"ימין ושמאל, רק חול וחול, ממש ללא משעול" 

הסטריאוטיפים של מיהו ימני ומיהו שמאלני פשטו בשני צידי המתרס ומבטאים את הסדקים בעם. אם לא נגדיר מחדש את הזהות הישראלית-ציונית הסדקים יהפכו לבולענים המאיימים על כולנו 

*תמונה ראשית: ראובן ריבלין, נשיא המדינה לשעבר. ה"שבטים" שעליהם דיבר כבר לא מאמינים אלה לאלה. צילום: דוברות בית הנשיא 

פעם, לפני שנים, שרנו בהתלהבות רבה את שירם של יעקב פיכמן וזהבי: "ימין ושמאל, רק חול וחול, יצהיב מדבר ללא משעול". נדמה שהשיר לא איבד מהרלוונטיות שלו מאז שנכתב ועד עצם היום הזה. מדינת ישראל נמצאת כיום על פרשת דרכים, ממנה מסתעפים המון משעולים. לא ברור כלל לאן הולכים מכאן. החברה הישראלית רחוקה כיום מרחק רב מהסכמה על מהו המשעול הנכון שראוי לה לצעוד בו. בינתיים יש לנו רק הרבה חול וחול.  

לדאבון הלב, לא הימין ולא השמאל מציעים לעם היושב בציון דרך ומוצא, דרכם ניתן לצאת מן הפלונטר המדיני-חברתי-כלכלי-פוליטי. לא אלה וגם לא אלה מציגים אלטרנטיבה ברורה וגם לא נראה שהם עושים מאמץ לעדכן את החזון המדיני שלהם, לאחר אסון 7 באוקטובר. וכשאין משעול ברור ומוסכם, כל צד מאשים את הצד השני במחדלים ומספק לזירה הציבורית שפע של דימויים שליליים שבהם דבקים הצדדים משני צידי הקשת הפוליטית. דימויים אלה מזינים את הפיצול החברתי הקיים ומשאירים אותנו נבוכים, מבולבלים, מודאגים ואפילו קצת מפוחדים. 

ככל שידוע, דימויים שליליים מייצרים סטראוטיפים שליליים, כיצד הצד הימני של המפה הפוליטית הישראלית רואה את השמאל הפוליטי ולהיפך. במאמר זה אנסה להציג מדגם ממש מזערי של סטראוטיפים נפוצים, כאלו שנשלפו מהתקשורת וממכלול הרשתות החברתיות. אף שהכתוב להלן נכתב בלשון זכר, מדובר בשני המינים.  

שמאלן טיפוסי 

על פי הסטראוטיפים הקלאסיים של הימין, השמאל חייב לציית לפחות לאחד או יותר מהמרכיבים הבאים: רצוי שיהיה קיבוצניק; אשכנזי; צפון תל אביבי (צפונבוני) ו/או הרצליה פיתוח; פריווילגי; אליטיסטי (עדיף יוצא 8200); קפלניסטי (מפגין בצומת קפלן); תומך מוצהר ב"שלום עכשיו"; מי-ששכח-מה-זה-להיות-יהודי; סימן זיהוי חיצוני שנועד לחזק את הסטראוטיפ – האם עונד שעון רולקס. וכמובן, אם הוא משתייך לקהילת הלהט"ב. 

וכאשר באלה אין די, וצריך לחזק עוד יותר את הסטראוטיפ של השמאלן הטיפוסי ולהוסיף סימנים מזהים, הינה כמה לפניכם: מי שדואג, חו"ח, לזכויות האזרח; מי שדוגל (אוי לבושה) בדמוקרטיה – רצוי ליברלית; מי שמדבר על ארץ ישראל כמולדת לשני עמים; פעילים בתקשורת הכתובה ו/או האלקטרונית (עיתונאים, כתבים, עורכים, מפיקים וכיו"ב). אגב, העמוס ידלינים, הגיורא איילנדים, הגאנצים והאייזנקוטים למיניהם, מוסיפים גם הם ממד שמאלני אקטואלי למאזן הסטראוטיפים הזמינים, באדיבות מכונת הרעל. 

