העיניים רואות, האוזניים שומעות. הדי בן עמר על ההלם והאלם
יש בחיי אדם מצבים שבהם נגמרות המילים.
התודעה האנושית התפתחה במשך ארבעה מיליארד שנות קיומם של חיים, בתהליך של אבולוציה שהחלה מאפס תודעה של אורגניזמים פרוקריוטיים ראשונים. אחריה צמחה תודעה מינימלית של אורגניזמים ימיים. זו התפתחה לתודעה של זוחלים, וממנה לתודעה של יונקים, עד לתודעה האנושית.
ודומה תהליך התפתחות התודעה לתהליך בו התפתחו החושים – חושי הראייה, השמיעה, והמישוש. זה היה תהליך אבולוציוני שגרתי ומקובל, לפיו האורגניזם שחלה בו מוטציה שנותנת לו יתרון הישרדותי על פני שאר בני מינו, מתרבה ומוריש לצאצאיו את התכונה שנתנה לו יתרון. כך התפתחו הדברים במשך מיליוני שנים, עד שלפני כמאה אלף שנים עשתה התודעה האנושית קפיצת דרך גדולה בהתפתחותה. קפיצה ענקית.
זה קרה כשהתפתחה השפה.
מעריכים שתחילתה של השפה בהשמעת הברות וצלילים גרוניים וחיכיים, שאט-אט התגבשו לצלילים מובחנים וברורים שנעשו לשפת הדיבור, דהיינו – מילים. המילים נועדו לתאר מצבים ופעולות בחיי היום-יום של היצור האנושי, כדי ליצור קשר בין הפרטים, ותו לא. בהמשך התפתחה השפה לכדי שימושים נוספים, חדשים – תיאור של עבר ועתיד, למידה ותכנון, ובשיאו הגיעה השפה לכדי תיאור מצבים מופשטים, שאין להם קיום פיזי אלא כל כולם יציר הדמיון.
וכך התנהלו וזרמו הדברים על מי מנוחות, כשבני אדם חיו בתחושה שהשפה האנושית הגיעה לשיא ההתפתחות, והיא מספיקה כדי לתאר כל מה שיכול לקרות וכל מה שיכול אדם להעלות בדמיונו.
עד שהסתבר שלא כך הדבר.
כי במהלך ההיסטוריה האנושית הסתבר שהרוע והטיפשות האנושיים מפותחים עד כדי כך, עד שהאדם מסוגל לייצר באמצעותם מצבים שהמילים אינן מסוגלות לתאר ואינן מסוגלות להתמודד איתם. מצבים שבהם נגמרות המילים.
במצב הזה הייתי ביום 7 באוקטובר שנת 2023.
מביט, המום, ושותק
אני איש של מילים.
מילים משמשות אותי בניסוח רעיונות ומחשבות, הרבה ביני לבין עצמי ומעת לעת גם עם אנשים אחרים. מילים משמשות אותי לכתיבה, שהוא כלי ביטוי עיקרי אצלי – כתבתי ופרסמתי שני ספרים, היה לי טור שבועי קבוע באתר האינטרנט "אחר", אני מפרסם מאמרים מעת לעת במגזין האינטרנט "זמן ישראל", ואני כותב טור בשבועון הנוכחי, "זמן קיבוץ".
אחרי הרבה שנים כאלה, אני כבר מרגיש עם מילים כמו להטוטן בקרקס המעיף כדורי טניס מיד ליד – כמה שיותר כדורים באוויר, הכיף גדול יותר.
ב-7 באוקטובר 2023 הכדורים נפלו על ראשי וממנו לרצפה ונשארתי ללא מילים.
עמדתי במצב הזה לפני 22 שנה, ב-9 בספטמבר 2001. נינה בתי נפגעה קשה בתאונת דרכים ושכבה ללא הכרה. ישבנו ליד מיטתה ולא ידענו אנא אנו הולכים מכאן.
יומיים אחר כך, בעוד אני יושב בחדר ההמתנה בטיפול הנמרץ הנוירוכירורגי בבית החולים בילינסון, קרסו על מסך הטלוויזיה למול עיניי מגדלי התאומים בניו יורק.
אתה מביט בתמונות ולא מעכל מה קורה מול עיניך. אתה רוצה לומר משהו, אבל אין מילים לומר את זה. אתה מרגיש שמה שקורה נמצא מחוץ לטווח המילים שלך. אז אתה מביט, המום, ושותק.
ומנסה לעכל.
