דורית בר מבאר טוביה, אמנית רב תחומית, מציגה את "יומך חלומך" – תערוכה מפרי יצירותיה הכוללת פיסול בעיסת נייר, יצירות פסיפס ותכשיטים רקומים בשיבוץ אבנים * התערוכה מוצגת עד סוף החודש ב"מחלבה" במושב
באר טוביה הוא אחד מהמושבים הוותיקים בארץ, המשמר בשנים האחרונות מבנים ישנים ומשמעותיים ביותר בחיי הכפר. אחד מהמבנים ששימש רבות את המושבניקים הרפתנים הוא בניין ה"מחלבה", שעמד נטוש 19 שנים, עד שהפך בשנת 2020 במסגרת חגיגות ה-90 למושב, למקום תרבות ותצוגה.
כבר מהכביש נראה מבנה המחלבה המחודש ומזדקר שלט "בית לתרבות ואומנות", המציין את ייעודו ותפקודו המחודש, כמו גם פסל מרשים, פרי יצירתו של האמן והפסל המקומי גרשון היימן, המוכר בפסליו והאנדרטות שיצר.ומה יותר מזמין ומכבד מלהציג יצירות עם אופי נוסטלגי למקומות ותקופות שעברו על העולם והארץ.
כבר מפתח החלל קוראות היצירות המגוונות למבקר להתקרב, להתבונן ולחוות חוויה מעוררת השראה. כמו באמנות, כל אדם רואה ביצירה מה שמדבר, מעורר ואולי גם מעניין ומרגש אותו. במיוחד כאשר שם התערוכה הוא "יומך חלומך".
מהרגע שנכנסתי התמגנטי לפסל ראש אישה, בגווני כחול ותכלת. מראה פסל האישה העשוי מעיסת נייר, ששערה מתנופף ברוח קצת מוזר, כשמדברים על חומר מוצק כעיסת נייר, אך הוא מבטא בהצלחה תנועה בשיער. הפסל מוצב במרכז החלל, שמסביב מכל עבר פסלים נוספים ותמונות על הקירות. הופתעתי עוד יותר כאר הסתבר לי שדמות זאת נבחרה ע"י היוצרת דורית בר, כנושא התערוכה המותאם לשמה.
דורית בר (64), אשת חינוך וותיקה שלמדה והתמחתה בהוראה בחינוך מיוחד. במשך השנים עבדה במוסדות חינוך שונים, ברחבי הארץ. הקימה מרכזיים טיפוליים. בתפקידה האחרון הדריכה צוותי חינוך בבתי ספר תיכוניים התיישבותיים, והתניעה את גישת השילוב של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים. לאחר ששימשה כרכזת תחום החינוך המיוחד בתיכון באר טוביה, במשך 16 שנים.
דורית, ספרי על עצמך!
"אני מאמינה שבמסלול מהלכיי החיים יש 'יד מכוונת' ושום דבר אינו מקרי. לעיתים אנחנו צריכים לעבור אירועים מסוגים שונים, בחירות שבוחרים ונתיבים שצועדים, כדי שנבין מה הטריגר שלנו לבחירה ולעשייה מסוימת.
"לחשוב על כך שאני יוצרת יצירות ומציגה אותן בתערוכה, זה עדיין מפתיע אותי למרות שזו לא הראשונה בחיי. השתתפתי כבר בירידים, בתקופה שיצרתי עבודות יד מעור בקר לפני שנים רבות ובטרום תקופת הקורונה הצגתי בשוק בצלאל בירושלים. אך עדיין, חדוות עשייה והמפגש עם המבקרים מרגשים אותי מחדש ונראה כאילו זאת רק ההתחילה…
"האמת שתמיד יצרתי. התחלתי ליצור כדי למצוא פתרונות מעשיים, ותהליך היצירה היה לכייף ומזור לנשמה. היום אני בפנסיה והלו"ז שלי צפוף מבעבר. בין שלל העיסוקים אני נותנת מקום מכובד ומשמעותי ליצירה שבתוכי. אומנם תמיד יצרתי, אך לא הייתי הציירת של הכיתה בילדותי ברמת גן. בעבודות שבכל זאת יצרתי במשך החיים, ראיתי סוג של עבודת מלאכת יד."
