לירון בהר היא חלק מקבוצת צעירים שהרגישו שעכשיו תורם. הם משולבים במפלסים וברעים בתפקידי חינוך, חברה וקהילה כדי להיות חלק משיקום הנגב המערבי
*תמונה ראשית: לירון בהר. "אני לא יכולה לראות מה שקורה ממרחק. גם כפר סבא זה לראות ממרחק". צילום: מהאלבום הפרטי
יותר משנה מאז מתקפת הטרור של 7 באוקטובר, ורבים מתושבי הנגב המערבי, שפונו בעקבות המתקפה והמצב המלחמתי, שבו לבתיהם, למעט יישובים וקיבוצים שנפגעו בצורה אנושה. עם כניסתו לתוקף של הסכם הפסקת האש בצפון, החלו להיערך גם בגליל לשיקום וחזרת התושבים. לצד רכיב הביטחון המהווה תנאי הכרחי לשיבת התושבים, שיקול מכריע בהחלטת משפחות לשוב לקיבוצים וליישובים ולשיקום האזורים שפונו, הוא קיומה של מערכת חינוך פעילה ומבוססת, היודעת להעניק מענים מותאמים עבור הילדים ובני הנוער שחוו ריחוק כפוי ומתמשך מביתם, ופעמים רבות גם ניתוק מחבריהם ומקהילותיהם.
מערכת חינוך חזקה כתנאי לחזרה
מי שהבין את חשיבותה של מערכת החינוך כעוגן לקהילות כבר בימים הראשונים שלאחר מתקפת 7 באוקטובר ועוד טרם הידיעה שפינוי תושבי הצפון יארך מעל לשנה, הוא יזהר ערמוני בן קיבוץ מלכיה (בנה של אורה ערמוני שערכה בעבר את עיתון "הזמן הירוק". מ"ר) החי בבוסטון מעל 30 שנה ופועל לא מעט שנים בתחום הפילנתרופיה עבור ישראל. מיד לאחר מתקפת הטרור הגיע יזהר לארץ לסייע לקהילות שנפגעו בנגב המערבי וכבר אז הבין שהאתגר הגדול יהיה חזרת התושבים לביתם. במחקר שנערך נמצא כי אחד המרכיבים המשמעותיים בהחלטת משפחה האם לחזור ליישובים באזורים שנפגעו או להצטרף לאחד מהם, היא מערכת חינוך חזקה ומשמעותית, על בסיס ממצאים אלו הוקמה ופועלת יוזמה ישראלית-אמריקאית "הביתה".
היוזמה שהחלה בתקופת המלחמה, לצד שותפים נוספים כמו הממשלה, הרשויות המקומיות וקרנות נוספות, מסייעים לרשויות להקים ולחזק את התשתיות החינוכיות ביישובי הנגב המערבי וכעת גם בצפון הארץ, תוך התמקדות ושימת דגש על תוכניות חינוכיות שמחזקות את תחושת השייכות למקום.
אחד האפיקים בהם פועלת "הביתה" הוא מימון הבאת אנשי ונשות חינוך לאזורים שהיו מפונים. כ- 250 אנשי ונשות חינוך, מורים, מורות, מדריכים ואנשי חינוך חברתי, החליטו לעשות מעשה, לעזוב את החיים שלהם, ולעבור לגור באחד מיישובי הנגב המערבי במטרה להשתלב בבתי הספר ובחינוך החברתי.
"ראיתי מרחוק את מה שקורה וידעתי שאחזור לארץ, לפה"
לקיבוץ מפלסים הגיעה לירון בהר (28) מכפר סבא בספטמבר השנה דרך קבוצת "תורנו", כ-30 צעירים בני 25 עד 35 שהתאגדו סביב הרצון לעבור ליישובי הנגב המערבי אחרי 7 באוקטובר. הצעירים פועלים בתחומים שונים, ובין היתר בתחומי החינוך והטיפול – עבודה סוציאלית, טיפול באומנות ופסיכולוגים. צעירים נוספים לקחו תפקידים חברתיים וקהילתיים בהתנדבות.
