האם ניתן למגר את הטרור כל עוד יש ציבור מדוכא חסר תקווה? האם הפלסטינים יכולים לקוות לשיבה מלאה של פליטי 48? השאלה העיקרית היא האם מישהו בכלל חושב לשאול שאלות כאלה
צילום תמונה ראשית: דובר צה"ל
לפני שבועות אחדים הסתיים מבצע "מגן וחץ" לאחר חמישה ימי אש, וטוב שהסתיים. אין ספק שכוחות הביטחון פעלו במיומנות רבה והוכיחו יכולת גבוהה בביצוע.
למתבונן מרחוק נראה שגם תושבי הדרום פעלו ברובם נכון, נשמעו להנחיות פיקוד העורף ואפשרו לכוחות הביטחון לבצע את משימותיהם. בתקווה שהפסקת האש תכובד ותימשך זמן רב, עכשיו הזמן לשאול את השאלות הקשות ולחשוב מה עושים מחר. האם חיזקנו את ההרתעה? האם צפוי לנו שקט ממושך? חודש, חודשיים, שנה או שנתיים? האם יש בכלל הרתעה כזו שתמנע סבבים חוזרים ונשנים של אלימות? האם רואים סיכוי להשלמה ואפשרות לחיים רגועים, לזמן ארוך, משני צידי הגבול? לאיש אין תשובה ברורה על השאלות המטרידות.
יותר משאין תשובות, רבים אינם שואלים כלל. חלקם מניחים שזו גזרת גורל שאי אפשר לשנותה, חלקם מייחלים ליום בו "נכה אותם אחת ולתמיד", אחרים מצפים לנס שיגאל אותנו. השאלות הללו אינן עומדות כפי שהן בראש הערכות המצב ושיקולי הדעת של ההנהגה הישראלית, ונדמה שאיש אינו מאמין שיש מוצא כלשהו, בזמן הקרוב או הרחוק.
מדיניות החיסולים
בניגוד לדיבורים המרוממים ולגאווה (המוצדקת) על היכולות שגילו כוחות הביטחון בדקות הראשונות של המבצע, אני איני משוכנע שחיסול בכירי דאעש תרם ויתרום לחיזוק הרתעה. מי שמתכננים ופוקדים על ירי לעבר אוכלוסייה אזרחית, כדי לפגוע, להרוס ולהרוג, הם בני מוות. הם הרוויחו את זה ביושר. אך האם החיסולים הגבירו וחיזקו את ההרתעה? התשובה ניתנה בחמשת ימי המבצע.
הארגון הקטן והחלש מבין הארגונים שעומדים מולנו, המשיך ולא חדל לירות ולשגר, למרות חיסול הנהגתו. הוא המשיך לשגר מאות רקטות מדי יום, תוך שהוא מתמקח על תנאי הפסקת האש, כאילו מדובר בכוחות שווים. זו ההרתעה החדשה? למישהו יש ספק שיימצאו מחליפים למחוסלים? ויתכן שהמחליפים יהיו נועזים וקשים מקודמיהם. אנחנו מחסלים ומחסלים כבר שנים רבות והטרור לא חדל. לא פעם דווקא החיסולים הם שמלבים את אש האלימות. מעבר לדחף המובן "להחזיר להם כגמולם", נראה שיש לבחון שוב את התועלת או הנזק שמביאים החיסולים.
אחת ולתמיד
לפני כל סבב אלימות או בעקבותיו, אנחנו חוזרים ושומעים את הכמיהה של התושבים, הקרובים לגבול והרחוקים ממנו, לשקט ממושך ואם אפשר להפסקת האלימות לתמיד. שאיפה שאי אפשר שלא להזדהות איתה, כל עוד אינה משמשת כר פורה להבטחות חסרות שחר. אני מודה שאני מאבד את הסבלנות כאשר אני שומע עסקן פוליטי, מנהיג מקומי, או פרשן בתקשורת, המסבירים לנו שאם רק יפעלו כפי שהם ממליצים, "יוכה הטרור אחת ולתמיד". לצערי אין כל בסיס לדבר. מי שמתיימר להכות את הטרור אחת ולתמיד, אינו מבין על מה הוא מדבר, או שהוא משקר ביודעין. אפשר להילחם בטרור, אפשר להכביד על ארגוני הטרור, לפעמים אפשר למתן אותו, אי אפשר להעלים אותו, כל עוד בוערת האש הפנימית בליבם של מחולליו. כל עוד יש ציבור מדוכא, ציבור שאין לו אופק של תקווה. הדיבור על "המקל והגזר" אינו יורד לשורש העניין. הוא מתייחס אל היריב כאל חיית פרא שיש לאלפה, להבדיל מבני אנוש כמונו, הזקוקים לתקווה. אם לא כאן ועכשיו, אז לפחות בעתיד.
האם יש סיכוי סביר לחיים משותפים?
אם יש סיכוי כלשהו, הוא טמון ביכולם של שני הצדדים לחשב את מסלולם מחדש, לאור או לחושך הכישלון המתמשך. הוא מותנה בהכרה הדדית בשאיפותיהם של שני העמים. הכרת הפלסטינים בציונות, לפחות כמציאות נתונה שאינה עומדת להיעלם, והכרת היהודים בשאיפות של העם הפלסטיני, שגם הן אינן עומדות להתנדף. הכרה הדדית מתוך נכונות לחפש דרכים ליישב את הניגוד המובנה בין השאיפות הלגיטימיות של שני העמים. הפלסטינים צריכים לדעת שהיהודים יישארו כאן ולא תהיה שיבה למה שהיה לפני מלחמת העצמאות שלנו. היהודים צריכים להבין שגם העם הפלסטיני לא יעלם באורח פלא והם לא יוותרו לעולם על שאיפתם לחיים לאומיים, חופשיים וריבוניים. הדיבור על "שלמות הארץ" מחד, כמו הדיבור על שיבה מלאה של פליטי 48 ("הנכבה" בלשונם) מאידך, אינם בסיס אפשרי להשלמה הדדית והם מרשם בטוח להמשך האלימות. יש לומר את האמת ללא אשליות ותקוות שווא. כל עוד לא תימצא הדרך לקיים את שאיפותיהם של שני העמים, גם אם לא במלואן, יימשך המאבק החמוש והמדמם וסביר שסבבי האלימות יחזרו ויהיו קשים יותר מפעם לפעם. האם תקום בשני הצדדים מנהיגות שתדע להתנער מההזיות ומהמלל השגור, ולהוביל מהלך של תקווה? ימים יגידו.
