נוקשה, חסרת פשרות ועקשנית, דעתנית ועצמאית, ציונית נלהבת, שדאגה לחלשים ולא ויתרה על רומנטיקה לוהטת. יגאל צחור בספר חדש על "גולדה האחרת"
לפני 49 שנים נקראתי כמו רבים אחרים בני גילי (הייתי בן 28), אל לב התופת של מלחמת יום הכיפורים. שרתי בחטיבת צנחנים במילואים. תחילה עלינו לרמת הגולן לאזור נפח, שם התנהלו קרבות שריון שגבו מחיר כבד מכוחותינו. בהמשך הגדוד שלי ירד לסיני סמוך לתעלת סואץ, ראינו את סופו המר של הקרב בחווה הסינית.
למחרת חצינו את התעלה, עברנו את חצר המוות ונותרנו בחיים. הלב פועם בחוזקה והנפש מרטיטה. אני ממעיט לספר על אותם ימים. גם הפעם אספר על הימים שאחרי המלחמה.
חבריי ואני השתחררנו אחרי ארבעה חודשים, כל אחד נשא עמו את צלקת המלחמה ההיא עוד שנים רבות. כל אחד בעוצמות שונות.
בית דין ציבורי
"גולדה האחרת", יוצא לאור בימים אלו. זהו סיפור אישי על גולדה מאיר, מנקודת מבט שונה. ממקום רגשי של הסדרת יחסים מורכבים שהיו לי אליה.
אף פעם לא הייתי ממקורביה, היא מעולם לא התייעצה אתי, אך נפגשנו לעיתים מזומנות, כמו חבריי האחרים, חברי קיבוץ רביבים. היו שנים שנפגשתי אתה אישית. שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים נבחרתי להיות מזכיר הקיבוץ, גולדה כדרכה מימים ימימה הזמינה מזכירים כדי שידווחו לה על הנעשה ברביבים. וכך נפגשנו בכל עת שהגיעה לרביבים באותן שנים. אלה היו שנותיה הקשות, האשמה שרבצה לפתחה בבית דינו של הציבור, שבגללה פרצה המלחמה פצעה את נפשה.
כאן אני מתוודה בפעם הראשונה, המפגש הראשון ביני לבין גולדה בחצר הקיבוץ, מיד אחרי שהשתחררתי ממילואים היה קשה לשנינו. אני הייתי צעיר בסוף שנות העשרים לחיי. גולדה הייתה באמצע שנות השבעים לחייה. המלחמה הכתה בשנינו, באופן שונה ומלא אמוציות. אמרתי דברים קשים שאף פעם לא הייתי מעז לומר לסבתי אם הייתה לי כזאת.
גולדה באצילותה הרבה לא חדלה להיפגש אתי בהיותי מזכיר הקיבוץ. בחלוף השנים כשגולדה נפטרה, נשאתי עמי צער על אותה שיחה.
אחרי מותה ספדו לה ידידים ויריבים מעומק הלב, חלק מהדברים ראו אור, אך האשמה הקולקטיבית על חוסר נכונותה של גולדה לעשות צעד משמעותי לקראת משא ומתן עם מצרים, ליווה אותה באחרית חייה ובעוצמה יתרה אחרי מותה.
העובדה שבשנה האחרונה לחייה מנחם בגין ראש הממשלה הנבחר, הסכים לוותר על כל סיני, להוריד יישובים, לוותר על שדות הנפט, להרוס את שדות התעופה החדישים שהוקמו בסיני, רק העצימו את האשמה הציבורית כלפיה.
אשר על ליבה
במשך שנים רבות המחקרים השונים שנכתבו על אותה תקופה לא עשו חסד עם גולדה. רק בשנים האחרונות, מנקודת מבט של חמישים שנה לאחור, איירו את דמותה של גולדה באור שונה.
במרחק הזמן בנפש חפצה, יותר מרוככת, בחנתי את מסלול חייה, את אישיותה הססגונית, המיוחדת, כדי להפריך כמה תזות שכולן התבססו על תאורה של גולדה כאשה נוקשה, חסרת פשרות ועקשנית ללא תקנה. איש לא טרח למצוא את הצדדים האנושיים, שהייתה בהם תשוקה רבה, הרבה רומנטיקה ואהבת האדם.
בציבור הישראלי הוזכרה גולדה בעיקר בשל מחדל מלחמת יום הכיפורים, רבים הטילו עליה את אשמת המחדל בשל היותה ראש הממשלה כשפרצה המלחמה. הציבור לא ידע ואולי לא רצה לדעת, את העוצמה שגילתה במהלך המלחמה, שהייתה מכרעת להשגת ניצחונה של ישראל בשדה הקרב.
כעבור ארבעים ותשע שנים הארנו באור נוסף את דמותה הפחות ידועה של גולדה שהייתה נערה מיוחדת, דעתנית עצמאית, ציונית נלהבת, שלא פסחה על רומנטיקה לוהטת לאהובה מוריס.
הציבור, ובעיקר הדור הצעיר, מדברים על גולדה במונחים שונים מאלה שדיברו עליה אחרי המלחמה. עתה מגלים את האנושיות שלה, את יכולתה המיוחדת להידבר עם אנשים, מראשי מדינות ועד האזרח הפשוט בלי סיסמאות נבובות, שמנהיגים רבים עושים בהם שימוש. היא אמרה את אשר על ליבה.
גולדה לא פחדה מכלום. לא מאלו שאיימו על קיומה של מדינת ישראל ולא מהתקפה אישית בוטה כמו זו של הפנתרים השחורים. היא ידעה מה שהם לא ידעו. היא, יותר מכולם, פעלה לרווחת הציבור החלש ולשיפור מצבו. גולדה הקימה את המוסד לביטוח לאומי וחוקקה את חוקי העבודה כדי להגן על העובד באשר הוא.
נכון, הייתה בה נוקשות וקנאות בכל הקשור להגנה על המדינה היהודית שראתה בה את מפלטם של כל היהודים בעולם. בציבור ובקרב חבריה למפלגה מתחו עליה ביקורת על שלא גילתה גמישות ונכונות להגיע לפשרות.
נשאה עמה כאב כבד
לימים אמרה גולדה בכאב רב: "גם אני יכולה לתרץ תירוצים ולומר לעצמי, שמול ודאות שכזאת מצד אמ"ן והערכות האישים הצבאיים (בממשלתה היו חמשה גנרלים), היה בזה חוסר היגיון מצידי אילו התעקשתי ועמדתי בתוקף על גיוס. אבל הייתי צריכה לשמוע לאזהרות לבי ולצוות על גיוס. אני יודעת שהייתי צריכה לעשות זאת. הידיעה הנוראה הזו תלווה אותי כל שארית ימי. לעולם לא אהיה עוד האדם שהייתי לפני מלחמת יום הכיפורים".
גולדה המעיטה להתראיין אחרי התפטרותה מראשות הממשלה בעקבות המחאה הציבורית. היא נשאה עמה כאב כבד. היו לה מעט ימי נחת לנוכח מסע ההשמצות על התנהלותה בשנתיים שלפני המלחמה. ימיה המאושרים היו בעת ביקוריה בקיבוץ רביבים.
כך התבטאה בפגישתה האחרונה עם חברי רביבים: "גם אם לא הלכתי אתכם כל הדרך, אני מקווה שמקבלים את השתייכותי למשפחת האדמה ולבית רביבים. ואני מודה על הזכות הזאת".
ארכיון גולדה ברביבים פתוח למבקרים בהרשמה מוקדמת: [email protected]