אליה כהן, בן ה-26, ממושב צור הדסה, נחטף ב-7 באוקטובר ממסיבת הטבע ברעים ומאז, שנה עברה הוא בשבי החמאס * "אנחנו מרגישים כאילו אנחנו נמצאים באותו מקום בדיוק כשהסיוט התחיל," אומרת אמו, סיגי כהן, שכבר שנה פועלת ללא לאות להחזרת בנה האהוב מהשבי
על אליה כהן, החטוף ברצועת עזה, כתבנו כמה שבועות לאחר ה-7 באוקטובר 2023. אימו סיגלית (סיגי) כהן, חברת מושב צור הדסה, עלתה בדיוק על טיסה לוושינגטון כדי לדבר מול הסנאט על חשיבות החזרת החטופים מעזה לישראל כמה שיותר מהר. היא חזרה בידיים ריקות.
אליה כהן, בן ה-26, נחטף ב-7 באוקטובר ממסיבת הטבע ברעים ומאז, שנה עברה הוא בשבי החמאס. חורף קודר. קיץ שלם של חוסר וודאות. עכשיו כשאנחנו מתקרבים אל החגים של אוקטובר 2024 – אליה טרם שב הבייתה.
בשיחה עם סיגי אנחנו מדברות על תחושות קשות, על תקווה, חוסר וודאות ותפילות שכול כולן מכוונות להחזרת החטופים ושמירה על עם ישראל.
"זה הופך מיום ליום הרבה יותר קשה," פותחת סיגי. "אני אופטימית ועדיין אהיה אופטימית עד שהוא יחזור: אבל אם בהתחלה זה היה איכשהו 'נסבל', כי חשבנו שעוד יום-יומיים משחררים את אליה, אז עכשיו, אחרי שעברה שנה, אני כבר לא יודעת איך זה יגמר."
"זאת תחושה נוראית כי אי אפשר להסביר את הגעגוע. אנחנו מרגישים חסרי אונים כאילו כל מה שעשינו במשך שנה שלמה (ועשינו הרבה) לא הועיל וכלום לא זז. אנחנו מרגישים כאילו אנחנו נמצאים באותו מקום בדיוק כשהסיוט התחיל."
"אני חיה בבועה של תסכול"
סיגי מספרת על סוג של "שגרה" שהיא מנסה לקיים במציאות הבלתי אפשרית בה היא חיה, ועל ההבנה שהיא לא יכולה לעשות שום דבר כדי להחזיר את החטופים ואת בנה:
"עד לא מזמן הייתי פעילה ברמה מטורפת בכל מקום אפשרי. דיברתי וסיפרתי על אליה, תיארתי בכול במה את התחושות שלי וסיפרתי איך אני מרגישה. שמתי דגש על אחדות שצריכה להיות בעם וחייבת להתקיים כדי שהם יחזרו. אבל אחרי ההבנה שהחטופים לא בראש מעיינם של חברי הממשלה – אותה ממשלה שאמורה להחזיר אותם, הבנתי שאני לא יכולה לעשות שום דבר.
"זה נכון, אני עדיין עושה כול מה שאפשר: שיחות, תפילות, נפגשת עם הורי חטופים ואפילו עושה הפרשות כלה – אבל בתוך כל זה אני צריכה קצת זמן לעצמי: קשה לי ממש! הייתי חזקה עד לא מזמן, אבל מה שקורה עם הממשלה וששת החטופים שנרצחו, גרם לי לחוסר אמון בממשלה וגם בצבא. אני מרוסקת.
"כעת אני חייבת לשקם את עצמי כדי שכשאליה יחזור מהשבי תהיה לו אמא חזקה. אז החלטתי להוריד קצת מינון וקצב, חזרתי לעבוד פעם עד פעמיים בשבוע (סיגי מנהלת חשבונות במקצועה) וגם זה מאד קשה, כי אני לא מרוכזת בכלל, אין לי סבלנות לכלום, ובכול זאת אני מנסה כמה שאפשר לא לחיות כל היום בבועה של תסכול."
מה את יכולה לעשות שיעזור לך להתמודד, אפילו קצת?
"אני ממש רוצה לעבוד בגינה שלי, לחזור לחדר כושר ולתחביבים שלי… אבל אני לא מוצאת את הזמן והפניות הנפשית לעשות דברים שאהבתי לעשות. אני יושבת ובוהה הרבה, אני בסוג של דיכאון. יש לי חברים שלוקחים אותי לכוס קפה ותומכים בי המון, כמו למשל ביום ראשון האחרון: הרגשתי נורא אבל חברה באה והלכנו לשתות יחד כוס קפה, ישבנו קצת באוויר הפתוח, דיברנו על המצב וזה עזר – גם לדבר וגם להתעודד."
