לפני שלושה חודשים הפכו הבוחרים בארצות הברית את דונלד טראמפ ממנהיג פופוליסט שהיה נראה שיכול לעשות ככל העולה על רוחו ולהמשיך לנצח, לכתם על דפי ההיסטוריה האמריקנית.
הם התחילו לשקם את המדינה שלהם מארבע שנות טירוף והראו לנו, העומדים לפני בחירות בישראל, שאין קוסמים בפוליטיקה, ושאפשר לנצח גם על בסיס ההיגיון והצדק.
ב-23 במרץ יש לנו סיכוי נוסף להביא לסוף שלטונו של בנימין נתניהו. בעקבות השינויים בתוך הימין, נראה שהפעם זה אולי הסיכוי הטוב ביותר שהיה לנו עד עכשיו. סיום עידן ביבי זו המטרה הראשונה במעלה בבחירות האלה.
זו המטרה החשובה ביותר, אבל היא לבדה לא מספיקה כדי שמדינת ישראל תחזור לשפיות. בשביל זה צריך להיפטר לא רק משלטון ביבי, אלא מהביביזם בכלל.
הביביזם זה לא רק שחיתות אישית ומינויים תמוהים ולא מקצועים של נאמנים פוליטים. הביביזם זה גם פגיעה מתמשכת בשלטון החוק. הביביזם זה גם הזנחה נפשעת של הבעיה הקיומית המרכזית שלנו – הסכסוך עם הפלסטינים.
הביביזם זה גם ימין חברתי שמתפאר היום בהישגי מערכת הבריאות, כאילו אני וחבריי לא זוכרים כיצד נלחמנו במסדרונות הכנסת נגד היוזמות של נתניהו לרושש ולהחליש את המערכת הזו.
מי שמבין שצריך להיאבק גם בביבי וגם בביביזם, ימצא בקלפי רק פתק אחד שמבטיח לו את האפקט הכפול הזה. יש הרבה מפלגות שמתחייבות לא לשבת עם נתניהו בממשלה, אבל כדאי לזכור שיש רק אחת שמעולם לא עשתה זאת ולעולם לא תעשה את זה.
העבודה, כחול-לבן (וכמובן סער, בנט והימין) ישבו בממשלות נתניהו הרבה אחרי שכבר כולנו ידענו את גודל הסכנה הטמונה בו. יתכן שניצחונה של מרב מיכאלי בעבודה מסמן כיוון חדש למפלגה, אבל מצד שני היו שחשבו שגם ניצחונו של עמיר פרץ מסמן כיוון חדש, ואנחנו זוכרים איך זה נגמר. על הגב שלנו. מרצ תשב בממשלה שתביא לסוף שלטונו של נתניהו, אבל דווקא בממשלה הזו חשוב לתת כמה שיותר משקל לשמאל מדיני וחברתי ברור.
אין שום פתק בקלפי פרט למרצ שיכול אפילו להתיימר ברצינות להיאבק בביביזם. גנץ גילה פתאום את חשיבות המאבק לנישואין אזרחיים. ברור לכל מי שהיה יום וחצי בפוליטיקה שמדובר בעצה של אנשי פרסום וסוקרים להתעסק בנושא שעד אתמול לא עניין אותו או את "כחול לבן".
את מרב מיכאלי הנושא הזה דווקא עניין אבל לא במקרה לא נשמע את מפלגת העבודה מרימה קול נגד כפייה דתית או נגד הכיבוש שמטיל על כל אחת ואחד מאיתנו כתם מוסרי נוראי ומאיים בעתיד הקרוב מאוד לחסל את הציונות כמו שאנחנו בשמאל מאמינים בה – תנועה שמקיימת מדינה בה יהודים יכולים לממש את הגדרתם העצמית הלאומית תוך יחס שוויוני מלא ומוחלט לכל אזרח ואזרחית.
רק מרצ יכולה לייצג את השמאל הזה, וביום שאחרי נתניהו זה יהיה חשוב במיוחד. אז נחזור מהמלחמה בשיגעון של מנהיג אחד למאבק בין שמאל פרוגרסיבי לימין משיחי על דרכה של מדינת ישראל ועל העתיד שלנו כאזרחי המדינה.
שום מפלגה פרט למרצ לא לקחה על עצמה להתמודד עם האתגר המורכב ביותר בחברה הישראלית – שילוב מוגבר בין יהודים וערבים ומאבק להבטחת שוויון מלא לאזרחים הערבים. לא מדובר רק בשאלה של מיקום נציג ערבי ברשימה. העובדה שבחמישיה הראשונה של מרצ מופיעים מועמד ומועמדת ערבים היא רק ביטוי פוליטי של מהלך המתקיים במפלגה מזה שנים. זכיתי להיות ממובילי המהלך הזה ואני יודע כמה הוא קשה ומורכב, במיוחד כאשר מסרבים להיסחף לסיסמאות וקיצוניות. המחויבות של מרצ לנושא גם היא מחייבת אותנו כבעלי מניות בשמאל הציוני לתמוך בה.
המגזר הכפרי מהווה בערך שני אחוזים מאזרחי המדינה. יש החושבים שאנחנו צריכים לפעול כקבוצת לחץ קטנה ואינטרסנטית שכל האנרגיה שלה צריכה להתמקד בהכנסת לוביסט משלנו לכנסת. לי היה ברור בעבר וברור היום שזו גישה שרק תזיק לנו. מוצדק להיאבק על הדברים שחשובים לנו בחקלאות ובהתיישבות. מוצדק לדרוש מנציגינו בכנסת לקדם את התביעות ההוגנות שלנו.
חובה לזכור שחברה צודקת בכלכלה, בפוליטיקה, במדיניות, משפיעה על חיי חברי הקיבוץ והמושב יותר מכל שאלה מגזרית. יאיר לפיד כמובן עדיף ללא שיעור על בנימין נתניהו כראש ממשלה, אבל מכאן ועד המסקנה שהוא יכול לייצג אותי כקיבוצניק, כאיש שמאל, הדרך ארוכה. אף פעם לא הסכמתי למצוא כפתור ולתפור סביבו מעיל. יאיר לפיד איש מרכז מובהק, על פי הצהרתו, מגמגם ומטשטש עמדות בנושא המדיני, מתייצב תמיד בגאווה כימין חברתי.
העובדה שאנשים מרכזיים בתנועה הקיבוצית גילו במצוקתם את האור, מייצגת אותם, ובשום מקרה לא אותי. מרצ היא הבחירה היחידה שאי אפשר לערער על המחויבות שלה לייצג אותנו באחריות ובנאמנות ושאפשר לדעת בביטחון שתדחוף את ישראל לכיוון שלנו.
חיים אורון (ג'ומס)
