יצא לכם פעם לחשב את המחיר של הנתק התקשורתי עם האחים שלכם? לצערי, אני מגלה לא פעם שזו שורה באקסל שאיכשהו מתפספסת. נדיר לחשוב שהשיחה בארבע עיניים, רק עם אבא, מבלי לידע את האחים והאחיות על החלטות שקיבלתם, יכולה להסתכם במאות אלפי שקלים?!
אני מפזרת את המסר הזה, כי הוא אינו שאוב מאיזשהו תסריט דמיוני. הסיפור הזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם; וכשאני צופה בהם מהצד, ורואה את העיניים המופתעות ואת הבעת הכאב לאור הגילוי שהם פספסו משהו חשוב, אני איתם בתחושת התסכול.
זה יכול היה להיות לגמרי אחרת. אם הם מתישהו בהתחלה היו לוחצים על הבלם, ולא נותנים לשיחה שהם מקיימים בארבע עיניים להתגלגל קדימה; אלא מתאפסים על עצמם ואומרים: "רגע, בואו נעצור שנייה. נתכנס לאספת קיבוץ משפחתית, נדבר עם כולם על החדשות, נשמע מה יש לזה לומר, ומה זאת אומרת, ורק אז נחליט יחד."
אבל, לצערי, בהרבה מאוד מקרים זה פשוט לא קורה. אנחנו לא סופרים את התקשורת המשפחתית כמרכיב בעל משמעות כלכלית. זה קורה רק בדיעבד, כשאנחנו סופגים את העלות הכבדה. אבל אז זה לרוב כבר בלתי הפיך.
אם רק היית יודע?
הבנות של אליהו הן כמו מחרוזת החיים שלו. בלעדיהן הוא לא יודע מה היה עושה. כל אחת חרוז בצמיד שמונח על פרק ידו. הקטנה, תמר, עברה הרבה גלגולים. התחתנה והתגרשה, עזבה את הארץ וחזרה, פתחה עסק אחר עסק, נפלה ושוב קמה על הרגליים. איכשהו היא תמיד הסתדרה. עד שהגיע היום שדחק אותה לשוליים. "אני צריכה עזרה," היא הכריזה מיד כשהתיישבה בכורסה של אביה בסלון תוך שהיא מניחה באנחה את רגליה על ההדום. "אני תכף בת 40, ואני מבינה שהגעתי לצומת החלטה קריטי. זה או שאני מאמצת עכשיו ילד, או שאין סיכוי שזה יקרה לי בחיים."
אביה הקשיב לה מרחוק, תוך שהוא שוטף את הנענע מתחת לזרם המים במטבח. "מה את צריכה?" היא היססה לפני שאמרה: "אני צריכה חצי מיליון שקלים, ואני צריכה אותם עכשיו." הדממה בבית נבלעה אל תוך קרקוש הכוסות במטבח והכפית שבחשה את הסוכר בתה. אליהו גרר רגליים כשהוא צועד מהורהר לסלון, והניח את כוסות התה על השולחן.
"אני לא יודע איך לעזור לך תמר," הודה לבסוף בכנות; "יש לי את הדירה הזו, שהיא קורת הגג שלי; ויש את הבית של סבתא, שמשלים לי יופי את הפנסיה החודשית. את יודעת, מתישהו כל זה יהיה שלך ושל האחיות שלך. אבל עד אז… אני מתכוון לחיות לפחות עוד 20 שנה." אליהו חייך ותמר שפשפה את זרועו באהבה. "ברור אבא. חשבתי, שתמכור את הבית של סבתא, ותיתן לי עכשיו את החלק שלי בירושה. וכשיגיע היום, ושלא יגיע… תהילה, תרצה ואני נקזז את חצי המיליון שכבר קיבלתי, ונחלק בינינו את מה שנשאר שווה בשווה." אליהו ביקש לחשוב על זה, ואחרי יומיים התקשר ואמר בקצרה: "בואי נביא לך ילד." תמר עפה לשמיים מרוב התרגשות.
