"על אף עקומת הלמידה, הקשיים והאתגרים שאנו חווים עם עובדים מסרי לנקה או ממלאווי – אסור לנו להיות תלויים בגחמות של פקיד כזה או אחר במדינה אחת מסוימת, שמכתיב לנו את המשבר הבא בחקלאות הישראלית"
מאז פרוץ המלחמה ידע תחום העובדים הזרים (עו"ז) בישראל טלטלה שלא הייתה כמותה מאז קום המדינה. המשק הישראלי שהתרגל לידיים עובדות זרות איבד בין לילה את אחד מגורמי הייצור החשובים ביותר שלו.
עוד בטרם החלה המלחמה ידעו חקלאי ישראל מחסור בידיים עובדות, כשהדבר נבע מהחלטה בירוקרטית לפיה הוגבלו מספר העובדים השוהים בישראל לכ-28 אלף למרות שע"פ ההערכות קיים צורך של 55 אלף עו"ז. עודף ביקוש אל מול חוסר בהיצע הוביל למחיר גבוה שבו עובדים בורחים ממשק אחד למשק אחר שמוכן לשלם להם מעט יותר, גם אם השהות שם לא הייתה חוקית.
עם פרוץ המלחמה עזבו את ישראל כ-10,000 עובדים מתאילנד, מה שהחריף את המשבר שהיה קיים ממילא. לא זו אף זו – נאסרה כניסת פלשתינאים והמחסור בעובדים הפך למשבר ואיום ממשי על החקלאות הישראלית, וכל זאת בעידוד השלטון התאילנדי שמיהר לעודדם לשוב למדינתם בלי לחשוב על היום שאחרי.
בתחילה היו אלו המתנדבים שצבאו על האדמות במפגן של עזרה הדדית מרשימה ונתנו לחקלאים "עזרה ראשונה" מצילת חיים, אך מאוד מהר הבינו מקבלי ההחלטות וגם החקלאים שהדבר לא אפשרי לאורך זמן וכי יש למצוא פתרון מיידי, כשהתאילנדים אסרו על אזרחי מדינתם להגיע ולעבוד בישראל, לאחר שעובדים מתאילנד נרצחו ונחטפו במאורעות ה-7 לאוקטובר.
ראשית ניסו במשרד החקלאות למצוא פתרונות כגון מענקים לעובדים ישראלים בחקלאות, אך מאוד מהר הבינו כי אין פוטנציאל של ממש במהלך מסוג זה ולאחר מכן העניקו מענקים לעובדים זרים שנשארו לעבוד באזורי הסכנה.
החל מאותו הרגע החל אצלנו בחברת הבת של תנועת המושבים, "מבט עובדים זרים לחקלאות" מחול שדים ותחרות על כל זוג ידיים עובדות. ההיצע היה כמעט אפסי ולעומתו הביקוש היה ברמה גבוהה שלא הכרנו מעולם.
מאותו הרגע חברתי מתוקף תפקידי כמנהל אגף המשק בתנועת המושבים לרשות האוכלוסין ולמנכ"ל משרד החקלאות בניסיון למצוא פתרונות יעילים ומהירים, שיסייעו בהכנסת ידיים עובדות להצלת החקלאות הישראלית. המהלך הראשון שיזמנו היה להשיב לישראל עובדים תאילנדים ששהו בישראל בעבר. רעיון זה צץ במוחי שעה שאצלי במשק הפרטי הבחנתי שהעובד הוותיק שלי לא התרגש מהאזעקות (אני מתגורר במושב גילת, באזור עוטף עזה). לעומתו, העובד החדש היה מאוד לא רגוע ושקל ברצינות לחזור לתאילנד. באותו הרגע הבנתי את הפוטנציאל של השבת עובדים שהיו בעבר בישראל, שכבר מכירים את הלחימה ויש בידם ניסיון שיקל מאוד על עקומת הלמידה שלהם וההתאקלמות בישראל. שיתפתי ברעיון זה את מי שכיהנה כראש רשות האוכלוסין באותם הימים, עו"ד ענבל משש, שאהבה את הרעיון והחלה מקדמת אותו במהירות שיא.
מהלך זה סייע בידינו להכניס במהרה אלפי עובדים מתאילנד (היות ומהם לא הצליחו שלטונות תאילנד למנוע כניסה) ולהעניק בלון חמצן לחקלאות הישראלית. בדיוק באותם הימים שקדו ברשות האוכלוסין על מתווה חדש, שיאפשר ללשכות ההשמה לגייס בעצמן את העובדים כמעט מכל המדינות, במתווה המכונה B2B בשונה מהסכמים בילטרליים בהם המדינה היא המגייסת. במהלך זה הכניסו הלשכות במהירות וביעילות אלפי עובדים ממדינות שונות כמו מלאווי, נפאל, סרי לנקה, הודו ועוד. תוך כדי שהלשכות מגייסות באופן עצמאי החלו עמלים ברשות האוכלוסין על מהלך של הסכם חתימת הסכם בילטרלי עם סרי לנקה, בכוונה להכניס ידיים עובדות, להפעיל לחץ על ממשלת תאילנד ולנסות לחלק את הביצים בין כמה סלים, שכן זה לא חכם להסתמך על מדינה אחת בלבד כדוגמת תאילנד.
