טל מצליח מטיבה להמחיש בתערוכתה הקרויה באופן אוקסימורוני "קישוטי מלחמה" את האימה והבעתה שחוותה ב-7 באוקטובר, עת הסתתרה בגפה בממ"ד ביתה בכפר עזה במשך 20 שעות
את הציורים לתערוכה ציירה טל מצליח בחודשים שלאחר אירועי 7 באוקטובר כשהיא מנותקת מקיבוצה ומחומרי היצירה המוכרים לה. בציוריה בתערוכה – בהם המירה את צבעי השמן והעץ הלבוד בצבעי אקריליק על בד – היא חוזרת לצייר ציורים קטני ממדים: פורמט שאפיין את רישומיה וציוריה בתחילת דרכה האמנותית, אקט שעשוי להצביע על רצונה לשוב ולעגון בנמל האם המוכר והבטוח. אלו ציורים דחוסים, עזי צבע ומבע שבדומה לשם התערוכה אורגים ושוזרים יחדיו צבעוניות לעיתים עולצת עם תכנים קשים לעיכול; ציורים שבמרביתם נשמרת קומפוזיציה סדורה, סימטרית אנכית, שניתן לפרשה כהגנה נגד הכאוס, כנגד ההצפה בתחושות של אימה ופחד וכנגד הסכנה הקיומית בה הייתה נתונה האומנית. הציורים נדמים לשטיח עתיר דגמים המאוכלס בדמויות חמושות ובדמותה של האומנית.
הדגמים בציוריה חוזרים על עצמם ובינותיהם משתבצים תיאורים סכמתיים, תמציתיים ותבניות מוסכמות הלקוחות מעולמות תוכן מגוונים כדוגמת אימוג'ים של פנים או כאלה השכיחים בציורי קומיקס. בין יתר התבניות המוסכמות הללו ניתן למצוא תיאור של רובים, אקדחים, חרבות, דגמי פיצוצים, שריפות, כפות ידיים ורגליים. לעומת זאת, מבין כלל הדמויות המצוירות, דמותה של האומנית זוכה לחריגה מתיאור סכמתי הנע לקראת תיאור מפורט וריאליסטי יותר.
״הם מקיפים אותי מכל מקום״
הציורים נדמים ליומן הישרדות, ליומן מלחמה שמחד הוא מאד אישי ופרטי, ומאידך ציבורי, כזה המשקף מקצת מהזוועות והתחושות שעברו על כלל חברי קיבוץ כפר עזה. בכל ציור בתערוכה האמנית משלבת בכתב ידה משפט לקוני שונה החוזר על עצמו שוב ושוב כמנטרה שתפקידה הפסיכולוגי להפחית, לעמעם ולאלחש את הרגישות לתוכנו (תהליך המכונה דסנסיטיזציה). ליקוט המשפטים השונים יחדיו יוצר טקסט בסוגת זרם התודעה; תודעה שאליה חלחלו רעשי הירי, הקולות והצעקות בערבית של הרוצחים מהנוח'בה ואת שנכתב בקבוצת הוואטסאפ של קיבוצה; משפטים המשקפים את פחדיה וחרדותיה ודרכי התמודדותה עמם. בין המשפטים, הנטמעים והנקטעים בתוך דגמי הקישוט והופכים אף הם לדגם קישוטי, ולכן לא קל לצופה לדלותם מרקעם, ניתן לפענח ולקרוא, בין היתר, את המשפטים הבאים: "אני רוצה אקדח וארפיג'י"; "זה עבר עם 60 סיגריות"; "הם מקיפים אותי מכל מקום"; "קולות ירי ונפץ בתוך הקיבוץ…"; "לא מזהה את הרעשים"; "אללה אכבר"; "מנותקת הקשר"; "היה לי בית"; "הרי יצאתי חיה". לעיתים המשפטים מתובלים בנימה ביקורתית ו/או בהומור מקברי – "חוסל בכיר, חוסל בכיר בכיר, חוסל בכיר, בכיר, בכיר". "ראש מערך הממטרות חוסל״.
אצבע משולשת כנשק היחיד שנותר בידה
באחד מציוריה שצויר בשנת 2023, על רקע דגם של קשתות אבן בגווני האפור-לבן שבחללן דגמי קווים מאנכים, קצרים כשמתחתם להבות אש כתומות, משוננות או דמויות להבות נר, מצוירות במרכז ובחלקו העליון של הציור צמד כפות ידיים הפונות במאוזן זו כלפי זו כמי שמקיימות את הנוהג של הדלקת נרות השבת. מתחת לכפות הידיים ובמרכז הציור מצוירת דמותה, ככל הנראה של האומנית, כשהיא ניצבת ואוחזת בשתי ידיה תמרור משולש עם סימן קריאה המוצב במהופך כשקודקודו כלפי מטה; תמרור המסתיר את פניה. סימן הקריאה המצוי במרכז התמרור המשולש -המתריע על סכנה – יוצר מראה של אף סכמתי ופה פעור. כהדהוד לסכנה המוקרנת מתמרור האזהרה ומלהבות האש, בגדיה השחורים של דמות האומנית מעוטרים במעוינים ומשולשים כתומים. שני מלבנים אנכיים זהים תוחמים וממסגרים את דמות האמנית מימין ומשמאל. על רקעם השחור כותבת האמנית – כשכל מילה כתובה בתוך כתם תכלת המוקף במסגרת כתומה – את המשפטים הבאים, היוצרים צימוד מצמרר בין התשוקה והכמיהה לשוב ולחוות את החיים הטובים והשיגרה לבין הכיליון, המוות והשכול:
״לק ג'ל, לק ג'ל, לק ג'ל,
הלוויה, הלוויה, הלווי,
טיפולי פנים, טיפולי
הזכרה, הזכרה הז…״
(וחוזר חלילה).
יש בתערוכה ציורים בהם האומנית מתניידת בקלילות – בין הטרגי להומור מחוספס, ילדי וראשוני; בין התרסה כדוגמת אצבע משולשת כנשק היחיד שנותר בידה לבין אימה ופחד מצמיתים. צימוד זה בין הטרגי להומור מצוי בצורתו הצרופה והמזוקקת ביותר באחד מציוריה משנת 2024 בו היא כותבת: "תמר תוקעת נוד זה מסוכן מאוד כל השכנים נכנסים למקלטים למי שאין מקלט שיסגור את החלון למי שאין חלון שימות מסרחון השכנים סתמו את התחת השכן צועק פי איזה ריח כעבור 3 ימים תמר בבית חולים כעבור 3 לילות תמר בבית קברות כעבור 3 שנים תמר בעננים".
טל מצליח, "קישוטי מלחמה", אוצר: עמית שמאע, מוזיאון תל אביב לאמנות, עד ה-11.1.25
