כשיגיע החורף נגלה שהפכנו לדיקטטורה

אני מסתובבת בקיבוץ וחושבת איזה כיף לי שאני מרגישה את הרוח של בארי, רואה את הירוק של בארי. ואז נזכרת שאני בעולם שבור, שעתידו לא בהכרח מונח לפניו

שבועות. חג שמתחיל בידיעה שיסלים בצפון. אולי מלחמה. אני יושבת מול המשתלה, פעמוני הרוח מצלצלים, המים מפכפכים (מתנצלת על המילה המאוסה) נו טוב, רעש המים הזורמים לבריכת הדגים הצבעוניים לידי.
רחוק יותר פורחים מתחת לעץ קטן פרחי רודבקיה צהובים שקיבלתי בזרעים לפני כמה שנים מקולורדו. כל שנה הם זורעים את עצמם מחדש בלי להתחשב בגנן, שרצה רק סדר, ובכל זאת השאיר אותם. יש פה פינת צל עם שולחן עץ נמוך וסביבו אוסף אקלקטי של כיסאות. כמו בימי הקיבוץ של פעם. יש מה שמוצאים, יש לפי מה שמסתדרים. מולי ממטרה משקה בעוז ובחצי עיגול אוסף צמחים שאספתי כל הצוהריים. צמחים מוצלים מגינות שננטשו או כניסות למבנים ציבוריים. החברים הוותיקים יותר שלהם כבר ירוקים ושמחים ומקבלים אותם אליהם בהבטחה: טוב יהיה לכם לנוח פה בצל. אבל אני לא יכולה להבטיח להם. אין לי תודעה של צמח. שמי המלחמה מתקדרים ביום שמשי בהיר. אולי לא יהיה חשמל, אולי לא יהיו לכם מים, אם תהיה מלחמה. דיברתי עם מישהי בחיפה. אין לה כוח לנדוד, אבל המזוודות ארוזות.
גם לי אין כוח לנדוד. תאמינו לי שרציתי. הבעיה היא שרק החלק העליון והשכלתני היה שם. שאר המוח הטיפש והפרימיטיבי לא הסכים. רק באנו הביתה, לא נשאיר עוד פעם את החתול והגינה שוב. אנחנו פה עם האנשים. קצת מהמוח הטיפש כן אמר שאין לו כוח, אבל אז התחלתי להציל צמחים. כל השקיה עושה לי ולהם תרפיה. מקווה שלא תהיה בעיה של מים.
עולם שבור
אני באמת אוהבת את שבועות. כבר כמה פעמים חטפו אותי בו מרצוני בכרמים, כשיצאתי בבגדים לבנים. בעיני זה החג הכי רומנטי בשנה. פעם הוא היה הכי מועדף עלי יחד עם סוכות.
סוכות בגלל צבעי הסתיו וההתקררות הנעימה. מאז התחמם לנו האקלים וסוכות כבר פחות. רק ליד הים עוד מרגישים בספטמבר שסתיו. שבועות נשאר המועדף למרות שצעירה אני כבר לא. רוחות הקיץ עוד חמות אבל נעימות. רגעים אחרונים של קיץ נעים לי לפני שיתברר שפחות.
בנעורי הרגשתי שבשבועות שוכחים שכחות של חורף. מניחים אותן על מדף עזוב לטובת הקיץ, ובחורף מגלים שגדלת. אני מסתובבת בקיבוץ וחושבת איזה כיף לי שאני מרגישה את הרוח של בארי, רואה את הירוק של בארי. ואז נזכרת שאני בעולם שבור, שעתידו לא בהכרח מונח לפניו. יש לנו מלחמה לפנינו, יש אי ודאות, יש שלטון שמעביר חוקים שאלוהים ישמור מתחת לאדי המלחמה, שמכריחים אותנו לשים את תשומת הלב שלנו על מדף. כשיגיע החורף נגלה שהפכנו לדיקטטורה.
משקרים לעצמנו
שלושה ימים לפני הייתה הצלה מופלאה של ארבעה חטופים בשבת. הפלסטינים אמרו (למעט שהספיקו לשמוע) שנהרגו בה 270 אנשים ונפצעו 600. מה זה משנה. פלסטינים שאנחנו סופרים גם ככה בעשרות אלפים. כולם מעורבים. חינכו אותם מילדות, יהיה אפשר להסתדר אתם רק כשיתחלף הדור. שיהיה דור שיבין, ואפילו יאהב אותנו.
ככה אנחנו משקרים לעצמנו. ושמחים. אני זוכרת איך התבאסתי (באמת) בילדותי בשיעור תנ״ך כשאלוהים יצא על בני ישראל אחרי יציאת מצרים ואמר להם ש"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". אלוהים מבאס, גם הייתה לו יציאה לא צפויה. הרי אחר כך היו לו יציאות כמו "תהרגו את כולם כולל הבהמות והחמורים", והוא יצא על שאול שריחם, או סתם גילה אנושיות, על כל מגרעותיה. מי צריך אותה?
לא היה לי מה לעשות בעניין. ישבתי בשבת בבית ושמעתי את גלי המטוסים יורדים על שוק בנוסיראת. לא ידעתי על מה בזמן אמיתי. שיערתי שאיפשהו נהרגים לא מעט אנשים. לא יכולה להגיד שלא שמעתי. לא יכולה להגיד שהפצצות נתקעו באוויר (כמו שאמר לי הילד שלי פעם כשאיבד כדור) למרות שבשביעי לפעמים חשבתי שהפצצות שאני שומעת נתקעות באוויר ושהן רק בומים. אל תבואו אלי בטענות, ככה התרגלנו להתייחס לבומים בעוטף. עכשיו אני יודעת שהשתיים-שלוש החזקות ביותר ששמעתי הן של הפגזים של הטנק שנורו לבית בני הערובה.
אל תבואו אלי בטענות. משהו באמת דפוק אצלי. אני לא רוצה נקמה. כמעט 900 אנשים שנפגעים אצלם עושים לי רע. כששמחנו ככה באותו יום התביישתי. שמחתי על הארבעה ששוחררו ומשם זה ממשיך להיות רע, שלא לדבר שנשארו 120, ופתרונות טמטום הכוח לא יצילו לא אותם ולא אותנו.