כשהגיעו הסרי לנקים לארץ ניתן היה לראות שהם שונים מהתאילנדים בכך שחלק לא מבוטל מהם דובר אנגלית. הם עשו רושם של עובדים מודרניים יותר, אך לאחר פרקי זמן קצרים חלקם נטש את החקלאות והלך לעבוד בצורה לא חוקית בענפים אחרים. אלו שנשארו נתגלו כעובדים פחות מתאימים לחקלאות מהתאילנדים, מה שהוביל לכך שהחקלאים נותרו שוב ללא ידיים עובדות.
במקביל החלו במשרד החקלאות במהפכה של ממש בכל הקשור למכסת העו"ז המותרים בחקלאות, ושר החקלאות אף יצא בהצהרה, כי: "כל חקלאי יוכל לקבל כמה עובדים שהוא צריך", על מנת להגדיל את היקפי הייצור ולהבטיח את בטחון המזון. מיום ליום החלו חקלאים רבים מקבלים אשרות רבות להעסקת עו"ז והדבר נראה כחלום שמתגשם.
הפקק שלא משוחרר
בדיוק כאשר הכל היה נראה ורוד החלו להופיע אתגרים נוספים והנה מוצאים אנו עצמנו עם כניסה איטית עד כמעט לא קיימת של עובדים מתאילנד. הסיבות לכך רבות ומגוונות: החל מהיעדר טיסות, דרך שינויים בהסכמי העבודה או כל סיבה אחרת, רק שלא ל"שחרר את הפקק". איש אינו יודע לומר בוודאות מה הסיבה לכך אך להערכתי הלא מבוססת, מדובר על ניסיון של השלטונות התאילנדים לשפר את הסכם העבודה ולדאוג להטבות לאזרחי מדינתם. כעת המצב הוא שבזמן בו יש מעל 5,000 בקשות של חקלאים, הקצב נע סביב 50 בשבוע שנכנסים לישראל, קצב שלא מאפשר להפעיל משקים חקלאיים ובטח שלא לתכנן קדימה. חקלאים רבים שכבר רכשו שתילים לא מצאו מי שישתול אותם. אלו שכבר הצליחו לשתול לא מוצאים מי שירסס, יגזום ויטפל, ושוב חזרנו להיצע נמוך ולביקוש גובר שמעלה את המחיר ואנו נחשפים שוב ושוב לעובדים שבורחים באמצע הלילה ועוברים ממעסיק למעסיק.
מנקודת המבט שלי, לא תהיה לנו ברירה אלא להתרגל לעובדים ממדינות אחרות. על אף עקומת הלמידה, הקשיים והאתגרים שאנו חווים עם עובדים מסרי לנקה או ממלאווי – אסור לנו להיות תלויים בגחמות של פקיד כזה או אחר במדינה אחת מסוימת, שמכתיב לנו את המשבר הבא בחקלאות הישראלית.
"עלינו להחליט כי הסיפור עם תאילנד נגמר וכי לא ייכנסו עוד תאילנדים לעבודה בחקלאות הישראלית. עלינו לדאוג למיון מקצועי במדינות המקור, כזה שידאג לכך שרק עובדים מתאימים ומיומנים ייכנסו לעבוד בחקלאות הישראלית. עלינו לדאוג לכך שציבור החקלאים יאמין שניתן להעסיק עובדים ממדינות אחרות שהן לא תאילנד – וילמד לעבוד גם איתם. הרי גם עם התאילנדים היו בעיות בהתחלה וכעת שלמדנו זה את התרבות של האחר, הכל הרבה יותר פשוט.
אני קורא לחקלאים הישראלים, תנסו עובדים ממדינות אחרות, תהיו מעט סבלניים ולהערכתי זה ישתלם לנו. לכל תרבות יש את היתרונות והחסרונות שלה, אך אסור לנו להיות תלויים בתאילנד בלבד. ברגע שנלמד לעבוד עם עובדים ממדינות אחרות, גם השלטונות התאילנדיים יבינו שאנו לא תלויים רק בהם והם יקלו עלינו את החיים. אסור לנו לשים את כל הביצים בסל אחד וכי עלינו לפזר סיכונים. זאת במקביל למחויבות של משרד החקלאות לתמרץ השקעות במיכון חוסך כח אדם ובצעדים נוספים שיפחיתו את התלות בעובדים בכלל ובעובדים זרים בפרט.
* הכותב הינו מנהל אגף המשק החקלאי בתנועת המושבים ומנכ"ל מבט עובדים זרים לחקלאות