לירון עובדת בבית החינוך שער הנגב עם כיתות ו' עד ט', דרך ארגון "חותם" – "תוכנית מקומי". "ארגון חותם ליוו את יישובי שער הנגב במהלך מלחמה במקומות אליהם פונו התושבים. כשקהילות החלו לשוב לבתיהם הייתה בקשה שחותם יחזרו יחד איתם, כשהמטרה היא לבסס חינוך הוליסטי יותר, שמחובר למקום, להכניס לבית ספר תכנים של האזור, היישובים, האנשים המקומיים ויזמות חברתיות, כדי ליצור תחושת בית בבית ספר" מספרת לירון. היא עצמה גדלה בתנועת הנוער העובד והלומד, הדריכה בתנועה והייתה רכזת נוער. במסגרת פועלה יצאה גם לשליחות מטעם הסוכנות היהודית בארה"ב, שם גם תפסו אותה אירועי 7 באוקטובר. "ראיתי מרחוק את מה שקורה פה וידעתי שאחזור לארץ ואחזור לפה".
החינוך הבלתי פורמלי בקיבוצים שם דגש על החינוך החברתי והחיבור לקיבוץ ולאנשיו. במה שונה מה שאתם מביאים?
"זה נכון שבקיבוצים זה קיים אבל היה פער בין הפעילות החינוכית בבית הספר לבין מה שקורה או לא קורה ביישובים לאחר שעות בית ספר. אנחנו מייצרים קו שממשיך ומחבר את פעילות בית הספר לחינוך הבלתי פורמלי, מתוך הבנת הערך של החיבור הזה. מעבר לכך בבתי ספר, לא רק בשער הנגב, מתחנכים גם ילדים ובני נוער מהערים סביב, לפעמים ממועצות אחרות, לא כולם גדלים על אותם הערכים. אנחנו שואפים ליצור חינוך קהילתי בתוך בית הספר".
לירון מספרת על יוזמות חברתיות שונות המביאות את סיפוריהם של אנשי הקהילות, שיתופי פעולה עם מכללת ספיר, מרחב תקשורת ו"מרחב יער" המאפשר חיבור לטבע המקומי, "ביתמלאכה" שהקימה לבנת קוץ מכפר עזה שנרצחה במתקפת הטרור וחווה חקלאית שפועלת בתוך בית הספר.
"לחיות בגבולות ולא לזוז גם אחרי מה שקרה"
המעטפת של קבוצת צעירים שעוברים יחד ליישובי הנגב המערבי היוותה פקטור חשוב בהחלטה של לירון לעשות את הצעד. "הרעיון היה לעשות את המעבר לנגב המערבי יחד, עם קבוצת אנשים בני גילנו, לא לעבור לבד", מספרת לירון שהגיעה דרך "רוג'ום", רשת קהילות מבית תנועת דרור ישראל. מעבר למעבר ולהשתקעות יחד באותו קיבוץ, נערך אחת לשבוע ערב קבוצה וסמינרים מתקיימים עבורם לאורך השנה.
הוגות הרעיון היו מאיה רוסק וגפן גבריאלי, שעבודתן עם קהילות המפונים החלה עוד בבתי המלון בים המלח ובאילת. דרך החיבור לקהילות בחרו גם לחזור ליישובים יחד איתן. "הן הבינו שיש צעירים נוספים שיש להם צורך להגיע ולחזק את היישובים, וגם היה חשש ביישובים שצעירים ומשפחות צעירות לא יחזרו כל כך מהר ליישובים. הייתה קריאה לצעירים מכל הארץ להגיע ולגור ביישובי הנגב המערבי וגם הבנה שברגע שמספיק בטוח עבור הקהילות לחזור, גם הצעירים יוכלו להצטרף. התחלנו לברר עם קיבוצים, רצינו מקום שיקבל אותנו לא כגרעין שבא והולך, אלא מקום שבו נוכל להשתקע. התוכנית אמנם מוגדרת לשנה, אבל רובנו מתכננים להישאר, מפלסים ורעים נענו לרצון בקליטה לטווח רחוק.
לא באתי לכאן כדי 'להציל' ולא כדי 'לשים פלסטר'. הגעתי לכאן מתוך רצון להכיר קהילה, להתחבר. חוויתי את 7 באוקטובר בצפון קרוליינה ואחת המסקנות האישיות שלי שאני לא יכולה לראות מה שקורה ממרחק. גם כפר סבא זה לראות ממרחק. יש לי רצון להיות חלק מהחינוך וחלק מהקהילה. אני פה קצת יותר משלושה חודשים ודרך הילדים אני מבינה איך זה לחיות פה וכמה חשוב לחיות פה".
את חושבת שתישארי לחיות בנגב המערבי ותקימי פה משפחה וילדים, אחרי מה שקרה פה ב-7 באוקטובר וגם בשנים רבות לפני זה?
