יתרונות הקלנועית, הדינמיקה של ההרס ואסיפה בה אדלשטיין מציג את תוצאות התחקיר על בארי
אז אומנם לא חופשה אבל עם גב תפוס, סוג של חופש מעשייה וממחויבות.
מסתובבת בקלנועית שמישהו נדיב השאיל לך. המצאה מדהימה שבלעדיה לא תוכלי להתרחק מהבית. סופרת צעדים, כמו תחום שבת. אבל עם הקלנועית – איזה חופש!
נצמדת עדיין לכיסאות. התחיל כבר ברודוס, בשדה התעופה גילית את ז׳אנר כיסאות הגלגלים (והתלות, אבל לזמן קצר), העלו אותך ברמפה למטוס וישבת בשקט, רק לא לבקש יותר ממה שכבר נותנים לך, ובסוף ההגעה לפיזיותרפיסט שפירק והרכיב מחדש.
וביחד עם זה הקלנועית. מסעות הרפתקה לראות איך הורסים את שלושת בנייני הקומותיים. גורסים את הפיח וההרס לרסיסי בטון אפור. חושבת על הדינמיקה של ההרס. זה שבא בגריסה ובכתישה, בכאבי בטון ומתכת. המצבטיים הגדולים תופסים ומרסקים, ועוד ועוד באלימות של חסד. אין מקום יותר לבית הזה בעולם, ומה שהוא משאיר אחריו לא נמצא במקום בו היה. כמו נשמה אם יש כזו, כמו מת. הוא נלקח מפה ולא יהיה עוד. בנו אותו פעם בסדר ומחשבה. איפה השיר של עמיחי שהסביר הכול, כמו אהבה.
אבל אנחנו ב"אחרי מות" וזה כבר לשחרר את הנשמה. בכאב וסבל, אבל שתלך. סביב כל בית יש אנשים שגרים בקרבתו, גם אם הקיבוץ מאוכלס בדלילות. שומעים את דפיקות המכשיר ורק חושבים: אז ככה זה, ועוד מעט זה ייגמר. ובאמת, שבוע וקצת והבניינים האלה לא יהיו עוד.
מחרישים את השמים
שאלת החזרה הביתה אחרי כל נסיעה מאוד התמתנה אצלי. לכן הופתעתי שבלילה, כאשר המטוסים החרישו את השמים, חלפה בי המחשבה "עכשיו חזרתי".
בזמן הקצר בו לא הייתי הבומים השתנו. הם לא מגיעים יותר מסוללת תותחים קרובה שמפוצצת את האוויר, כולל רעשי לוואי תלויי מיקום כנראה, לפני ואחרי (בזמן האחרון זמזומים אחרי הבומים).
אז יש את המטוסים. הם מחרישים את השמים כאילו באמת היו מחרשה בשדה כלשהו. השמים, תשמעו, עם כל מה שעשינו להם כבר צפודים ונוקשים, והמטוסים שעוברים מרעישים במסלוליהם, מנמיכים לאי שם במערב, מגהצים מטה אוויר כואב ומורידים את הפצצה.
התחקיר
שאלות של אשמה ריחפו באוויר. ברק חירם למשל. אבל הוא כמעט ולא הוזכר, ובשמו – אולי פעם אחת. יותר משהוא זוכה בתחקיר – הוא הועלם. וכמוהו שדרת הפיקוד
הנסיעה לים המלח תמיד מקסימה אותי. הכניסה המדורגת למדבר, הציפייה לים הכחול שיופיע. אבל בעיקר ישנתי. כמה אנשים עדיין לא ישנים טוב בבארי? זה לא הבומים, האדרנלנין עדיין עובד פה.
כשהמלון מופיע חולפת בי הרגשה של בית, שרק מתחזקת כשאני נכנסת. הינה האנשים ששייכים לבארי ואני לא רואה במקום בו היינו רגילים להיות ביחד. יוצאת לחום וחוזרת, כבר הגיע הזמן למפגש.
רצפת האולם במלון מרופדת בשטיח לקיר לקיר. אני לא סתם זוכרת אותה, כי כמה פעמים תקעתי כאן את המבט ברצפה. האסיפה הכי קשה בתולדות בארי הייתה פה, כשהקריאו את השמות. אבל היו כאן גם אירועים אחרים שייזכרו. מתכנסים מהמלון וממרחבי גָּלוּיות הקיבוץ, חברים ובני קיבוץ.
הגרי מקדים ויש גם סליחה. היא לא עוברת לי טוב, לא בגלל האיש, אלא בגלל שהוא, בסופו של דבר, מייצג מדינה שכל עוד לא החזירה את החטופים היא ממשיכה להפקיר אותנו. עם כל פרט שאדלשטיין מוסיף מתגברת ההבנה שתמיד יהיה פער בינם ובין האירוע. קרו בו כל כך הרבה דברים בו-זמנית, לא ברצף, לא תמיד בהגיון. אפשר רק להסכים שהרולטה הרוסית שלטה מלמעלה והסתובבה בשצץ קצף.
חוכמת הבדיעבד
הסתכלתי על המפה, אל השכונה הקטנה שלי, שיחסית כמעט לא עברו בה, וקיוויתי, גם בזמן לא אמיתי שלא ייכנסו אליה. בחלק מהשקפים סומנה באדום, ככבושה על ידי חמאס. בסופו של דבר בערך ב-11 עברה בה חוליית בוזזים כנראה, וזהו. כמה מזל היה לנו.
על השטיח המרופד במלון יש לי כבר את חוכמת הבדיעבד, שכמה רציתי להיות בה אז, שתגיד שלא ייכנסו אליך הביתה. אבל אז כל רגע היה אפשר לפתוח דלת או חלון ולעשות סוף.
אבל אני פה. למדתי לא לפתוח דלתות מיותרות לעבר ולא לצפות סופים מיותרים ומעכירי שלווה. בשביל מה? זה לא יקום ההווה בו אנחנו נמצאים. ואנחנו לא אשמים בכלום. לא שייך בעצם אבל חשוב – שיזכרו כל הניצולים – שום דבר ממה שקרה, כולל חוסר האונים, לא היה באשמתנו.
שאלות אחרות של אשמה ריחפו באוויר. ברק חירם למשל. אבל הוא כמעט ולא הוזכר, ובשמו – אולי פעם אחת. יותר משהוא זוכה בתחקיר – הוא הועלם. וכמוהו שדרת הפיקוד. נשארו החיילים – ואני רוצה לצאת להגנתם. חייל שנמצא בכאוס הזה עם היחידה והמפקד לא יכול לקום ולהגיד מה לדעתו צריך לעשות. שרשרת הפיקוד היא שהופכת את הגוף הלוחם לצבא, והמפקד אמור לדעת טוב ממנו מה הסיטואציה. היו לוחמים, בדרך כלל קצינים ולא בסדיר, שנכנסו כבודדים לישובים. איך חייל שמגיע עם היחידה שלו יכול לקום ולהיכנס כך? בעיני יש גם הגיון במחשבה של השוטרים שחזרו לאופקים ומתוך אי ידיעה הניחו שיוכלו לחזור כעבור כחצי שעה עם נשקים ארוכים (בסופו של דבר הם נקלעו ללחימה באופקים ולא שבו).
אפילו בפרשת בני הערובה לא נכון לדעתי לטעון כנגד צוות הטנק, שמסתבר שלא כיוון אל הבית עצמו.
יש אשמה, חמורה מאוד, בצה״ל שלא נכנס, (קשה היה לצאת …).