מגדלי התאומים נפלו לפני 22 שנה. הייתי אז בן 48. לקח לי שנים לעכל את האירוע ואת משמעויותיו. היה לי די זמן לכך. את ה-7 באוקטובר 2023 אני רק מתחיל לנסות לעכל. אינני בטוח שאצליח לעשות זאת אי-פעם. אני בן 70 שנה היום – לא בטוח שיש לי מספיק זמן לעכל את אירועי ה-7 באוקטובר עכשיו.
כנראה כבר אמות בלי שזה יקרה.
במיוחד כשההלם היום גדול יותר – מדובר באנשים שחלקם הכרתי שנרצחו או נחטפו, מדובר בקיבוצים שהיו חלק מהמעגל אליו השתייכתי ושעודני מרגיש שייך אליו, קיבוצים מפאר ההתיישבות הקיבוצית שנחרבו, קיבוצים מיסודותיה של ישראל של פעם, שגם היא נחרבה ואיננה עוד.
אולי פיזית עוד קיימת כאן מדינה כלשהי, אבל זו לא המדינה בה נולדתי, בה גדלתי וחונכתי ובה ילדתי את ילדיי. המדינה ההיא נחרבה עוד לפני האירועים הללו ואיננה עוד.
נחרבה בידי איש זדון ומלאך חבלה שאין שני לו בכוח ההשמדה.
כוחה של אומנות
במערת אל-קסטיו שבספרד מצויים ציורי קיר שצוירו לפני 40 אלף שנה. כמוהם ציורי הקיר במערת שובה בצרפת, בני 35 אלף שנים. לאנשים כבר הייתה שפת דיבור באותה עת, פרימיטיבית ופונקציונלית בלבד, ועל כן כדי לתאר אירועים שונים ולבטא את עצמם עשו זאת אומני התקופה בעזרת ציורים.
כי במקור זה כוחה של אומנות, טרם שהפכה לגורם מסחרי – לבטא בציור, מוזיקה, ריקוד ופיסול, דברים שקשה לבטאם במילים. גם השירה (Poetry), על אף שהיא מבוססת על מילים, לוקחת את המילים ויוצרת להi משמעויות חדשות וחיבורי מילים שמייצרים תמונות רגשיות במוח האדם, ולאו דווקא באמצעות הביטוי המילולי הישיר שלהן.
על כן בטור הקודם שלי שלחתי שיר שכתבתי, שבו ניסיתי לבטא את הרגשתי על האירועים, ולא לדבר עליהם.
גם עכשיו אינני יכול לכתוב עליהם עדיין.
אני חושב על הציור "גרניקה", אחד המפורסמים בציוריו של האומן פאבלו פיקאסו. הוא צויר בשנת 1937. בשנה זו הופצצה העיירה הבאסקית גרניקה בזמן מלחמת האזרחים בספרד, על ידי כוחות נאצים שסייעו לכוחות הפאשיסטיים הספרדים. ההפצצה הרגה 1600 מתושבי העיר, ופצעה אלפים רבים. בציור מופיעים אנשים פשוטים, שחיו חיים רגילים ולא החזיקו נשק בידם, כשהם נפגעים במלחמה.
כמו אצלנו, בעוטף עזה.
ואני נזכר בציור של פרנסיסקו גויה, "השלושה במאי 1808", אחד מציוריו המפורסמים ביותר. הוא מתאר כיתת יורים של צרפת הנפוליאונית, המוציאה להורג קבוצת אזרחים ספרדיים המוגדרים "מורדים", שבגדיהם מראים עליהם שהם אנשים פשוטים, המניפים ידיהם בייאוש אל מול כיתת היורים, כשהאש נפלטת מהקנים והכדורים הורגים, ואין מושיע.
כמו אצלנו, בעוטף עזה.
אלם והלם
הטור הזה אינו על האירועים של חודש אוקטובר – על אלו אני יכול רק להמשיך להביט באלם ובהלם ולא לדבר.
הטור הזה הוא עלי ועל חוסר היכולת שלי לבטא במילים את מה שעיניי רואות היום ואת מה שאוזניי שומעות.
שהרי הטור נקרא "הד ראייה", שהוא משחק מילים בין עדות ראייה לבין שמי, וגם לעובדה שאני רואה מתפקידי ככותב להעיד על דברים ולהדהד אותם. אז אני מעיד ומהדהד כאן את חוסר יכולתי לומר משהו על האירועים שעברו ועדיין עוברים.
וכבר הקדים אותי הפילוסוף וויטגנשטיין שהתמחותו הייתה הפילוסופיה של השפה, הדיבור, הרעיונות והמילים:
"הוא שעליו אי-אפשר לדבר, עליו צריך לשתוק".
אז אני שותק.
