מכשפה טובה, מרצה באקדמיה ומלקטת צמחים יצאו בבוקר שבת לטייל בטבע * זו לא תחילתה של בדיחה וגם לא של סיפור אגדה, אלא רק חלק מהזהויות והכישרונות ששייכים ללילך מוצפי, אישה אחת מופלאה
לילך מוצפי-הראל (עמיעד) מקבלת את פנינו בחיוך שזוף בפתחו של נחל קורן. "אתם מוכנים להפתעות מרגשות ולגילוי עולמות?" היא שואלת בקול מלא כריזמה, ובין רגע אנו הולכים אחרי החליל שלה, או יותר נכון אחרי סל המלקטות שלה, מפצפצים עלי דולב יבשים מתחת רגלינו, מקפצים על פני סלעי בזלת, ובעיקר מתכופפים כדי לתהות – האם זהו צמח שיוכל להוות בסיס איתן לארוחת הצהריים שלנו?
סביבנו תכלת שמיים, עקבות חזירי בר, עצי צפצפה, שיחי פטל שפירותיהם יבשו, ועץ תאנה בשלכת, שבקצותיו דבלים מצומקות. מי מהם יצילנו מרעב? תוך דקות ספורות מסבירה לילך, שהדברים היפים באמת, לאו דווקא סמויים מהעין, ובהחלט נגישים אל היד – ובהנחייתה אנו קוטפים ענף של שומר וחובזה, עלי חוטמית זיפנית יחד עם עלי חרדל חריפים. "לקטוף בידיים," היא קוראת לעברינו, "כך תרגישו איפה הצמח נותן לכם לקטוף אותו…"
"שירת העשבים" כבר אמרנו?
לאחר שתסתיים שעת השוטטות בסופרמרקט של הטבע, נפגוש את שירה הנפלאה, שכבר עומדת על המדורה הבוערת, ומזמינה אותנו לשבת על המחצלות הפרושות. נטחן קמח מלא, ונהדק פיתות שיונחו על הסאג'. מהר מאוד יעלו מחבתות וסירים על האש – נזיד שורשים ריחני, מוקפץ פיקנטי עם עלי חרדל, ולצידם סלטים רעננים, שלכל אחד מהם טעם ומרקם מיוחד משלו.
תה עשבים חם וחריף, סוגר את הפינה ומכין אותנו היטב לשנ"צ של שבת.
לילך נולדה לפני 43 שנה במושב מרגליות, למשפחה שורשית שהתפרנסה מחוות לולים ומטעי אפרסקים. נוף ילדותה היה מורכב מהרי הגליל העליון, אוויר פסגות נקי, טיולים במרחבים ירוקים, והצטרפות שגרתית לדודותיה ולאביה, שלימדו אותה כבר בגיל צעיר את מלאכת הליקוט.
"אספנו חובזות, תאנים, אגס סורי ועוזרר. משמעותית במיוחד עבורי היא דודה סגולה מוצפי, פרופ' למיקרוביולוגיה, חוקרת במיג"ל ומי שנחשבת לאחת מהמומחיות בארץ בתחום הפטריות. בזכותה רכשתי את האהבה והרצון ללמוד ולחקור. עם זאת, הליקוט היה חלק מחיי היומיום במושב, עניין שגרתי שלא ראיתי בו תחום להתפתחות מקצועית. כילדה נמשכתי לדיסציפלינות מדעיות – למדתי בחוג לנוער שוחר מדע, הייתי בכיתת מחוננים במכללת תל חי, ובתיכון למדתי במגמת פיזיקה. בקיצור – חנונית על".
לאחר שנתיים בשרות לאומי יצאה מוצפי לטיול הגדול בעולם, שם מצאה את בן זוגה ואבי ילדיה, וחזרה לחיות אתו באיילת השחר, קיבוץ הולדתו. "החזרה לגליל הייתה מהלך טבעי עבורי. אמנם גרתי בעיר לתקופות קצרות, אבל די מהר הבנתי שאני זקוקה לנוף שבו אני מרגישה ביטחון וחיבור לאדמה."