בר משתפת אותי במספר תקופות בחייה שהיצירה נכחה בהן, שבהן לא התייחסה לפעולותיה כמשהו מיוחד. לדוגמא, כאשר החליפו חדרים בבית של אימא נינה תבדל"א. לאחר שאביה בן ציון נודל ז"ל, שהיה נהג אמבולנס ברמת גן, נפטר מהתקפת לב וסיבוכים שנמשכו כארבע שנים. המדהים שבתקופה "הטובה", כששוחרר מהשיקום למשפחה ולבית, הכין במשך 3 חודשים עצמו במרץ לקראת פרידה מהמשפחה, שלא זיהתה דבר. זה התבטא בהחלפת הרהיטים בבית ופעולות נוספות.
"אנו שלושה ילדים בבית," מציינת דורית, "אני האמצעית ואחי הבכור איציק גדול ממני בשבע שנים. אחותי צביה צעירה ממני גם בשבע שנים. הייתי בת 14 שנים כשאבי נפטר. רק אז הבנתי למה הוא קנה לי מכונת תפירה, כדי שאהיה עסוקה מעבר ללימודים. תוך כדי החלפת החדרים בבית מצאתי שני ארונות ישנים והחייתי אותם מחדש ללא היכר."
אמנות וחיי נישואים
אפשר לומר שיש גם אופנות וטרנדים המשתנים עם הזמן, כמו המשיכה לעבודת מקרמה, שהייתה מקובלת מאד באותה התקופה. גם בר החלה לעסוק במקרמה בשמונת החודשים לפני גיוסה לצה"ל. באותה התקופה היא יצרה מחיצה ענקית ממקרמה, לחדרה של אמה נינה. דורית: "בתקופת הצבא, כקצינת חינוך, יצרתי בעיקר תוכניות חינוכיות והקמתי ספריה פדגוגית במרכז ההדרכה שעבדתי. שם הכרתי ופגשתי את בעלי לעתיד רוני בר. כזוג צעיר בדרך לחתונה, התמודדנו עם מצוקת הדיור."
באותה תקופה ניצלה דורית את הכישרון היצירתי שבה, צעד אחד קדימה. בכך שיצרה והתפרנסה מעבודות בעור בקר מעשיי ידיה. מלאכת היד מעור בקר התמקדה במוצרים שימושיים לפרט, לאחסון ולקישוט הבית. דורית יצרה תיקים, חגורות, נעלי מוקסין, ווסטים, מתלים לעציצים, שלטים לדירה, מראה משולבת בבסיס אומנותי מעור ועוד.
"היינו 'תפרנים', לא היה לנו כסף לשלם לצלם בחתונה, אז הגעתי עם הצלם להסדר של סחר חליפין. הכנתי לו תיק נשיאה מעור עבור ציוד הצילום הנדרש לאירועים, בתמורה לתמונות החתונה שלנו. זה היה טרנד נפוץ ומבוקש. התוצאה המשמחת מהמכירות לאנשים הייתה, שיכולנו לממן רבע ממחיר הדירה הראשונה שלנו. בשלב מאוחר יותר מכרנו את דירתנו הראשונה. אך לא להאמין למה נמכרה? בזכות הווילון יוצא הדופן שסרגתי במסרגה אחת. עד כדי כך שהדיירים החדשים התרשמו ואהבו את התוצאה שנתנה לסלון אווירה ייחודית. בתקופה אחרת יצרתי תכשיטים מכסף ופליז, וכעת בעיקר: מרקמה ובד."
בחייה האישיים בר נשואה לרוני, איש כוחות הביטחון בעברו ולהם שלושה בנים: רועי (40), מתן (35) ותום (32). בני הזוג נדדו בארץ בין כל צורות ההתיישבות הקיימות וניתן לראות זאת לפי מקום הלידה של בניהם. החל: מבי"ח סורוקה בדרום, עבור לבי"ח מאיר במרכז והצעיר נולד בבי"ח פוריה בצפון.
