"תמונות עולות בלהבות" של עופר מיכאלי מלהבות הבשן הוא אוסף סיפורים מהקיבוץ האידיאולוגי של ילדותו
17 סיפורים קצרים מקובצים ב"תמונות עולות בלהבות" (הוצאה גלילית 2023) ספרו החדש של עופר מיכאלי מלהבות הבשן, סיפורים מחייו כילד, נער ובוגר שגדל תחת החינוך השומרי בקיבוץ בשנות ה-50 וה-60.
בהרבה הומור וחמלה חושף עופר את קוראיו לחוויות הנעורים והבגרות, כשהנוסטלגיה הקיבוצית של קיבוצי השומר הצעיר מתגלה במלוא הדרה, כמו הסיפור איזולציה שנפתח במילים: "אם היה בחיינו משהו מפחיד, הרבה יותר מפחיד מהסורים, הייתה זו המילה א י ז ו ל צ י ה". ההתרפקות על ימי העבר משולבת במבט מפוכח ממרחק השנים, כמו בסיפור מעשה (ב)כבד המשלב את סיפור הקמתו של חדר האוכל החדש: "הכל חיכו למצוא פיו של הכהן הגדול בבית המקדש החדש של להבות הבשן, אבל הכהן הגדול כבר לא היה תודה לאל. החבר סטאלין, בחר למות בחמישה במרץ 1953, ולא ביקש רשות מהחברים יערי וחזן בישראל, ולכן הכהן הגדול המחליף היה יעקב חזן החתיך, שהיה באמת דמות יפה, והוא שבירך את הקיבוץ ביום חגו, יום חנוכת המזבח".
אל הנוסטלגיה וההומור מתווסף מבט ביקורתי על המקום אליו הרחיקה האידאולוגיה של קיבוצי השומר הצעיר באותן שנים, כמו בסיפור אל תלך לשם, כי הזאב יטרוף אותך… המספר על הגעת ילדי קיבוץ להבות הבשן למוסד החינוכי של קיבוץ עמיר וכיוון שחיו שם משך השבוע צוותו להם משפחות מאמצות. עופר הצעיר הוזהר מהסכנה שהמשפחה אליה צוות היא "מפא"יניקית", כיוון שאבי המשפחה קורא את העיתון "דבר" ולא "על המשמר": "משקה ופייקה קיבלו אותי בזרועות פתוחות ובהמון אהבה. שום מילה גסה כמו מפא"י או 'דבר' לא נאמרה. הם שאלו שאלות רגילות של בני אדם נחמדים, ובגלל שהיו כל כך נחמדים החלטתי שלא אלשין עליהם לדוד זית, ולא אספר לו על מקרר הסיבירצ'יק ובטח לא על העיתון שתפסתי את משקה הטוב קורא בו".
רחם השלום
חריג בנוף הסיפורים, שרובם חוויות אישיות של הסופר, הוא הסיפור שפותח את הספר, אריקה הערבייה, שחושף את סיפורה של אחת ממקימות הקיבוץ שעלתה לארץ לבדה מגרמניה כנערה חדורת אידיאולוגיה, ומתוך אמונה שדור העתיד יביא את השלום בין העמים ברחמו. היא נכנסת להריון מבן זוגה הערבי, אותו הכירה במפגשי נוער של תנועת השומר הצעיר.
"זה סיפור שמתרחש בשנות ה-40, מתחיל במשמר העמק, נמשך בחיפה הערבית והמשכו במחנה הארעי של קיבוץ להבות בעין שמר. זה סיפור על דור של אנשים מאוד שמאלניים. אותה אישה נפלאה, אותה לא הכרתי, בחרה לנקוט בקו עצמאי שיביא לשלום עם הערבים. זה אומץ. כולנו חניכי השומר הצעיר היינו 'אריקה' במובן הזה שהיינו מוכנים לעשות הכול בשביל הדרך, התנועה, המפלגה, המדינה".
היו עוד מקרים של גברים או נשים שהיו בזוגיות עם ערבים מתוך אידאולוגיה להביא שלום?
"היו עוד סיפורים כאלה, אבל הם מעטים. בספר הבא אכתוב על דברים יותר קיצוניים שהיו. אריקה מרגישה שהיא מנהיגה. לא משנה שאחרים לא תפסו אותה כך. נמאס לה לשמוע מנהיגים שמדברים ולא עושים והיא קשרה גורלה עם מוחמד, שלא ידוע אם אהבה אותו או פעלה בשם אידיאולוגיה".
לעומת אריקה שמקריבה את רחמה-מוחמד מת בלחימה בקרבות כנגד היהודים. יש מסר?
"המסר הוא שזה מה שהיה נכון לתקופה ההיא. אריקה מבינה שלא תראה את הוריה שנותרו בגרמניה, היא מבינה שתהיה מלחמה על אדמות פלשתינה-ישראל ורוצה למנוע את זה. זו תמימות, אך היא פעלה בכל מעודה להגשים את האידיאולוגיה בה האמינה".
וכשמסתכלים על מה שעשתה, על האידיאולוגיה שהייתה, במבט של ימינו?
"המציאות טפחה על פנינו או סתרה על פנינו. האמונה שהייתה אז, שהערבים לא אויבים הם חברים. השלום היה קרוב וכמעט הגיע ב-67 וזה לא קרה. לא הצליח לה, אבל היא ניסתה ומתה מאושרת. אנחנו לא מתחילים לקלוט מה האנשים האלה, בני הדור ההוא, היו מוכנים לעשות".
לרוסיה על טרקטור ועגלה
עופר מספר על קיבוצו ("להבות" בפיו) שהוקם על ידי דור חדור אידיאולוגיה שיכולה במבט של ימינו להיראות קיצונית. "ב-1942 כמעט נלקחה החלטה (נפלה על שני קולות) שעולים על שני טרקטורים ושתי עגלות, עוזבים את ישראל ונוסעים לרוסיה. היה להט אידיאולוגי. היום אנחנו מבטלים את זה, אבל אז אלו היו החיים. האנשים האלה בשנות ה-30 40 50 היו מסורים והייתה המון הקרבה, גם הקרבה מינית. הם ידעו שהם מקריבים למען הדור הבא, כי רק כך מקימים מולדת. מי שישב בלהבות על פסגה נידחת ונפגש עם זוגתו פעם בחמישה שבועות זו הקרבה, אי אפשר להקים מולדת בצורה אחרת, אני מספר את זה דרך הקיבוץ שלי, דרך החוויות שלי. אני הייתי תוצר של הקרבה. לא קיבלתי נשיקה או חיבוק כי חשבו שצריך ליצור דור שיחזיק את המדינה, שילחם בערבים וייבש את הביצות. הסיפורים האלה נכתבו בהערכה והערצה לוותיקים שהקימו את הקיבוץ ואת המדינה ולמה שעשו".
עופר מיכאלי, בן 73, עסק רוב חייו הבוגרים בחינוך ובהוראה, ייסד בית ספר יסודי אזורי והיה המורה היחיד לטבע בארץ שנהג להביא לשיעור בכיתה חיות בר פצועות שמצא בגליל העליון וטיפל בהן. בהיותו מזכיר קיבוצו, אירעה לעופר תאונת עבודה בעקבותיה היה מאושפז במשך שלוש שנים בבתי חולים. בשנת 2012 קיבל את אות ״יקיר הגליל העליון״ על פעילותו למען אנשים עם נכויות ומוגבלויות. זהו ספרו השני שנכתב בעקבות הצלחת "מתוק חמוץ בקיבוץ" (הוצאה גלילית 2022).
"תמונות עולות בלהבות" ניתן להשיג בחנויות