לילך ידעה שהיא רוצה ללמוד לתואר ראשון במכללת תל חי, וחשבה על מגמת עיצוב. עלעול מקרי בעלון המידע של המכללה חשף בפניה את החוג למדעי הסביבה: "סילבוס החוג תפס אותי במהות הפנימית שלי, באופן בהיר הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי, להתעסק באיכות הסביבה ובקיימות. הבחירה ללמוד במכללת תל חי נתנה לי הרגשה כאילו אני 'חוזרת הביתה', וממשיכה לצמוח מתוך המקום שהעניק לי כר ללימודיי בנערותי".
מנהיגה סביבתית
בין השנים 2005-2002 למדה לילך לתואר ראשון במדעי הסביבה, תוך שהיא מיישמת את רעיונותיה והעקרונות בהם היא מאמינה, כאקטיביסטית בגופים סביבתיים: "ברחבי האוניברסיטאות והמכללות בארץ פועל ארגון סטודנטים ארצי שנקרא 'מגמה ירוקה', במסגרתו מוקמים 'תאים אקולוגיים' במוסדות האקדמיים, הפועלים בתחום של סביבה וקיימות. כבר מהשנה השנייה ללימודים ניהלתי את התא האקולוגי בתל חי, וזו הייתה אבן דרך מכוננת בחיי ובקריירה שלי. להיות רכזת תא פרושו להשתתף במקביל ללימודי התואר, בתכנית מנהיגות סביבתית, המעניקה הזדמנויות ואפשרויות לפעולה. זה היה לימוד אדיר בשבילי, שנתן לי עוצמות והבנה שיש ביכולתי לעמוד מול אנשים, להנהיג אותם, ולשנות את המציאות במעשיי".
מייד עם סיום התואר, יצאה האישה האמביציוזית מהפריפריה, וטסה ללימודי תואר שני באוניברסיטת קרדיף אשר בווילס. "תוך שנה אחת, סיימתי תואר שני במדעים, בהתמחות בתכנון סביבתי ובבנייה ירוקה, כולל תזה של 100 עמודים באנגלית. זו הייתה קריעה אמיתית, כי למדתי סביב השעון ולא טיילתי באנגליה בכלל, אבל זכיתי בשנה מיוחדת, בחברים חדשים ובעולם שלם שנפתח בפניי".
עם חזרתה לארץ ולגליל, שוב השתלבה לילך במכללת תל חי, הפעם כמרצה בחוג ללימודי הסביבה, החוג שבו למדה כסטודנטית. "הרגשתי שאני חוזרת הביתה. זו לא הייתה סגירת מעגל, אלא עוד אתגר שבזכותו נפתחו לי חלונות נוספים. הייתי קרובה לגיל של הסטודנטים, נדרשתי לבדוק מבחנים ועבודות, ולמרות שידעתי שאני אוהבת ללמד, יש הרבה מורכבות בבניית הרצאה לשיעור ברמה שתשאיר את הסטודנטים מרותקים".
לילך לימדה בתל חי במשך שמונה שנים, וקיבלה משובים טובים על עבודתה בהוראה ובקידום פרויקטים קהילתיים. כמו כן, הייתה חלק מצוות שנקרא "הקמפוס הירוק", מרצים וסטודנטים שדואגים לתחום האקולוגי במכללה. במקביל לכל אלו, עבדה כפרילנסרית וייעצה לאנשים פרטיים בתחום של בנייה ירוקה, כיהנה בתפקיד של נציגת השר לאיכות הסביבה בוועדה המקומית לתכנון ובניה, ונלחמה על עקרונותיה: "בעולם גברי, כוחני, שהפרקטיקה בו מסובכת. לאט לאט זיהיתי שכל זה בעצם לא בשבילי. אמנם, העיסוקים האלו עניינו אותי כי אני אישה מאוד סקרנית, אבל לא הרגשתי שאני קמה עם תשוקה בבוקר, עם שמחה".
