים". משנקבע שהדירה היא בגדר רכוש משותף לצדדים לפי הלכת השיתוף, נפסק שהיא שייכת הן לאיש ולאישה בחלקים שווים".
הסכם ממון: מדריך לידועים בציבור
כדאי לשקול לעשות – במיוחד כאשר אחד מבני הזוג הוא חבר קיבוץ
עו"ד רן גלזנר-שגיא (כפר רופין), המשמש כיועץ בהתנדבות בארגון "הויה" לזוגות ידועים בציבור, מסביר את החשיבות שיש לעריכת הסכם ממון בחיים הקיבוצים, הסכם שיקבע את "היחסים הרכושיים" בין בני זוג ידועים בציבור. חשוב, הוא אומר, שידועים בציבור ובמיוחד כאשר אחד מהשניים הוא חבר קיבוץ – ישקלו אם לעשות הסכם ממון.
תחולתה של הפסיקה שהובאה כאן לגבי ידועים בציבור, אומר עו"ד גלזנר-שגיא נוגעת לבני זוג, שהם גברים ונשים, סטרייטים או חד-מיניים.
מחצית מהרכוש המשותף, אלא אם נערך הסכם ממון
השיתוף בנכסים בין בני זוג נשואים נקבע בעיקר לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, שחל על זוגות שנישאו משנת 1974 ואילך. חוק זה מקנה זכאות לכל אחד מבני הזוג הנשואים לקבל מחצית מרכושם המשותף, לעת פירוק התא המשפחתי. למעט אם ערכו הצדדים "הסכם ממון" שקובע אחרת, או אם אלה נכסים שהיו שייכים לבן הזוג לפני הנישואין, או שקיבל אותם בירושה או במתנה במהלך הנישואין, שאז הם לא יחולקו בין בני הזוג אלא יישארו בחזקת בן הזוג שעל שמו רשומים הנכסים. חשוב: חוק זה חל על זוגות הרשומים כנשואים בלבד, ולא נוגע לזוגות ידועים בציבור, עליהם חלה כאמור "הלכת השיתוף".
"הלכת השיתוף", כפי שתוארה בפסיקה של בית המשפט העליון, קובעת כי רכושו של כל אחד מבני הזוג הידועים בציבור הוא למעשה רכוש משותף של שניהם בחלקים שווים, ובעת פרידה יש לחלק ביניהם את שוויו "חצי-חצי", אלא אם הוכח אחרת. אם בן הזוג של הבעלים הרשום יוכיח שהם חיו שניהם יחד חיי משפחה כידועים בציבור, אז בית המשפט יכול לקבוע שמחצית מהזכויות בדירה שייכות לבן הזוג שאינו רשום כבעלים. בעת פרידה, כפי שארע בפסיקה זו, יתחלקו הזכויות בדירה בין שניהם שווה בשווה.
ניצול לרעה
מנגד, מתאר עו"ד רן גלזנר-שגיא יתכן ניצול לרעה את ההלכה הזאת. ניקח מקרה שבני זוג ידועים בציבור הסכימו ביניהם שהדירה תירשם רק על שם אחד מהם מכיוון שהוא קיבל אותה במתנה או בירושה, או מכיוון שהדירה נקנתה מכספו שלו בלבד. בעת פרידה, בן הזוג שאינו רשום כבעלים עלול לתבוע, בניגוד להסכמה שהייתה ביניהם, שמגיעות לו זכויות במחצית הדירה, הגם רישומה רק על שם בן הזוג השני. בית המשפט, יכול שיקבל את תביעתו ויפסוק על חלוקה שווה של הדירה (בעת פירוק השיתוף), על אף רישומה בשם רק אחד מבני הזוג.
אך אם ההסכמה בין בני הזוג (לפיה רישום הזכויות בדירה רק על שם אחד מבני הזוג, אכן משקף את המצב האמיתי) הייתה מעוגנת בהסכם משפטי ("הסכם ממון"), כי אז פסיקת בית המשפט הייתה אחרת והולכת אחר הקבוע בהסכם. מכאן החשיבות בקיומו של הסכם ממון, בנוסף על רישום הזכויות במרשם הזכויות (טאבו, רמ"י, חברה משכנת וכיו"ב), כדי להבטיח את הבעלות האמיתית והמוסכמת בדירה.
מפסיקת בית המשפט העליון, ניתן ללמוד שגם ידועים בציבור החיים בקיבוץ חשופים לסיכון המתואר למעלה. לפי פסק הדין, במקרה שבני זוג ידועים בציבור חיים בדירה בקיבוץ שרשומה על שם אחד מהם בלבד, כי הוא אשר רכש אותה מכוח זכותו האישית כחבר קיבוץ, עדיין בעת פרידה עשוי בית המשפט לקבוע שיש לחלק ביניהם את הזכויות שווה בשווה. אם ידועים בציבור אלה יחתמו ביניהם על הסכם ממון שיקבע את שהוסכם ביניהם – יחול הקבוע בהסכם הממון והוא יגבר על הלכת השיתוף.
זוגות ידועים בציבור – רשאים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה ולקבל את אישור בית המשפט להסכם. הם אינם חייבים לעשות זאת, וההסכם יהיה תקף ביחסים ביניהם כמו כל חוזה אחר בין צדדים גם ללא אישור בית המשפט. אך האישור, מדגיש עו"ד רן גלזנר-שגיא מוסיף ודאות (שכן, איש מהצדדים לא יוכל לטעון בעתיד שאין זו חתימתו על ההסכם או שלא הבין את האמור בו).
על זוגות נשואים (לפי ההלכה וגם מי שנישאו בחו"ל ונרשמו במשרד הפנים כנשואים) חל כאמור חוק יחסי ממון בין בני זוג, שמחייב אותם לאשר הסכם ממון, אם עשו כזה, בפני בית משפט לענייני משפחה או בית דין רבני (ואם נחתם לפני הנישואין די באישורו של נוטריון או רושם הנישואים).