בר מתארת את נדודיה בערגה רבה: "אני מאד אוהבת להתארח במקום, לטעום ולהמשיך להיכרות עם המקום החדש. המקום היחיד שהיכנו שורש בו הוא באר טוביה, שלימדה אותי להתאהב מחדש בקבוע. כאן גם התחלתי ביצירה מפסיפס שהפכה לשיגרה."
מה היה הטריגר שעורר אותך לייצור בשנים האחרונות?
"במסגרת עבודתי כרכזת תחום החינוך המיוחד בתיכון באר טוביה, הבננו תוכניות לימוד ייחודיות עבור כל אותם תלמידים שהתקשו ללמוד בביה"ס או/ו המסגרת לא התאימה להם. בעיניי, מטרת העל הייתה להעניק להם את האמונה במסוגלותם ולתת להם כלים לחיים, להיות אנשים טובים ומועילים לעצמם ולחברה.
"בניתי מערך תמיכה עיוני נרחב מאוד, עם צוות מופלא שהיה בביה"ס, אך העשייה המשמעותית ביותר לטעמי התבטאה בהובלת המענה הפעלתני. גייסתי את כל אנשי האומנות הפורמאלית והבלתי פורמאלית. זאת הייתה הצלחה גדולה, מהרעיון למימוש בפועל. הקמנו: סדנאות לאומנות, לעבודה בעץ ולקרמיקה עם כל הציוד הנדרש. בין הפעילויות הגיע פסל מבאר שבע ושילבנו בתוכנית הלימוד את המקום המהותי ביותר בעיני: מקום היצירה – האומנות – מקום שבו כל אחד יכול להביע עצמו ללא מעצורים ללא שיפוטיות, מקום שהתלמידים התחזקו בכישוריהם ופיתחו מיומנויות משמעותיות לחיים."
לדבריה, בסוף כל שנה התלמידים הציגו את עבודותיהם, עם מגמת האומנות בביה"ס. לתערוכות אלו הוזמנו תמיד שועי הארץ: מהמועצה האזורית וממשרד החינוך: "למשנתי, יצירה בכלל ובפרט בתחום האומנות, היא שנותנת לכולנו את המקום המקבל תמיד," ומוסיפה שהאמנות היא המפתח למצוא עוד דרך להתמודד עם האתגרים, להכיר את עצמך טוב יותר, להבנות את יכולותיך. לקבל הכרה במסוגלותך ובעיקר ליהנות מהדרך והתוצרים."
"יומך חלומך"
"בשנים האחרונות," מספרת דורית, "התחלתי לפסל בעיסת נייר, מעיתונים למיחזור והתוצרים מספקים מגוון של חומרים. נדמה, שהפסלים עשויים מחמר, אבן, ברונזה ועוד היד נטויה. פיסול בעיסת נייר דורש בניית קונסטרוקציה לפסל, שמשתנה מיצירה ליצירה ומאתגרת את החשיבה. הכיף בעיסת נייר, שאפשר ליצור פסלים המתחפשים לחומרים אחרים, כמו האישה בברונזה והחשופה השובבה מאבן. חשוב לי לומר, 'שככל שאני עושה ויוצרת יותר – אני מבינה שזו, עדיין, רק ההתחלה."
מדוע נקראת התערוכה "יומך חלומך"?
"בחרתי את שם התערוכה 'יומך חלומך' מתוך התחושה הפנימית שלי. זוהי התיזה שלי לחיים, החזון שכל יום אני עושה ויוצרת את החלום… תוך כדי תנועה. לעשות היום את החלום. כל יום, הוא יום חדש ליצירה… גם בתקופות בחיים שלא נראה שזה אפשרי. כמו בתקופה של גידול שלושת הבנים שלנו, שבמשך שנים בעלי היה מגויס לכוחות הבטחון ונמצא שבועות רצופים בשטח. גם אז לא דחיתי חלומות ומאוויים, גם שלא כולם התממשו. הנקודה היא לא לדחות חלומות, לעשות את החלום . במקביל לכל קונסטלציה המתרחשת בחיים. החלומות הולכים איתי כל הזמן. וזה המסר שרציתי להעביר למבקרים בתערוכה. 'לחלום את החלום בכל מצב בחיים".