ומה קורה בפנים, בלב? את מדברת עם אליה?
"אני ממש מרגישה אותו בנפשי ומדברת איתו המון. כשאני מתעוררת בבוקר יש תמונה שלו ליידי אז אני מדברת איתו ומנשקת אותו. שמתי תמונה נוספת שלו על לוח המחוונים ברכב ואני מדברת איתו כל הנסיעה. אנו אומרת לו שיהיה חזק ושאנחנו המשפחה שלו עושים את כל מה שאנחנו יכולים כדי להוציא אותו משבי החמאס. אבל כשאני מדברת אליו אני מדברת בלי להכניס אותו לתסכול, מנסה לשמור על חיוביות. למרות שאני יודעת שהוא ושאר החטופים לא מבינים: איך אף אחד לא הוציא אותם משם עדיין?"
"המלחמה לא נגמרת ואין תשובות"
כשאת שומעת שהצליחו לחלץ חטופים מהשבי, מה את מרגישה?
"אני מקנאה. אני יודעת שקנאה זאת מילה קשה. מצד אחד אני שמחה בשבילם שהם חזרו, אבל מצד שני שואלת "למה זה לא הבן שלי?!. למה הוא לא חזר?!"
כמה פוליטיקה מעורבת בהחלטות של מי להחזיר ומתי?
"תראי, עד לא מזמן לא חשבתי שיש כאן עניין של פוליטיקה. מבחינתי לא היה מצב שיש מישהו מחברי הממשלה שלא רוצה את החטופים בבית ולהחזיר את כולם. עם זאת, לפני שלושה שבועות נפגשתי עם שר בממשלה, שנתן להבין שזה ייקח הרבה זמן. הבנתי שמבחינתם רק כשהמלחמה תסתיים יתחילו להחזיר חטופים ורק כשהחמאס יושמד, רק אז הילדים יחזרו. יצאתי משם בתסכול אמיתי והבנה שהחטופים לא באמת חשובים להם. אין לי מושג למה זה ככה. עוד מעט אנחנו 'סוגרים' שנה והיקרים לנו בעולם לא נמצאים פה, המלחמה לא נגמרת ואין תשובות."
מה עם חוסר הוודאות שלכם, אתם יודעים משהו? מעדכנים אתכם?
"יש נציג מטעם הצבא שמלווה אותנו מהיום הראשון: בחור מקסים קצין בצבא שנהיה כמו בן משפחה. הוא מעודד ומחבק ובא להיות איתנו. אבל רוב המידע שאנחנו מקבלים הוא מידע כללי שכולם מקבלים בעיקר מהתקשורת. כששואלים אותי אם אני יודעת משהו אני מסבירה שמה שאנחנו יודעים זה מה שכולם יודעים. אנחנו, כהורים של חטוף, לא יודעים הרבה יותר. זה מתסכל ומדאיג. אחרי ששת החטופים שנמצאו במנהרות (הירש, עדן, אורי, אלמוג, כרמל ואלכס ז"ל), הבנתי שלא ממש יודעים איפה החטופים."
מה לדעתך גורם לעיכוב בעסקת החטופים?
"אני באמת חושבת שהממשלה והמדינה לא עושים את כל מה שהם יכולים להחזיר אותם, כי יש להם דברים אחרים בראש. אני חושבת שסינוואר לא רוצה עסקה, כי למה שירצה? יש לו חטופים ש'שומרים עליו בחיים', הוא אוכל ושותה ומקבל המון כסף. לסינוואר טוב ונחמד אז למה שירצה לשנות את הדברים? אני אומרת לעצמי: 'תחשבי רגע – אם עכשיו אחד הילדים של חבר או חברת כנסת היה נחטף, מזמן זה היה נגמר'!"
מבינים את התסכול והגעגוע
סיגי נפגשת מידי פעם בפעם עם הורים ומשפחות של חטופים שמהווים לה סוג של משענת ותמיכה בימים הקשים:
"אנחנו תומכים אחד בשני מהמקום של שותפות גורל שיש לכולנו, מהמקום שהמשפחות האחרות יכולות להבין אותי הכי טוב. אנשים ממשפחות החטופים מבינים את התסכול, את הגעגוע, הם מבינים אותי טוב יותר מכל אחד ואחת. מתוך שותפות גורל אנחנו מחבקים אחד את השני ואחד את השנייה.
