לב ענק – עדי גרומן ז"ל 

עדי גרומן גדלה בכפר חגלה, בחורה עדינה שאוהבת לשיר עם לב ענק של נתינה * עדי, לוחמת איסוף קרבי, נהרגה באותו יום שבת הארור, בקרב על שחרור הבסיס הסמוך * המפקדת שלה תיארה פייטרית שתמיד וכך גם בקרב הזה נתנה את המאה אחוז שלה ויותר * בהסתערותה הצילה עדי את החיילות פיקוד העורף שהצליחו לברוח מהתופת, אך את עצמה לא הצליחה להציל 

ביום שבת השביעי באוקטובר לפנות בוקר, מתקפת החמאס האיומה, תפסה את כולנו לא מוכנים. רב"ט עדי גרומן ז"ל לוחמת איסוף קרבי, הייתה שם בחזית ההפתעה – היא שירתה בבסיס של חיל הגנת הגבולות והתנדבה לצאת עם הצוות הראשון להילחם במחבלים, שחדרו לבסיס הסמוך. במשך שעתיים הם נלחמו בגבורה אל מול עשרות מחבלי חמאס עד ששני כדורים הכריעו אותה. האומץ, הנחישות, אפיינו את עדי בקרב הזה כמו בכל שירותה הצבאי.  

הצוותים של לוחמי האיסוף הקרבי חיסלו מחבלי חמאס רבים שנכנסו לבסיס הסמוך, חילצו את החיילים והחיילות שהיו באותו הבסיס, נכנסו לחמ"ל, בו התבצרו המחבלים ושיחררו אותו. הצוות של עדי ביחד עם צוותים נוספים לחמו באומץ ובגבורה. הקרב הזה הסתיים בהצלחה והבסיס הסמוך שוחרר מידי החמאס. הצוות של עדי מנה שמונה לוחמים ולוחמות, שישה יצאו בשלום, לוחמת אחת נפצעה ורב"ט עדי גרומן שילמה בחייה.  

במוצאי שבת השביעי באוקטובר בשעה 22:30, דפיקה בדלת בבית המשפחה בכפר חגלה, הפכה את חייהם של משפחת גרומן לתמיד. 

 הקרב בבסיס אורים 

בשבת לפנות בוקר היו התראות על הגדר, בבסיס הגנת הגבולות באורים הרימו רחפן כדי להבין את פשר ההתראות וראו שמחבלים חדרו לבסיס פיקוד העורף הסמוך, באמצעות טרקטורונים מעופפים (בקאי). בבסיס פיקוד העורף אין לוחמים וברור היה שלוחמי האיסוף צריכים לסייע. מיד החלה התארגנות נבנו כמה צוותים, עדי גרומן התנדבה לאחד מהם. המפקדת שלה סיפרה שכששאלה מי מתנדב, היה ברור שעדי תתנדב וגם זה מה שהיא קיוותה שיהיה, מכיוון שעדי היא הלוחמת הכי טובה. בשעה  6:30 עדי התקשרה להורים, הטלפונים שלהם היו על שקט והם לא שמעו את הצלצול, עדי התקשרה לסבתא בתיה, אליה היא קשורה מאד, סיפרה שמחבלים עברו את הגדר ושהיא בתוך הבסיס במקום בטוח. סבתא בתיה ביקשה שתישאר במקום מוגן. 

להורים עדי שלחה הודעה "הכל בסדר" צרפה להודעה תמונה עם חברה טובה וכתבה: "אני במרחב מוגן אל תדאגו". כשניסו להתקשר היא כתבה שהיא לא יכולה לדבר. באותה העת הם התארגנו לצאת להילחם. עדי התנדבה לאחד הצוותים ביחד עם המ"מית  שלה, כל צוותי הלוחמים יצאו להגן על בסיס פיקוד העורף הצמוד, לאחר שראו בצילומי הרחפן את הזוועה שמתרחשת שם. הם חתכו את הגדר והתקדמו לכיוון החמ"ל של פיקוד העורף. הם נלחמו כשעתיים והצליחו לחסל מחבלים, המפקדת של עדי תיארה כיצד כל הזמן עדי הסתכלה לאחור ודאגה לחברות, לראות שכולן בסדר.   