ברמה קיצונית עוד יותר, הסטראוטיפים מציירים את השמאל כבוגדים, אנרכיסטים, מפיצי מחלות (קורונה, למשל), עוכרי ישראל, מסריחים (ראה: "סמולני מסריח", לשמאל יש גם ריח). ברמת הדיון הזאת, השמאל הפך אפילו לקללה ("סמולן מזורגג"). על כל אלה עולה ומתעלה סטראוטיפ הבינגו: שמאלן, שוד ושבר, מי שמעז לבקר את המלך ביבי נתניהו הראשון ו/או בני ביתו.  

ימני טיפוסי 

גם השמאל אינו חף מסטראוטיפים. מבחינתו, רובו ועיקרו של הימין מורכב מציבור מצביעים צרי אופק, השכלה מוגבלת ותפיסת עולם לאומנית וגזענית, המבוססת על רגש (אמוציות) ולאו דווקא על שכל והיגיון (רציו). הימין זה בית"ר ירושלים, זו "הפמיליה", זה מצבור בוגרי שוק "מחנה יהודה" ו"שוק הכרמל", וכאלה הם גם הבריונים החוב"תים (ראשי תיבות: חולון-בת-ים), לרוב בני עדות המזרח. 

על פי הסטראוטיפים שמקורם ב שמאל, חלקיו של הימין סהרוריים, משיחיים והזויים (ראו: נוער הגבעות). הימין פשיסטי, שונא ואלים בהתנהגותו כלפי זרים, בעיקר אם הם ערבים, ביביסט ללא תקנה. חלקו הוא חרד"לי וחלקו האחר כהניסט (עליונות יהודית). הימין שואף להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה דתית ולדיקטטורה סמכותית, ללא כחל וסרק. סטראוטיפ נוסף מייחס לימין בוז לשלטון החוק, כוונות לחיסול עצמאות בית המשפט העליון והחלשת שאר רשויות השיפוט ורשויות האכיפה.  

אפשר להוסיף על אלה כהנה וכהנה. הם מבטאים, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, את ההתנגשות החזיתית, שאין בה פשרות, בין שתי השקפות עולם שונות לחלוטין, על אופייה ודמותה של מדינת ישראל. מן הצד האחד, המזוהה לרוב עם השמאל, ניצב מחנה ליברלי-דמוקרטי, שמציב במרכז עולמו את הפרט, ורואה במסגרת המדינתית אמצעי להבטחת זכויותיו, כבודו וחירותו וכמסגרת להבטחת החיים, לעתידו של הפרט ולשגשוגו.  

בצד השני, המזוהה לרוב עם הימין, ניצב מחנה בעל סממנים אנטי-ליברליים, לאומניים וגזעניים, שרואה את חיי הפרט על היבטיו השונים, כמי שכפופים לערך האבסולוטי של הקולקטיב הלאומי. אלה מציבים בראש סדר העדיפות שלהם סוגיות של ביטחון, שימור המצב הקיים, לאומנות, עליונות אתנית יהודית ועדיפות ללאום ולמדינה, גם אם וכאשר הדבר בא על חשבון זכויות הפרט. 

בולענים מאיימים 

מצבור הסטראוטיפים ההדדיים מדגיש עוד יותר את הקרע שבפניו ניצבת כיום החברה הישראלית. מלבד האחדות הרגעית סביב שחרור החטופים, הסיפור המשותף הציוני של תקומת עם ישראל במולדתו, הולך ומתפורר לנגד עינינו, עד כדי חשש להתרסקותו הטוטלית. ה"שבטים" שעליהם דיבר ראובן ריבלין, הנשיא לשעבר, כבר לא מאמינים אלה לאלה. כל אחד מהם מושך את עגלת המדינה לכיוון שונה. במקום חיפוש אחר המאחד, עוסקים כולם במה שמפריד בינינו. דוגמאות מצויות בשפע. אם התהליך הזה יימשך, ואם לא נעצור לשעה קלה, כדי להגדיר מחדש את הזהות הישראלית-ציונית, בהחלט צפוי כי מה שהיום נראה כסדקים, עלול יום אחד להפוך לבולענים מאיימים על כולנו. עד שנעשה זאת, נמשיך לנוע בדרך עקלקלה שהיא, כאמור בשיר: "רק חול וחול, ללא משעול".