"אנחנו מדברים ותומכים גם אם אנחנו לא אחידים בדעות שלנו. אנחנו כואבים את התסכולים ואת הכאב של כולנו. כך הפכנו להיות משפחה אחת שמכבדת אחד את השני. אני חושבת שכל אחד יודע ועושה מה שהוא טוב בו: יש הורים שיודעים לצעוק בהפגנות, יש את הדיפלומטים שמדברים עם חברי כנסת ויש את אלה שנוסעים למשלחות כדי להחזיר את הילדים."
את מאמינה בכוחה של תפילה? את מנסה להעביר לו מחשבות טובות ומסרים כמו שיהיה חזק?
"כשנסעתי לוושינגטון למשל, זה היה מטעם אגודת צעירי חב"ד. נסענו לקבר של הרבי מילובביץ' להתפלל ולקחו אותנו לדבר מול הסנאט בוושינגטון. אנשים התחילו לדבר וגם אני דיברתי וביקשתי שיחזירו את כולם. היו סנטורים שדיברו בעד ישראל ובעד החזרת החטופים כמה שיותר מהר. מאז הייתי במספר משלחות, אבל התוצאות הן שאנחנו עוד רגע שנה בלי הילדים (והחטופים), אליה כבר שנה נמצא בשבי החמאס. זה כואב באופן שקשה לתאר וזה בלתי נתפס!"
"הכי קשה לי בשבתות וחגים"
החג המתקרב עוטף את סיגי בתחושות קשות של צער, לצד הצורך לקיים את החג כדי לשמור על מסורת ולהתפלל.
"הדבר הכי נורא בעיני עכשיו לקראת חגי תשרי, זה לעבור חג נוסף בלי אליה. אני לא מדמיינת איך 'אחגוג' בלי אליה. עם זאת, לא הייתה לי התלבטות והחלטתי כן לקיים את החגים, כי אלה ימי דין: ימים בהם הקדוש ברוך יושב וכותב מה יהיה לנו בשנה הקרובה, לכן מבחינתי חשוב לקיים את החגים.
"אלה ימים בהם חשוב להתפלל, לבקש דברים, לעשות חשבון נפש – כשהכול קורה יחד עם כאב עמוק בו את יודעת שהבן שלך שבוי בידי מפלצות. את יודעת שהחטופים לא אוכלים ולא שותים, שהם בסכנה קיומית.
"לי הכי קשה בשבתות וחגים. קשה לי לשבת סביב השולחן עם כיסא ריק של אליה. אנחנו שמים לו מול הכיסא צלחת וכוס וחלה (למרות שהוא לא נהג לאכול אפילו חצי פיתה), וכן, החגים פי כמה יותר קשים ועוצמתיים לי מבחינת כאב."
ספרי לי על הרגע שאת מדמיינת את אליה חוזר.
"אני כול הזמן מחכה לטלפון. כל הזמן ממתינה לרגע בו מתקשרים אליי ואומרים לי 'סיגי הוא פה הוא בישראל. בואי לבית חולים לפגוש את אליה'. אני מדמיינת אותו בא כחוש ובוכה מהתרגשות. אני כל כך מחכה לראות אותו מחייך אליי. אני רוצה להרגיש אותו ושירגיש את החיבוק שלנו. יש לי תוף שאני מקווה לקחת איתי כשנפגוש אותו כדי לשמח אותו קצת וכמובן שנגיע עם דגלי ישראל. כולנו מחכים שיתאושש ויחזור הבייתה ויהיה נס. אני מתפללת שכמו שהקדוש ברוך הוא הכניס אותם לשם, הוא גם יוציא אותם משם."
לצד התקווה, את מפחדת שישכחו אותו?
"אני לא אתן לזה לקרות. אני לא חושבת שאפשר לשכוח אותו, זה לא עולה על דעתי. נכון, אנשים חזרו לשגרה וזה משהו שצריך לעשות, כי אי אפשר לשבת 24 שעות ולחשוב על החטופים ולהתענות, אבל כן צריך לחשוב עליהם כל יום – לעלות פוסטים לרשת, ללכת להפגין, זה חשוב ביום יום כדי לקדם דברים. אני לא חושבת ששוכחים אותם ואני לא מאמינה שאני או מישהו מהמשפחות ייתן לשכוח אותם."
סיגי, יש משהו שאת רוצה להוסיף?
"בגלל שאנחנו בפתח השנה החדשה – למרות הקושי – אני רוצה לאחל לעם ישראל שתהיה לנו שנה יותר טובה. שהסיוט יהיה מאחורינו, שנראה את הגאולה, שיהיה לכולם רק טוב ושכול החטופים יחזרו ולא יהיו הרוגים ופצועים יותר. שנשקם את העם הזה."
אמן.
