אפשר להמשיך לחיות בשותפות גם בקיבוץ המתחדש
אי שם בסוף המאה ה-20 בקיבוץ בגליל. מרכז העולם של קצת פחות ממאתיים חברים. חדר האוכל פתוח תחילת ארוחת צוהריים. חדוות היחד, הכבוד, הישיבה לצד שותפיך, התקשורת בין הענפים השונים, התחרותיות וגאוות היחידה. השיחה המותרת עם אהבה נסתרת. עדיין צחוק עם המלחייה וכפית רותחת אחרונה מונחת על ירך. כדאי כבר לקום ולחזור לעבודה? הסנקציות שבמבטים. הלעג לסוטים ולשונות. ניתן לבקש תוספת?
גל ששטף את נשמת הקיבוץ
לפני 20 שנה הוגשה הארוחה האחרונה בחדר אוכל בקיבוץ.
הצונאמי הקפיטליסטי שהפריט את העולם הגיע גם לישראל ולקיבוצים והביא לא רק לסגירת חדר האוכל אלא סחף איתו חברים, בנות ובנים רבים, מי לחו"ל, מי לקומונה עירונית, מי לחופש ארוך ומי לבחירה להיפרד, לעיר, לכפר.
הגל שטף וחידש אך נשמת הקיבוץ התכנסה פנימה, דחויה ומושא ללעג.
פרופ' אלינור אסטרום, זוכת פרס הנובל לכלכלה לשנת 2009, האישה הראשונה שזכתה בפרס המכובד בתחום הכלכלה, חקרה את נושא ניהול המשאבים משותפים בתחומים כגון משטרה, מים, יערות, דגה. תגליותיה מבוססות על מחקרים חוצי תרבויות וארצות ואנו בקיבוצים יכולים ללמוד ממחקרה וליישם:
מורכבות– מורכבות המינהל אינו מצביע על כשל (זה שהמבנה מורכב אינו אומר שצריך להפריטו על מנת להתייעל). דווקא המורכבות בקהילה קטנה כמו קיבוץ מביאה לעוצמות וחוסן וזאת בתנאי שהשותפים-החברים יבינו את המבנה והאינטראקציות בין הרבדים והאורגנים השונים המשתתפים.
אמון– אמון בין השותפים הוא יסוד חיוני להצלחה. "לא לצאת פראייר" אינה המצאה קיבוצית ואף לא ישראלית והמונח Don’t be a sucker הוא שם של סרט אמריקאי מ-1947.
עם סגירת חדר האוכל, גם השולחנות של אותם חברות וחברים חרוצים, אשר באו לחצי שעת ארוחה ואף קיצרו אותה ל 20 דקות, נותרו עזובים. איך נשיב את האמון במערכת? איך נשוב להיות חלק ממנה, גאים בהובלתה? גאים במשימות שלנו? גאים בהישגינו?
מערכת נורמטיבית ברורה כולל סנקציות– הכללים צריכים להיות ברורים: איך ניתן להביא הצעה לסדר יום לאסיפה, מה הזכויות לקליטת בנים? כמה שנות חופש מותר לקחת?
ולא פחות חשוב מה הסנקציה הצפויה אם אסטה מהכללים הרבים והמורכבים. אין "מבטים בחדר אוכל" או בידוד חברתי, יש שימוש בקנסות והפניית רווחים לחלוקה לכיסוי חוב החבר/ה. גם מערכת ערעורים וגם סנקציית הפקעת החברות. על מנת שמערכת סנקציות תהיה אפקטיבית ומכוונת התנהגות היא צריכה להיות מקוימת וידועה שמתקיימת.
שותפות– איך ניתן יחד לדחוף את העגלה הקיבוצית במעלה גבעת הכורכר? להילחם יחד באיומים הבאים אלינו מבחוץ? החברים צריכים להיות שותפים ביצירה. השותפות הינה וולנטרית. ניתן לעזוב וניתן גם להצטרף. זה לב הכוח של הכלכלה הדמוקרטית המביאה את כוחם המצרפי של החברים. החברים מרצון ומכבוד למסגרת אותה בחרו.
להחזיר את השותפות, האמון וחדוות היצירה
אין חדר אוכל. בבוקר יום שישי לפעמים נפגשים בבית קפה שנפתח בקיבוץ. יש מכולת. יש מרפאה ובקיץ יש בריכה וים. יש אסיפות ויש וועדות ויש גם דפי מידע.
מה עוד ניתן לעשות? אביא כמה רעיונות אפשריים:
תמיכה בחללים הקהילתיים
הקשר הבלתי אמצעי – חברי מזכירות/הנהלה ומנהלים ישאפו להיות נוכחים בחללים הציבוריים. התייחסות בווטסאפ היא גם דרך יעילה להתייחס לשאלות שעולות מהחברים. יחד עם זאת, זום לא יוצר קהילה.
עלון קיבוץ – בו ניתן ליצור כר לדיונים, לא ככלי של וועדת ביקורת אלא כלי של שותפים. כר לדיון והפריה ולא להוקעה, שפיטה ומדון. זה לא פשוט ומחייב לקיחת אחריות של השותפים.
מערכת נורמטיבית ברורה- יצירת אוגדן נהלים נגיש, מעודכן וזמין.
תמיכה בחללים קהילתיים– צריך ליצור מרחב קהילתי ולא פרברי של העיר הסמוכה: מסעדה, שירותים שונים, בריאות וספורט. צריך לב תרבותי ורוחניות על בסיס מכנה משותף של יהדות וכבוד לאדם ולדמוקרטיה.
חינוך – צריך לשוב לחינוך שיחזק את האמונה בעצמינו ובדרכינו.
לבשל בעצמנו את הדייסה
נסגר החדר אוכל התכנסנו איש איש לביתו ולמדנו לבשל בעצמינו, להכין דייסת סולת ואם אין קינמון אז כל האחריות עלינו.
אחרון הסועדים יצא והתורן במכונת כלים ניקה את השאריות מהרשתות, מתרגש ממבט מעריץ שקיבל ממתנדבת, כשהסביר לה היכן להניח את הסכום המלוכלך ועוד יותר מכך שוב הספיק לשבור שיא ולסיים את הניקיון לפני רבע לשלוש.
התורן כיבה את מתג המכונה והאורות. אף אחד לא אמר לו שהוא שותף בעל כורחו למאורע היסטורי, אף אחד לא נכנס לצלם. כשהוא יצא מחדר האוכל רוח נעימה של סתיו נשבה ובישרה את ההתחדשות. מרחוק בשביל ראה את אחד הוותיקים הולך אליו עם כלי פלסטיק במהירות וצועק לעברו בחיוך: "מה זה סיימת כל כך מוקדם אדוני הצעיר והחרוץ, נשארו שאריות לכלבים אולי?" המחמאה שקיבל הצטרפה לרוח הסתיו. "לא, לא נשאר. רק כמה עצמות", מיהר להתנצל. "תבוא מחר, אל תדאג, בטוח יהיה משהו שאפשר לבנות עליו".
מספר עשורים והרבה סבלנות והמחר הגיע. כל מה שאנו צריכים, באין חדר אוכל, זה ללמוד מחדש מה הדרך הנכונה לבוא והדרך הנכונה לשתף ולהשתתף. האחריות בידינו.