ועוד היא סיפרה: "אחרי כמה זמן הצעתי לעדי לצאת ולהתחלף עם מישהי אחרת, כי היריות כאבו לה באוזניים, היא הייתה בלי אטמים. היא סובבה את הראש חייכה עם החיוך לחיים הזה שלה ועשתה לי 'לא' נחרץ עם הראש. 'כאן אני רוצה להיות', היא אמרה." 

לאחר קרב ממושך בתוך הבסיס היו צריכים מתנדבים שיתקדמו לכיוון החמ"ל, והמפקדת ממשיכה לתאר: "ידענו שהמחבלים בחמ"ל ועדי הייתה הראשונה שהתייצבה, בלי שום היסוס, כי ככה היא".  המחבלים הפעילו מטען כדי לחסום אותן. עדי הייתה מהמובילות של הכח ואז יצאו שני מחבלים מהחמ"ל משני הצדדים ואחד מהם פגע בעדי שני כדורים, אחד בכתף, הכדור השני פגע בראות והיה קטלני. המפקדת שלה תיארה כיצד עדי רצה ראשונה, היא הקבילה את הסיפור של עדי, לסיפורי הגבורה של החייל ששכב על הרימון כדי להציל את חבריו – ואמרה שגם את סיפור גבורתה של עדי יילמדו במורשת קרב. המפקדת שלה תיארה פייטרית שתמיד וכך גם בקרב הזה נתנה את המאה אחוז שלה ויותר. בהסתערותה הצילה עדי את החיילות של פיקוד העורף שהצליחו לברוח מהתופת, אך את עצמה לא הצליחה להציל. בשעה 11:45 בצהרים הגיעה לסורוקה ושם נקבע מותה.  

הגיוס לתפקיד קרבי 

עדי גרומן, בחורה עדינה ורגישה, הפתיעה את הוריה ענת ואסף כשבחרה ללכת לתפקיד קרבי. בני המשפחה כולל סבתא בתיה, ניסו להבין את המוטיבציה, לפעמים קצת צחקו ובסופו של דבר כל בני משפחתה תמכו בבחירה שלה. היא התלבטה אם להיות לוחמת איסוף קרבי או לוחמת במג"ב וביקשה את שני התפקידים בסדר הזה וקיבלה את העדיפות הראשונה שלה. 

קורס לוחמות איסוף קרבי הוא קורס ארוך וקשה שנמשך שמונה חודשים. ארבעת החודשים הראשונים הם טירונות וארבעה חודשים נוספים של אימון מתקדם. בקורס משתתפים חיילים וחיילות שהתאמנו בנפרד ובמקביל ואותם המפקדים מלווים את החיילים והחיילות לאורך כל המסלול. 

הקורס קשה מאד פיזית ומנטלית, המעבר החד מהצמר גפן של המשפחה האוהבת לטירונות הקשוחה היה קשה מאד עבור עדי, היא לא הבינה עד כמה יהיה קשה וקצת נשברה. היא לא הייתה ספורטאית ולא הייתה בכושר, ולא יכלה לדמיין את המאמץ הפיזי שנדרש ממנה. 

הוריה ענת ואסף תיארו כיצד בטירונות היא בכתה בשעת ט"ש, סיפרה כמה קשה, לא הבינה מה היא עושה שם ואף רצתה לפרוש. הוריה  מצד אחד חיזקו ועודדו ומצד שני נתנו את החופש לבחור. באחת הפעמים עדי אמרה שהיא לא יכולה יותר. ענת אמה אמרה לה: 'הכל בסדר תיגשי למפקדת ותפרשי, אנחנו תומכים בך בכל מה שתעשי, תחשבי הייטב שלא תתחרטי, ההחלטה היא שלך'. עדי פנתה למפקדת וזו אמרה לה: 'בואי תסיימי את השבוע ובסוף השבוע בבית, תחשבי ותחליטי מה את רוצה'.  לפני שיצאו לחופשת סוף שבוע, התקיים עוד מסע ארוך, במסע הזה עדי הבינה שהיא יכולה להצליח ורוצה להמשיך. 