"אני רוצה להגיד כן. אני מדברת עם מורות שהחליטו להישאר, ושואלות את עצמן האם הן עושות החלטה נכונה עבורן ועבור ילדיהן, לחזור ללמד כאן, לחזור לקיבוץ. אני רואה שאכן האזור הוא 95 אחוז גן עדן ורואה כמה כיף לילדים שגדלים פה. אני מאחלת את זה לעצמי ולמשפחה שתהיה לי. יש בזה ערך ציוני לחיות בגבולות ולא לזוז גם אחרי מה שקרה".
ילדי היישובים בנגב המערבי חוו חוויות נוראיות
"חינוך בונה קהילה וקהילה בונה חינוך", מסבירה סיגל מורן, מנכ"לית הקרן, תושבת קיבוץ בית קמה ולשעבר מנכ"לית משרד הרווחה. "כפי שרואים זאת ב'הביתה', חינוך איכותי לא רק תורם לפיתוח אישי והעצמתם של תלמידים ותלמידות, אלא גם מחזק את תחושת השייכות ומקדם מעגלים חיוביים של צמיחה בקהילות שנפגעו".
"הסיפור של הון אנושי הוא מרכיב אחד בפעולות. במהלך החודשים שעברו עשינו לא מעט. ביוני כבר הייתה תוכנית קיץ של תקומה ביישובי העוטף, תוכנית משותפת עם מנהלת תקומה והחברה למתנ"סים. יחד עם מנהלת תקומה שמנו משאבים כספיים משמעותיים על מנת ליצור נחיתה רכה ועוטפת לתושבי העוטף שחזרו. זו הייתה פעולה ראשונה. תוך כדי ניסינו להגדיר באילו מקומות אנחנו רוצים להשפיע, מהרבה מאוד שיחות שקיימנו עם תושבים בשטח. אנחנו בשיתוף פעולה מלא עם הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה חינוך ותקומה. בראש סדר העדיפויות לעודד אנשי ונשות חינוך להגיע לאזור, לחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, שגם הוא משולב בבתי הספר. צריך להבין שילדי היישובים בנגב המערבי חוו חוויות נוראיות. מי שחושב שאפשר לחזור למתכונת של 30 -35 ילדים בכיתה לא מבין את המצב המורכב. אנשי החינוך שמגיעים עובדים לצד המורים והמורות ועבור הילדים ובני הנוער".
יוזמת "הביתה" ומנהלת תקומה מספקות את המימון עבור אותם הארגונים שפועלים בשטח ובהם "תורנו", "דרור ישראל", השומר הצעיר ועוד. "באנו ואמרנו – אנחנו רוצים לעזור לעשות יותר טוב. מעל מאתיים אנשי ונשות חינוך הגיעו ליישובי הנגב המערבי והשתלבו במערכות החינוך, בזכות האנשים עצמם אבל בהשפעתנו".
בתוך הזוועה יש גם הזדמנויות
גם בקיבוצי ויישובי הגליל מתחיל המיזם להתעורר ושלוש קבוצות של אנשי ונשות חינוך מתארגנות להגיע לשם במתכונת דומה. "בתוך המלחמה והשחור שעוטף אותנו יש גם דברים טובים שקורים. הרבה אנשים רוצים לעשות מעשה ולהיות חלק מהשיקום. זה סוג של ציוניות בת ימינו. ארגונים מאתרים, ממינים, מכשירים אנשים, מקבצים לקבוצות. קשה לעשות את זה לבד והקבוצה יוצרת אטרקטיביות".
סיגל מספרת שבעקבות הפינוי המתמשך והכרות התושבים שפונו עם מערכות חינוך שונות בארץ, נעשה כעת שיח ובירור עם השטח כדי לזהות מה האתגרים ואילו חלומות יש להם עבור מערכות החינוך ביישוביהם. "תושבים נחשפו לעולמות אחרים בזמן שהיו מפונים, הם לא מסתפקים במה שהיה ורוצים יותר. יותר מגוון, יותר אפשרויות בחירה וחינוך איכותי. צוות מקצועי לומד מודלים קיימים ומייצר חיבורים בין החלום לבין מימושו".
תני דוגמה.
"בירושלים יש בתי ספר בו משולבים החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי בצורה אינהרנטית במודל 'המרחב השלם'. באנו עם הרעיון הזה למערכת החינוך בקריית שמונה שלמדו את המודל ולקחו החלטה שבתוך שלוש שנים כל בתי הספר יעבדו על פיו. במימון שלנו התמנתה פרויקטורית שבימים אלו לומדת את הצרכים והאפיונים של העיר והאוכלוסייה וביחד עם בעלי התפקידים המקומיים, בונים את המודל המותאם לעיר. בשנה הבאה צפויה הטמעה".