הקרטון שנתן אנרגיה
קורס של שבוע שהתמקד בבנייה בקרטון הכניס בלילך אנרגיות חדשות, שהובילו לשינוי כללי באורחות חייה: "פתאום הבנתי שאני רוצה לקום כל בוקר באנרגיות מטורפות, ולא בתחושת מרמור. החלטתי לקחת שנה הפסקה מרב עיסוקיי, הורדתי הילוך בעבודה, הוצאתי את הילדים ממסגרות החינוך לחינוך ביתי – וכך היה לי זמן לבדוק מה אני רוצה בחיים".
איך אפשר לחשוב מה את רוצה בחיים כשיש לך ילדים קטנים על הראש במשך כל היום?
"להפך," מפריכה לילך כל דעה קדומה בנושא, "היה לי את כל הזמן שבעולם לרשותי, כי קמנו בבוקר בלי לחץ ללכת לגן, אוכלים כשרעבים, ישנים כשצריך, משחקים, חוקרים. התנהלנו בנחת וברוגע. טיילנו בחוץ, בילינו בספרייה, ולעיתים נפגשנו עם עוד משפחות של חינוך ביתי. חיינו בשלווה בלי האטרף של החיים. גם מבחינת הפרנסה מצאנו דרך להסתדר, מה גם שנחסך שכר הלימוד של הגנים בקבוץ".
ב-2013, התגלגלה לילך, בדרך מקרית, לקורס מדריכי הליקוט הראשון בארץ, שהונחה על ידי שימי רף. שימי, מלקט ידוע, החזיק בחזון שלפיו הליקוט צריך להיות חלק מהתרבות והבילוי של שבת. הוא הבין שברגע שיוכשרו עוד מדריכים בתחום ויעלה ההיצע, הביקוש יעלה בהתאם.
בשלב זה של חייה, ללילך לא היו שאיפות גדולות להיות מדריכת ליקוט. "בסה"כ רציתי להעשיר את עצמי ולהנות, ובאמת הקורס עשה לי סוויץ' בראש לגבי דרכי הוראה ולמידה. בניגוד להוראה הפרונטלית והממוסדת באקדמיה, כאן זכינו בלמידה חווייתית, דרך משחקים, טיולים והפעלת כל המערכת החושית. במהלך הקורס נדרשנו להעביר בעצמנו סיור אחד, ולאחר שעשיתי את זה בפועל הבנתי שהגעתי למקום הטבעי שלי, וזה בעצם מה שאני רוצה לעשות בחיים – להיות עם אנשים בטבע וללקט צמחים".
לאט ובזהירות
העסק הפרטי של לילך נבנה בתהליך מאוד איטי: "בהתחלה העברתי סיור אחד בסביבת איילת השחר. השמועה עשתה לה כנפיים והוצאתי סיור נוסף. לאט לאט צמחתי, בקצב שמותאם לאופיי ולמשפחתי. עם הזמן התארגנתי על ציוד, חיפשתי מקומות נוספים לסייר וללקט בהם, וככל שהפניות אלי התרחבו, כך גם 'יצאתי אל העולם', הצטרפתי אל הרשת האינטרנטית ופתחתי אתר וחשבון פייסבוק".
חששת להקים עסק בתחום שוליים כזה? מאיפה התעוזה לחשוב שאנשים יבואו ללמוד אצלך? ועוד בקורסים שנתיים?
לילך משיבה לשאלותיי התקיפות בעדינות וברוגע של מי שבטוחה בעצמה ובדרכה: "לא היה לי מושג שהעסק יתפוס כזו תאוצה. בתחילת הדרך חוויתי המון חוסר ודאות – לגבי הקהל שיגיע, שינויי מזג האוויר, ואפילו פרות שאוכלות צמחים שהתכוונתי ללקט. העסק דורש לוגיסטיקה ענקית, שחייבה אותי לצמוח באופן איטי וזהיר. התקדמתי מסיור לסיור, מתובנה לתובנה. פעם אחת אפילו עשיתי סיור בחצר הבית שלי – מתוך חשיבה ומסר שהכל נמצא על ידנו ולא צריך לטפס על שום הר. לאורך כל השנים אני ממשיכה ללמוד, לחקור ולהתפתח. כל התחום הזה הלך והתרחב, וגם שימי רף לא מלמד היום את מה שהוא לימד לפני תשע שנים".