מאותו הרגע הכל השתנה, היא פנתה למפקדת ואמרה לה שהיא ממשיכה וביקשה ממנה שתעזור לה להצליח ולא תוותר לה או עליה. "בשיחה הזו," אומרת מפקדת הקורס, "עדי נכנסה לי עמוק לתוך הלב." עדי בנתה כושר, כוח הרצון שלה הפך להיות המאפיין המרכזי, היא לא ויתרה לעצמה ובעיקר היה לה טוב מאד מבחינה חברתית. עדי מצאה בצוות הקורס קבוצה של חברות המחויבות האחת לשנייה ואהבה גדולה. 

הבחירה להמשיך ולהשקיע, לא הפכה את המסלול קל יותר. עדי הייתה לקוית למידה והיה לה מאד חשוב להצליח. היא ביקשה מהמפקדת שתשב איתה על פקודות חרום. המפקדת מתארת: " היא הייתה מחכה לי בחצות הלילה לעבור איתה על פקודות למלחמה, כדי שביום מן הימים היא תהיה הכי מוכנה שאפשר. ביקשה לצאת לכל פעילות, לא משנה איפה ובאיזו שעה, לא משנה כמה ארוך או משעמם, העיקר להיות ללמוד ולהתמקצע עוד קצת." 

ההורים מספרים איך מאותו הרגע שקיבלה את ההחלטה להישאר, הכול השתנה. היא פיתחה שרירים, נעשתה מאד חזקה. חזרה הביתה עם סימנים כחולים על כל הגוף, כולל על הפנים, היו לה שלפוחיות על הידיים, היא הייתה גאה בכל סימן כחול. במקום הקיטורים שהיו בהתחלה, היא שלחה תמונות עם הסימנים הכחולים וסיפרה בגאווה כיצד זכתה בכל אחד מהם.  

היא סבלה מכאבי אוזניים במטווחים וסיפרה בגאווה כיצד התגברה עליהם. היא סיפרה על מסעות של יותר מ-30 ק"מ, כשהן נושאות משקל כבד.  המשקל הרב גרם לה לכאבי גב, ורופא היחידה נתן לה פטור מלשאת אלונקה. המלצת הרופא לא נראתה לה והיה לה חשוב להשתתף במאמץ, כפי שחברותיה העידו – היא תמיד הייתה בשביל כולן ולא יכלה לשאת את המחשבה שהן סוחבות אלונקה והיא לא עוזרת. כשהמפקדת שלה גילתה שהיא סחבה אלונקה, נתנה לה עונש של שעתיים ביציאה, על הפרת פקודת הפטור. 

פייטרית שלא מוותרת 

עדי סיימה את הקורס בהצלחה מרובה ושובצה לגדוד נשר 414  בגזרת עזה. המפקדת סיפרה כמה שעדי בלטה וכמה הייתה אהובה על חברותיה: "היא לוחמת בכל רמ"ח איבריה, פייטרית שלא מוותרת לעצמה ולא מוכנה שיוותרו לה. לא חיפשה הקלות או קיצורי דרך, כל דבר שעשתה היא עשתה מהלב. לא הייתה בקשה שהייתה  יותר מדי בשבילה ולא הייתה משימה שהיא לא הייתה מוכנה לקחת על עצמה. בכל שעה ביום לכל דבר התנדבה ותמיד אפשר לסמוך עליה שתגיע לעזור עם חיוך גרומני ענק ובוקסה עם שירים של אבי אברומי." 