ברב היצירות המוצגות בתערוכה אפשר להבחין שדמות האישה היא השולטת ונוכחת בגדול. בסגנונות מגוונים ובטכניקות שונות: מדמויות בעיסת נייר, הלבשה וקישוט ייחודי על בובות חלונות ראווה, בפסיפס על סוגי מגשים עגולים ומלבנים. ואפילו על משטחי שולחנות ישנים כמיחזור, בכדי לתת חיים חדשים לרהיטים ישנים.
"יש משהו בהוויית אישה מהי, ומי היא? אישה כבת, אישה כבת זוג, אישה כאם, אישה העובדת במגוון מקצועות, אישה המנהלת את הבית, גידול ילדים, עבודה וחיים שלמים… אישה מבטאת עוצמה ונוכחות. הרי כל אלו הם נס ופלא, במיוחד כאישה היולדת ילדים ורעיונות. חיברתי בין כל עובדות אלו להדגיש את ההוויה של האישה, בין הלידה והחלום. והאפשרות שכל יום האישה יולדת מחדש, ויוצרת מתוך תוכה. וכך אני מעבירה רעיונות אלו ליצירות שלי בפועל. עובדה שמאוד משמחת אותי, שמבקרים רבים בתערוכה יוצאים ממנה מחויכים, שמחים ומלאי השראה. (לפי דיווחיהם) באחד הימים ניסחה זאת אחת המבקרות שאינני מכירה ' את מאפשרת לכולם (קודם כול) לחלום, להשראה ולחלום בצבעים'. ואין, לטעמי למעלה מזה, לשמח אנשים ולעודד אותם לעוף."
היו יצירות שממש זיהיתי את דיוקנה של האמנית דורית בר. (גם שאינני מכירה אותה מהיכרות קודמת) משציינתי זאת בפניה, תשובתה הייתה שאני לא היחידה שזיהיתי עניין זה. ושהיא בתוך תהליך היצירה היא לא מכוונת, שהתוצר יהיה דיוקן עצמי שלה. אך כנראה קיימות יצירות שזה טבוע בהן, מבלי להתכוון. הרצינות, ההתייחסות המעמיקה והמבט הן בנוכחות מלאה.
כיצד ולמה התחלת לייצור עבודות מפריטים ישנים, ולתת להם חיים מחודשים?
"כמו דברים רבים בחיים, גם העיסוק הזה התחיל והתרחש ממש במקרה. כמו שכבר ציינתי, אני מאמינה שיש איזה 'יד מכוונת' בעולם. אחרת איך להסביר שמהמקרה שאשתף, ועד הלהט שיש בי להחיות חפצים ורהיטים ישנים.
"כשנכנסנו לבית בבאר טוביה הילדים הצטערו מאוד על כך, שהקערה הוורודה העתיקה נשברה. בזכותם – נולד הרגע המכריע עבורי. שם החלטתי להעניק חיים חדשים לכלים שבורים. איך בני אמר 'את כנראה האימא היחידה, ששמחה שמשהו נשבר בבית'. לפני שנים, אחרי שהתחלתי למחזר כלים שבורים, חברה הזמינה אותי לבית הוריה שנפטרו, לאסוף כל חפץ ורהיט שאחפוץ. אכן אספתי ומחזרתי, ולאחר זמן החלטתי לכבוד יום הולדתה להכין לה הפתעה. לקחתי שולחן מבית הוריה ויצרתי עליו עבודת פסיפס, בהתאמה לטעמה האישי שהכרתי. היא כמובן לא האמינה, שתקבל חפץ מבית הוריה, שקיבל חיים חדשים בהתאמה.
"החברה כל כך התלהבה, מאד אהבה את המתנה כזיכרון רחוק וכן בני משפחתה. הרעיון המקורי – להכין אומנות בהתאמה לאדם המזמין, נולד ממש שם. לקחת חפץ שיש לך ערך רגשי אליו, ולהפוך אותו לחפץ אהוב בסגנון ובטעם הרצוי.