איך אמא שלך קיבלה את המקצוע שמצאת לך?
לילך צוחקת: "נגעת בנקודה רגישה… אמא שלי תומכת וגאה בי. בהתחלה היא דאגה לביטחון הכלכלי שלי והעדיפה שאהיה שכירה, כדי שאחסוך מעצמי לחץ ומתח קיומיים. היום, כשהעסק עומד על הרגלים ומפרנס אותי, קל לה יותר, למרות שעכשיו היא דואגת שאני עובדת באופן אינטנסיבי מידיי. זה נכון שאף פעם אין ביטחון מלא, ושצריך ליצור קורסים חדשים כל הזמן, אבל חשוב לי להיות בחופש ובעצמאות ולנהל את עצמי. אני רוצה לעבוד מתוך תשוקה ועניין, ולא מחפשת שיהיה לי נוח וקל. בסך הכל העסק צמח בהדרגתיות, ללא סיכונים כלכליים, ורב המעגלים סביבי תמכו בי".
לילך מספרת שבמקביל לסיורים עסקה גם בתזונה אורגנית, בתחום של פארמקלצ'ר, בהקמה של יערות מאכל בגליל ובעניינים נוספים שצר המקום מלהרחיב עליהם. בעצמה חיברה את שם העסק "בת קיימא", ועיצבה את הלוגו שמבטא דאגה לכדור הארץ, עיסוק בטבע, ורוך נשי. גם את אתר האינטרנט שלה עיצבה יחד עם אחיה, והכניסה בו סרטונים מוקלטים, פרטי מידע על צמחים והזמנות מעוררות חשק לסיורים.
ללטף סרפד
את מסתמכת הרבה על כוחותייך.
"זה נכון," משיבה לילך ללא שמץ של התנצלות. "יש לי המון אנרגיות וכוחות משלי, וזכיתי בכישרונות שאני יכולה לממש. בתחומים רבים הבנתי שאם אני לא אניע את זה – זה לא יהיה. אבל דווקא בשנים האחרונות אני לומדת יותר ויותר להיעזר, ופתחתי את הלב והעסק שלי לעוד נשים שעובדות אתי ומתפרנסות מ'בת קיימא'. בעיקר חשוב לי לפרגן לשירה אדלר, שעוזרת לי בכל, ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. אני מקווה שמעגל העוסקות במלאכה רק ילך ויגדל."
באתר את קוראת לעצמך "מכשפה טובה" – וגם מזמינה להצטרף לקורס מכשפות. סליחה על הציניות, אבל מי האנשים שבאים לקורס "פלצני" כזה?
לילך לא נבהלת מהסקפטיות המופנית אליה: "בעבר, מכשפות היו נשים בעלות חכמה וניסיון חיים, שידעו להזין ולרפא בעזרת צמחים. הן היו מחוברות לכוחות ולמיניות שלהן, אך מכיוון שחיו בתקופות פטריארכיות מאוד, ניסו להחליש אותן.
"אני אישה שמחוברת לאדמה, אוהבת מדע ופחות מתחברת אל עולם הנסתר. לכל ידוע שהרפואה המודרנית מתבססת על צמחים, אז כשאנחנו עושות קורס מכשפות ומלמדות למצות צמחים, להכין חליטות מרפאות, ללקט צמחי מאכל, אנחנו מחברות את הנשים לידע קדום. כשאני הולכת ביער, אני מרגישה כמו אישה עם כוחות-על, שרואה ויודעת על דברים שעין בלתי מנוסה לא רואה. מעבר לכל, הקורס הזה, שגם הוא נערך בטבע כמובן, עונה על הצורך בשייכות, בשקט פנימי ובזמן לעצמך. הקורס מאפשר חיבור לקצב הפנימי שלך, ומעניק סוג של ביטחון בסיסי – שאת לא תלויה באיש כדי לקיים את עצמך. השהות בטבע והידיעות שהיא מזמנת היא בעלת סגולות מרפאות ממש".