בתפקיד היו לה בתפקיד כמה פק"לים: נהגת מבצעים, מפעילת רחפן וצלמת, היו פעמים שהיה חסר מי שימלא את אחת הפונקציות ועדי התנדבה לסגור שבת. באחת הפעמים הייתה עם חברה בחוצות היוצר בדרך להופעה של עידן עמדי. כשחיפשו מתנדב שיחזור לבסיס, עדי ויתרה על ההופעה שכל כך חיכתה לה וחשבה שתהיינה לה עוד הזדמנויות לראות את ההופעה. הפעם האחרונה שהגיעה הביתה זה היה אחרי שסגרה 28! היא אהבה מאד את התפקיד, אהבה מאד את החברות, היא הייתה גאה בעצמה והחברות אהבו אותה מאד והתגאו בה. 

לפני אותה שבת ארורה, הציעו לה לעבור לצוות הפיקוד, ואילו בצוות בו שירתה לא רצו לוותר עליה. המ"מפאית  שלה אמרה: "פיקדתי על בנים ופיקדתי על בנות והיא באופן מוחלט הלוחמת הכי טובה שהייתה לי. לא הכי חזקה פיזית, לא הכי טובה במטווחים, אבל  עם רוח הלחימה החזקה מכולם."    

החברות סיפרו שבצבא היא סיפרה בלי סוף על הבית ובבית היא סיפרה באהבה רבה על הצבא והחברות. ההורים מספרים שבילדות היה לה לא קל מבחינה חברתית, באותה סביבה מצומצמת של המושב היא לא הצליחה לשנות את המצב. לצבא היא הגיעה דף חלק ושם פרחה מבחינה חברתית, הוריה מרגישים שהיא ראתה בכך הזדמנות להוכיח לעצמה ולכולם את חוזקותיה ויכולותיה ובעיקר הם שמחים על הפריחה החברתית. 

הילדות בכפר 

עדי גרומן נולדה ביום 28/1/2004  בכפר חגלה. בת בכורה לענת ואסף. אסף אביה הוא בן הכפר, סבא וסבתא שלו היו מהמשפחות המקימות. מהיום הראשון עדי הייתה תינוקת רגועה וטובת לב אך קצב התפתחותה  היה איטי, היא התחילה ללכת ולדבר מאוחר. הכל עשתה אחרי כולם. מגיל צעיר התברר שהייתה לקוית למידה והורים נתנו לה כל תמיכה אפשרית שנדרשה, הן בלימודים והן בכל צורך אחר. הם מספרים שתמיד התאפיינה במוטיבציה גבוהה להצליח.  

האפיון המרכזי שלה כילדה היה טוב הלב והנתינה הרבה, ההורים לעיתים דאגו מנתינת ייתר. בסוף כיתה ו', אחת המורות שאלה "מי זו אמא של עדי גרומן," ואמרה: "היא תוציא מהפה שלה ותיתן לאחרים", הקשיים החברתיים ליוו אותה והיא בכתה לא מעט. ההורים מספרים שאמרו לה: "כשתגיעי לצבא הכול ישתנה". מחטיבת הביניים ובתיכון היא השתלבה בכיתה קטנה, הצליחה מאד בלימודים, הייתה התלמידה המובילה בכיתתה ואף סיימה את מבחני הבגרות בהצטיינות. 

כשהייתה בת שנתיים נולדה אחותה השנייה איה ולאחריה נולדו עלמה ואביה. חבורת בנות שכזו.   
משפחה של אחיות שאוהבות מאד מוסיקה, לשיר ביחד, ללכת להופעות חיות ובעיקר אוהבות האחת את השנייה. 

"אין אותנו יותר" 

ההורים ענת ואסף הקימו בית של הרבה אהבה חיבוקים וצחוק. משפחה מגובשת, הם חינכו את הבנות לאהבת הארץ והמדינה. עדי מאז ומתמיד הייתה גאה מאד בדגל ובמדינה. הקשר שלה עם סבתא בתיה היה מיוחד: הן אהבו לשוחח גם על פוליטיקה ובהמשך, בכל פעם שחזרה הביתה מהצבא, התחנה הראשונה הייתה חיבוק ונשיקות לסבתא בתיה בבית הסמוך. 