החשש הגדול בחינוך (ולא רק) הוא ששמים כסף על פרויקטים שלאורך זמן אין להם מימון.
"לצד ההשקעה הראשונית של קרן בוסתן, אותה הקים יזהר ערמוני, הצטרפו קרנות נוספות על מנת לאפשר את התנעת המהלך בשנת הלימודים הבאה. התכנון רחוק הטווח הוא שבעתיד, כשהמודל כבר ייכנס כחלק מהמערכת, הוא יתוקצב על ידי משרד החינוך והרשויות. אנחנו מאמינים שזה מה שיקרה ושהחינוך יעשה קפיצת מדרגה".
סיגל מספרת שתחום מיקוד אסטרטגי נוסף הוא בניה של מודלים של חינוך חברתי קהילתי במושבים. "נחשף פער בין מערכות חינוך קהילתיות בקיבוצים לאלו במושבים, ואפשר לראות את ההשפעה של מערכות אלו על החוסן הקהילתי. אנשי חינוך ממכללת בית ברל וארגונים נוספים בונים את עקרונות המודל ובשלב הבא תהיה הטמעה. משרד חינוך יחד עם מנהלת תקומה תקצבו כמה מאות מליוני שקלים עבור חיזוק פיתוח החינוך הבלתי פורמלי, ואנחנו מאמינים שנייצר תשתית ומודל שיתכנס תחת תקציבי המדינה.
קהילות שלא היו מספיק חזקות התפרקו. כשמדברים על קהילה, החינוך הוא חלק בלתי נפרד. בתוך הזוועה יש גם הזדמנויות וזו אחת מהן, יש קשב ויותר הבנה במיוחד במשרד החינוך. אני משתדלת לעשות את הדברים יותר טובים ולהישאר בצד האופטימי ומקווה שלא נתאכזב".
הקהילה שבלב
הילד שגדל במלכיה מסייע לילדי העוטף והגליל
יזהר ערמוני, יו״ר ומייסד יוזמת הביתה, גדל בקיבוץ מלכיה על גבול הצפון, כ-400 מטר מהגבול. "מקום העבודה הראשון שלי היה הרפת" הוא מספר, "ואחר כך בכותנה למשך כל שנות התיכון. במלחמת לבנון הראשונה הייתי קצין תותחנים צעיר, יצא לי לראות את מלכיה, עמק החולה, והגליל העליון מתוך לבנון".
לארה"ב עבר עם משפחתו לפני כ-30 שנה שם הוא עוסק בתחום של הון סיכון (השקעה בסטרטאפים טכנולוגיים). "ההשקעה הכי מפורסמת שלנו הייתה בחברת טוויטר עם היווסדה, כשהיו שם ארבעה עובדים".
"בעקבות המלחמה התגייסתי לעזרת היישובים המפונים, שם הבנתי שתושבים רבים עשויים שלא לחזור, גם בנגב המערבי וגם בגליל. למדנו ששיפור משמעותי במערכות החינוך, גם האקדמית וגם החברתית, כך שיהיו טובות לפחות כמו בתל אביב ורעננה אם לא יותר, יעזור לתושבים בהחלטה לחזור, לרצות להישאר לטווח ארוך, ואף לגרום לתושבים חדשים להצטרף.
אנחנו משקיעים משאבים אדירים בכדי לסייע לקהילות לחזק ולפתח את החינוך כמרכיב מרכזי בלב הקהילה. את המשבר הנורא צריך להפוך להזדמנות ולבסס קהילות הנטועות במקום ומחוברות אליו. אני שמח שבחודשים האחרונים אנחנו כבר רואים את התוצאות בשטח ויחד עם שותפים נהדרים לדרך שחולמים וגם מבצעים יחד איתנו, אנחנו בונים חינוך מצוין ביישובים שפונו, משקמים ומפתחים מחדש. הילדים האלו צריכים מענה רגשי וחברתי לצד זה הפורמלי, נהיה שם עבורם ויחד עם המנהיגות המקומית, נבנה כאן חינוך מצוין. תמיד לנגד עינינו שיותר ויותר קהילות ישובו לביתן ואחרות חדשות יבחרו להתגורר בעוטף ובגליל".
