מצפון עד דרום הודלקו בשבת האחרונה פנסים וקהילות שרו יחד "התקווה" במיזם למחויבות להחזרת החטופים
קהילות רבות ברחבי הארץ, מצפון עד דרום, בקיבוצים, ערים ובמלונות המפונים, הדליקו את הפנסים בניידים ושרו "התקווה" יחד בשבת האחרונה (4.11) בשעה 19:00, הענות למיזם של עדי מאירי, דוברת מועצת שער הנגב ויפעת לפנר דוברת מועצת אשכול.
"המועצה האזורית שער הנגב רואה בהחזרת החטופות והחטופים מטרה עליונה שבלעדיה לא נוכל לנצח כחברה וכמדינה. הרעיון להאיר את כל מדינת ישראל נולד בראש ובראשונה כדי לשמור על המודעות הגדולה שיש לנו כעם ועל המחויבות שלנו להחזרת החטופות והחטופים" אומרת עדי מאירי (36) חברת יד מרדכי ודוברת מ.א שער הנגב, שראש המועצה שלה, אופיר ליבשטיין, נהרג בשעות הראשונות למתקפת הטרור, עת יצא להגנת כפר עזה, קיבוצו.
"אופיר היה ראש המועצה מ-2018 וברמה האישית איבדתי חבר. הוא היה אדם של חלומות, יזם בנשמה, תמיד רץ קדימה 15 שנה. חסמים של המציאות הנוכחית לא עיכבו אותו. כל מיזם, כל תוכנית, הוא חי אותם 15 שנה קדימה, ככה התנהלנו כל מחלקות המועצה. באותו בוקר של ה-7 באוקטובר הוא יצא עם כיתת הכוננות, לקח נשק ארוך מהנשקייה ונהרג בהגנה על כפר עזה. לאבד אותו היה שבר גדול. כשהבנו שנרצח נכנס יוסי קרן מברור חיל, סגן ראש המועצה, כממלא מקומו".
חוזקה של קהילה
יישובי המועצה הוכרזו שטח צבאי סגור, במקום נשארו מעט מאוד תושבים המוגדרים חיוניים. איך מתנהלים במועצה שמרבית תושביה פונו?
"ביום הראשון הייתה אנדרלמוסיה. המטרה הייתה להבין מה המצב ביישובים, להוציא את כפר עזה ונחל עוז ולפנות את תושביהם בצורה בטוחה וביחד. כמועצה עבדנו מול הצבא ומול המדינה שהיו בשוק ותת תפקוד, מהות העבודה הייתה ליצור ממשקים. זה לקח להם זמן להבין באיזה אירוע אנחנו נמצאים. בראשון כל הקהילות פונו בצורה מסודרת. לא הצלחנו להגיע למועצה לחמ"ל כי האזור עוד שרץ מחבלים והתמקמנו בקיבוץ רוחמה, שמתוך יישובי המועצה הוא הכי מרוחק מהגבול. הקמנו חמ"ל מאפס, הבאנו ציוד ונעזרו ברשויות חברות כמו רמת נגב ובאר שבע. מאז אנחנו מתפקדים במכלולים. יש מכלול שאחראי על הפינוי, ומאז שהאחריות עברה למשרד התיירות, יש ניסיון ללמד אותם על החשיבות של פינוי הקהילה יחד, מה הצרכים של פינוי קהילתי ועל החוזק של הקהילה גם רחוק מהבית. זה אומנם לא בידיים שלנו, אבל אנחנו עובדים מולם ומנסים לשמור על זה, עובדים לייצר פתרונות לקהילות ממקום שיכול להכיל, מהקמת מסגרות חינוך ועד מכונת כביסה. הנהלות הקהילות עובדות איתנו צמוד וצוותי חירום יישוביים (צח"י) עובדים מכל הלב לניהול האירוע בצורה מעוררת הערכה".
עדי מציינת לטובה גם את המתנדבים הרבים שמגיעים לעזרה בחקלאות, בקטיף במטעים ובעבודה ברפתות. "יש חיבוק גדול של אזרחים, כולם עוזרים במקומות שצריך עזרה".
יד מרדכי עצמו, המשויך למועצה האזורית חוף אשקלון, פונה למלון רמדה בחדרה שקלט את הקהילה. "הייתה התגייסות יוצאת מהכלל של תושבי האזור. מבגדים, פעילות לילדים, תנועות נוער, חוגים. הכול מהחברה האזרחית, שהבינה מהר את הצורך ופועלת בלי בירוקרטיה. זו התארגנות למופת שמצילה חיים".
בעוד בעלה ושלושת ילדיהם בחדרה, עדי נמצאת בחמ"ל שברוחמה במהלך השבוע.
מה מהות העבודה בשלב הזה?
"הרבה מהעבודה היא הנגשת מידע לתושבים ולצרכים החדשים בעקבות המלחמה והפינוי, איך לחבר את התושבים לסיוע שהמדינה מעניקה. מעבר לזה יש חשיבות לשמור על הקיבוצים כפר עזה ונחל עוז שהפכו למיצג הסברה לאומית וצריך לנהל את זה. הרבה מהעבודה היא תיאומים עם דובר צה"ל, לשכת עיתונות, משרד ההסברה. יש חשיבות להסברה בינלאומית, להראות את הזוועות ולספר מה שאירע. יחד עם זאת, אם רוצים שאנשים יחזרו לפה, צריכים לדעת שזה עדיין הבית שלהם, לא של הצבא ולא של המדינה. לשמור על הפרטיות של התושבים שאלו בתיהם אל מול הדברור החוצה".
החטופים הם לב העניין
הנושא שנמצא בלב העשייה הוא העלאת המודעות להחזרת חטופים "לא לתת לזה לרדת מסדר היום. אנחנו במלחמה, יש חללים, יש התחממות בגזרה הצפונית וחשוב להחזיר את החטופים הבייתה, לא לתת לזה להיעלם. אנחנו משקיעים בזה המון אנרגיה במועצה ותומכים גם ביוזמות של הישובים".
היוזמה להדלקת הפנסים ושירת התקווה המשותפת באותה השעה ברחבי הארץ נעשתה במחשבה להשאיר את החטופים על סדר היום הציבורי. "החטופים הם לב העניין, החזרתם היא צעד בהחזרת האמון. יש פה סיפור של הפקרות ואבוד אמון, וקודם כל צריך להחזיר את הילדים והחברים הביתה".
מיזם האורות הופץ על ידי מועצת אשכול, ובשיתוף מטה ההסברה ומשרד הפרסום בן חורין אלכסנדרוביץ', שליווה אותו בהתנדבות, "כדי להפוך את הזעקה למסר של תקווה. להאיר את האור פה כדי שיראו בעזה ובכל העולם. קיבלתי סרטונים מכל הארץ, מהגולן ועד אילת, זה לא נשאר רק בקהילות המפונים וזה חשוב, החטופים בראש ובלב של כל בית בישראל".