"אצלי מבחינה אישית ומקצועית, יצירה מסוג זה משלבת את האהבה לאומנות ולאנשים. כחודש לאחר שהחברה עברה לביתם החדש, פרצו להם וגנבו את כל הזיכרונות שקיבלה מהוריה. הדבר היחיד שנותר הוא השולחן שחידשתי עבורה. אחרי תקופה שולחן הטלפון של הוריה טס מעבר לים לאחיה, שולחן עם עבודת פסיפס מותאמת עבורו. זאת חוויה יוצאת דופן בעצם העשייה ובערך מוסף באינטראקציה עם בעלי החפץ או הרהיט. וההתרגשות העצומה מהתוצאה."
אני עוברת בין המוצגים ומתרשמת מבחירת החומרים המעטרים את הפסלים. במיוחד כשאני שומעת את ההסבר ומה מאחורי המוצג. לא יכולתי להתעלם מבובת חלון הראווה, שנקנתה בשוק הפשפשים. את חזה של "בובת הרטרו" החייכנית הזו מעטרים שברי הקערה העתיקה, שנשברה בבית משפחת בר בבאר טוביה לפני שנים, שמצאה את מקומה ברב פאר וייחודיות, כפסיפס הראשון שהאמנית יצרה. ומאז יצירת הפסיפס הפכה לעשייה שבשגרה.
"אין ספק שזהו אתגר ביצועי המאפיין את כל עבודות הפסיפס התלויות נטולות חומר מילוי, מאחר ונדרשת התאמה מלאה ודיוק מרבי בחיתוך ועיבוד החומר. כמו במקרה אחר, כשהפכתי את תמונת הכד הסיני השבור מחפץ תלת ממדי, לתמונה שטוחה ולהשאירה שלמה. שכל היצירה בפסיפס נעשתה על מגש עגול ישן, ממנו ניבט דיוקן של דמות מזרחית שחומה עם עיטור מטפחת הראש, וחלק מרקע היצירה."
אפילו הטס מנחושת, שהזוג הצעיר בר קיבל לחתונה, השביח את מראהו ותפקודו לאחר שהתפורר וקיבל חיים חדשים. והמוזר ש"העיניים מטיילות" על המוצגים ומחפשות באופן כזה או אחר, מה היה המוצג בעברו? ממש קשה לדעת ללא הסבר האמנית, כמו שהפתיעה בסיפור המוצג היפה והצבעוני, שבעצם בסיסו היה מתקן זכוכית שבור, שננטש בזמנו בחנייה עת בני הזוג יצאו מהחתונה שהוזמנו. "כך העיניים שלי כל הזמן משוטטות ומאתרות 'מציאות' המקבלות הזדמנות חיים נוספת.
"זה בעצם חלון הזדמנויות, כל שנשאר הוא רק לפתוח את החלון למאוויינו… נס הכלים השבורים ופלא העיתונים הישנים, המקבלים חיים חדשים ומנכיחים עצמם בעתיד. ועל הדרך שומרים על כדור הארץ היקר שלנו."
בתערוכה פונה דורית בר למבקרים: "אם את/ה מרגיש/ה סנטימנטים לחפץ שיקר לליבך אך אינו לטעמך, בין אם עדי או ריהוט ביתי, אני כאן בשבילך – להפוך את הפריט תואם עבורך".
תחת הזכוכית בשולחן הכניסה בתערוכה, מוצגים גם בתכשיטים הרקומים בשיבוץ אבנים. הנראים כתכשיטים עם אופי אתני. הכול כל כך מגוון ססגוני ומשדר אסתטיות.
"התרשמתי ואהבתי"זיוה בן יעקב (89) מבאר טוביה: "יש לי זיקה לעבודות יד. גם במועדון החברות במושב שאנו נפגשות, למדנו להכין עבודות בפסיפס, וכן עבודות אחרות. התרשמתי ואהבתי מאד את עבודותיה של דורית בר. מי שמבין באמנות ומלאכת יד , יכול לראות את ההשקעה שלה. השימוש בחומרים רבים ומגוונים. התחברתי מאד דווקא לעבודות האבסטרקט שלה והצבעוניות שהיא יוצרת."