המאפיין המרכזי של משפחת גרומן הוא מוסיקה. הטלוויזיה של הבית הייתה רוב הזמן על ערוץ יו-טיוב  וכולם אהבו לשיר בקולי קולות ביחד. אסף האבא האוהב והגאה הסיע את עדי לא פעם לבסיס ואת הנסיעה הארוכה הם העבירו בשירה משותפת, כשעדי מצלמת את שניהם שרים. באוסף הסרטונים האלו ההורים עדיין לא מסוגלים לצפות. 

עדי אהבה מאד את עידן עמדי ואת אבי אברומי. היא אהבה במיוחד את השיר "אין אותנו יותר". 

אבי אברומי ששמע על אהבתה של עדי בא לבקר בשבעה, שר שני שירים בשבעה והבטיח שיקדיש לעדי את השיר "אין אותנו יותר" בכל ההופעות שלו.  

הכל עוד מאד טרי, הכאב קשה מנשוא, ההורים מתקשים לדבר על עדי בלשון עבר, יחד עם זאת, יש בהם הכרת תודה גדולה ליחידה של עדי למפקדות, ולהזדמנות שניתנה לה לשבור את תקרת הזכוכית ולפרוץ את הגבולות של עצמה.  

ענת הדגישה כל הזמן, כי יש בסיפור של עדי מסר להורים ולילדים שחוו קשיים חברתיים – ובצבא נפתחה להם ההזדמנות להוכיח את עצמם, לרכוש חברים רבים וטובים, לחוות הצלחות ולהיות אהובים מאד. אסף האב הוסיף: "אנחנו שמחים בחוויות הטובות בהזדמנות שניתנה לעדי להתמודד ולהצליח, על תחושת המשמעות הגדולה שהייתה לה בשרות המדינה, אבל זה לא מבטל את הכעס הגדול על המחדל הצבאי הנוראי שהיה וגרם לאסון הזה." 

ענת מתארת תמונה שעדי עומדת בשדה עם קרן שמש וזו הייתה היא. הלב של הצוות, קרן אור של הצוות וקרן אור באופן כללי – כולה אור ואהבה. 

אובדן של בת הוא כאב קשה מנשוא, הפחד של ההורים הוא מה יקרה עוד מעט אחרי השלושים, הגעגוע עכשיו מתחיל להתגבר. האחיות עצובות מאד, מתגעגעות לשמות החיבה שעדי כינתה אותם, מתגעגעות לאהבה שהרעיפה עליהם, לצחוק המשותף, לשירים, לסיפורים המתלהבים על הצבא ולא מצליחות לעכל את האובדן הגדול. 

הדפיקה בדלת במוצאי שבת בשעה 22:30 נפלה עליהם כרעם ביום בהיר. הם לרגע לא דאגו, חשבו שהבסיס הוא מקום בטוח. הם דאגו כשנסעה בכבישים, דאגו במסיבות המוניות, אבל לא דאגו לרגע כשהייתה בצבא. גם באותה שבת, חשבו שהיא בטוחה בתוך הבסיס. רגשי האשמה על שיחת הטלפון שפספסו הם התמודדות המקשה עוד יותר על השכול והאובדן הענק. מקווה שההורים המדהימים האלו ייזכרו  כל הזמן את האהבה והשמחה שהעניקו לה וממשיכים להעניק לשלושת אחיותיה. שהאהבה הגדולה הזו, השמחה, המוסיקה, האושר הגדול והמשמעות שחוותה בשרות הצבאי, יהוו את הזיכרון של עדי. 

כל כך הרבה חלומות התנפצו באותה שבת ארורה, כל כך הרבה הזדמנויות, שמחות, נגדעו באיבם, נקרע הלב. עוד משפחה שהתהפכו עליה חייה.  

יהי זכרה של עדי גרומן ברוך.