אליהו מכר את הדירה, וכיוון שזה היה הנכס השני שרשום על שמו, הוא נדרש לשלם מס שבח על סך 300,000 שקלים. מסכום המכירה הוא העביר לתמר את הכסף שביקשה, והשאר עבר לתוכנית השקעה שהניבה לו מדי חודש הכנסה קבועה.
תהילה ותרצה גילו את המהלך רק אחרי שהדירה של סבתם נמכרה, ואחרי שעיכלו והבינו את החדשה, אחזה בתרצה בהלה. היא הגיעה לבית אביה ופרקה את חששותיה. "איך אני יכולה לדעת שתמר אכן תעמוד במילה שלה?" היא שאלה שאלת אמון מתבקשת, לאור העובדה שהוריה ערכו צוואה הדדית, ודבר לא יכול להשתנות בה ללא הסכמה של שניהם. מהלך בלתי אפשרי, מכיוון שאימה הלכה לעולמה לפני שלוש שנים. לאליהו לא הייתה תשובה שהצליחה להרגיע אותה.
"אתה יודע איזה תהפוכות עוברת תמר. היא כמו סטייק, שחייבים להפוך כל רגע צד. אחרת היא נשרפת. אני לא יודעת מה יקרה אחרי שנישאר רק שלושתנו. היא מבטיחה, אבל ההבטחות שלה הן כמו עלה. יגיע הסתיו והעלה ינשור. מי חשב אתמול שהיא תרצה פתאום לאמץ ילד? מאיפה זה בכלל בא?"
אליהו מזג תה חם לכוס של תרצה, והם שתו ודיברו לתוך הלילה. בסוף הם החליטו שאליהו יעביר את הבית שבו הוא גר, על שמה של תרצה ואחותה תהילה. רק ככה, היא תרגיש בטוחה.
סוף מעשה במחשבה תחילה
פגשתי אותם בסיום הרצאה שבה דיברתי על העברה בין־דורית. השיחה האקראית שנפתחה משאלה רנדומלית על ההרצאה, התפתחה לשיחה קולחת, ולכך שהם סיפרו לי את סיפור היורשה. "אם הייתי יודע שככה זה יגמר, הייתי משנה את הסדר," אמר אליהו בגוון קול עייף. הוא הסביר לי שאם היה מודע לבקשה של תרצה ותהילה להעביר את הבית שבו הוא גר על שמן, ואם היה מודע להיענותו לבקשתן, הוא היה מתחיל בצעד האחרון; ורק אחר כך מוכר את הבית של אימו. "ככה הייתי חוסך לכולנו 300 אלף שקלים. כסף שהנהנית המרכזית בו כרגע היא המדינה בלבד."
מה התקלקל להם בדרך? ניסיתי לפרק איתם את השתלשלות הדברים; ואחרי שהם פתחו וניתחו, הם הגיעו למסקנה שהמכשול המרכזי היה אופן התקשרות ביניהם. אליהו דיבר עם כל אחת מהן בנפרד. פעם אחת דיבר אך ורק עם תמר. היא שטחה בפניה את צרכיה, רצונותיה ומשאלותיה; והוא נענה לה בנפרד, כשרק היא יודעת על המהלך המשמעותי שהוא עתיד לעשות למענה. אחר כך, הוא דיבר אך ורק עם תרצה, וחזר על אותו אופן פעולה. באמצע הוא שילם למדינה 300 אלף שקלים, שהם לגמרי תאונת מס מיותרת. אם הצרכים היו מדוברים יחד, אפשר היה לנהל את מהלכי ההעברה הבין־דורית בצורה הרבה יותר יעילה. אלפי שקלים היו נחסכים, וגם שתיקה רועמת בין האחיות הייתה נמנעת.
"זה מוזר," אמרה בקול תהילה; "אנחנו מדברים על הכול. אני לא יודעת איך זה קרה?" אליהו חייך בעצב מהצד ואמר: "כנראה שאפשר לדבר על הכול, ובכל זאת לדלג מעל נושא משמעותי אחד או שניים. זה קורה, וזה המחיר ששילמנו."
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