בדיקה מהירה מניבה כי לילך אינה מדברת בעלמא. לקורסים השנתיים שהיא מעבירה מגיע קהל מגוון ורב גילאי, מכל הארץ. היא מלמדת נטרופטיות, שפים שרוצים להיחשף לעולם הצמחים, אמהות צעירות שלוקחות פסק זמן מהמרוץ, לצד גמלאים שמבקשים להעשיר את עצמם. לסיורים בשבתות מגיעים אנשים שאוהבים לטייל וללמוד. "ההדרכה שלי פונה למבוגרים. ילדים סקרנים ואוהבי טבע יתחברו לזה, אבל זו לא הפעלה לילדים. מעבר לכך, אני עושה גם סיורים פרטיים לפי ביקוש – ימי הולדת משפחתיים, מסיבת רווקות, אירועים קיבוציים ועוד".
התגובות הנרגשות של משתתפי הקורסים והסיורים, וכתיבתה הפיוטית של לילך באתר, יעוררו אפילו בטטת כורסה, לצאת ולשוח בהרים: איסוף בלוטים מוביל לרקיחת מטעמים, טיון דביק הופך ל"פלסטר שטח", חרובים נטחנים לסירופ מתוק, טבורית עדינה מצטרפת לכריך, זרעי גדילן בקיץ משמשים כפיצוחים, ואפילו סרפד – מוגש כקינוח.
מדובר בהמון עבודה – לאסוף, לטחון, לסחוט – אנשים מיישמים את זה גם בבית?
"ברור!" משיבה לילך בסיפוק גדול. "כל הזמן אני מקבלת בווטסאפ ובפייסבוק תמונות של אנשים שמאז הסיור אצלי עושים זאת באופן עצמאי. הרעיון הבסיסי הוא שהלימוד יהיה פרקטי, גם לאנשים שחיים בבניין בעיר. נכון שיש כאלו שבאים לחוויה חד פעמית, אך לצידם יש מי שאומרים שהמפגש שינה להם את החיים וכל טיול הופך אצלם לבופה."
אז יש אצלך ט"ו בשבט כל השנה – או שיש ייחודיות לחג הזה?
"אני לא מציינת במיוחד את ט"ו בשבט, אם כי לרב זה זמן של התעוררות והזמנות של פעילויות בטבע. מבחינתי העונה המקסימה נמשכת כארבעה חודשים ולא יום אחד, בין דצמבר לאפריל, זמן של לבלוב, פריחה וירוק בעיניים. באופן טבעי, עם התחממות מזג האוויר, הפעילות יורדת, ובקיץ יש התארגנות לשנה הבאה. באוקטובר, אני שוב מתחילה מחדש".
איזה צמח/ עץ/ פרח את? השם לילך באמת הולם אותך?
לילך מחייכת למשמע השאלה, "את יודעת, הקעקוע האחרון שעשיתי הוא של סרפד. אני אמנם אוהבת את פרח הלילך ואת הריח שלו, אבל לא מרגישה 'לילכית'. זה שם שמתאים לנסיכות ורודות ואני ממש לא כזו. אם כבר שם של צמח, מתאים לי יותר 'סרפד', כי הוא צמח מדהים – עוקצני מבחוץ, קשוח ומפחיד, אבל בפועל הוא צמח מרפא מיוחד, עם סגולות תזונתיות עליונות. עם השנים למדתי ללטף סרפדים, וכשמלטפים אותם הם לא דוקרים. לאחרונה התחלתי לעבוד על חדר בריחה וירטואלי, שאחת הדמויות בו היא מכשפה שנקראת 'אורטיקה', כלומר, 'סרפד' בלטינית, אולי התואר הזה הולם אותי יותר".
