צעדת המחאה עצרה ללינת לילה בנחשון בדרך לירושלים, רבים מחברי הקיבוץ אירחו את הצועדים. חברי קיבוצים נוספים באזור סייעו אף הם
*צילום תמונה ראשית: עמיר טרקל
צעדת המחאה כנגד ההפיכה המשטרית יצאה בשלישי בלילה מתל אביב במה שהוכרז "יום השיבוש" והגיעה לירושלים לכנסת בשבת אחר הצוהריים. בחמישי בערב הגיעו הצועדים ללינת לילה בקיבוץ נחשון, על אף התכנון המוקדם לעצור בלטרון.
יואב בארי מנחשון לקח חלק בארגון הלנת הצועדים והוא מספר: "בחמישי בבוקר הייתי בעבודה ויצרו איתי קשר מארגני אחת הקבוצות שחיפשו מקררים עבור המים לצועדים. כעבור שעה התקשרו לברר על מקלחות בקיבוץ וזמן קצר אחרי זה ביקשו להגיע ללינת לילה.
יחד עם אריאל ארבל מנהל הקהילה, שי כהן יו"ר קיבוץ ודיוויד הירש מנהל התשתיות, בחרנו יחד את מקום הלינה, 'דשא האמפי' שמול חדר האוכל. המשטרה אישרה ובחמישי בשעה 14:30 יצאתי מהעבודה והתחלנו להפיק את האירוע".
יואב מספר שקיבל את ההחלטה מתוך ידיעה ש"יש בנחשון קהילת אנשים מדהימה. היה לי ניסיון מחגים ואירועים וידעתי שתהיה רוח התנדבות ואכן היה אדיר. כבר מהדרך הוצאתי הודעות בקבוצות וביקשתי עזרה של מתנדבים להקמת אוהלים וסדרני תנועה" ומוסיף שלצעדה יש גב לוגיסטי ואנשים מדהימים שדאגו לאוהלים, מזרנים, אוכל ושתייה.
"משלוש וחצי עד שמונה בערב עבדנו להכין את המקום. אבנר פלגי כבר עבד יומיים קודם על הלוגיסטיקה כי ידענו שהשיירה תעבור ליד הקיבוץ ואנשים התנדבו להביא אוכל ופירות. הופתעו גם מכמות האוכל שהביאו אנשים מכל האזור והודות לקרבה לחדר האוכל היו מקררים ותנורים לאחסון. איילת קציר ממארגני המחאה ניהלה את עניין האוכל והרבה אנשים פרטיים הגיעו והביאו אוכל כמו חברי קיבוץ ברור חיל שהביאו סנדוויצ'ים עם אסדו".
רבים מתושבי נחשון אירחו את הצועדים ללינה או מקלחת. "אורלי שיר ומאיה רוקח מנשה ארגנו רשימה של בתים מארחים וציוותו מי שביקש מקלחת או לינה במיטה".
למוחרת עזר יואב בלוגיסטיקה של ארגון לינת הלילה בשורש. "מנתיב הל"ה תרמו ציוד מזיגת בירה, ובירת ג'מס ארגנו בירות. גנרטור, מים, כל מה שהיה צריך עזרנו לארגן".
ליואב חשוב להדגיש שלא היה לבד לרגע ואנשי נחשון ליוו ועזרו בכל דבר "יש פה קהילה מדהימה".
משק כנפי ההיסטוריה
מאת: מרי לבני, עברון
לו שאלו אותי לפני שנה, אם אצא עוד אי פעם להפגנות, הייתי אומרת: בגילי (77+) אני כבר משאירה את הפעילות ה'מבצעית' לצעירים, ואני אתמוך בהם מרחוק.
ואיפה אני היום? את שני הדגלים שלנו הנפנו (אסף, שחבר בקבוצת "אחים לנשק" ואני) בהפגנות בבית המשפט בירושלים, בקפלן בת"א, בנתב"ג, בחורב בחיפה, במושב עמיקם (מול ביתו של גלנט), בצומת עין המפרץ, בכניסה לעברון, ומדי מוצ"ש – בצומת נהריה.
אבל השיא היה השבוע, כאשר החלטנו להצטרף לקבלת שבת במושב שורש, שליד ירושלים. לא התכוונו לצעוד, אלא להגיע עם המכונית אל המקום, ולהצטרף, בבגדי שבת, חולצה לבנה, סנדלים… אבל כשראינו שמהירות הנסיעה מתחילה להיות איטית יותר מהליכה ברגל, חנינו ויצאנו לדרך, צעידה של חמישה קילומטרים בעלייה, בחום, אבל בנחישות (מזל שבחזרה המרחק הזה היה בירידה).
על מה היה שם, סופר הרבה ברשתות החברתיות ובתקשורת. אז רק שני משפטים על מה שהרגשתי: האחד, שאני נמצאת בלב ליבה של העשייה וממש חשה את "משק כנפי ההיסטוריה". והשני, הוא הפער הרגשי שאני חווה: באנו למחות מדאגה, מכאב, מכעס, מחוסר יכולת להישאר בבית במצב הכאוטי הזה, ואנחנו מוצאים את עצמנו מחייכים, מרוגשים מהיחד, מהעוצמה, מתחושת החברות שנוצרה שם, מההתנדבות והנתינה, מההמון המגוון, המחויב אחד לשני ולמדינה שלנו – הרגשה נפלאה! הפער הרגשי הזה כמעט לא מובן, אבל מובן…
הלוואי שלא נזדקק יותר לשמור בעוצמה כזו על עתיד המדינה, כי נראה אותה לנגד עינינו חוזרת להיות דמוקרטית, שוב שפויה, שוב שלנו.
המכט״זית הטובה
מאת: רווית בייטנר, קרית ענבים, מנהלת קהילה בגעש
שבת בבוקר ואנחנו משכימים קום, שלושה ילדים, שני הורים ואחד כביש 1 שנמצא ממש מתחת לבית ועוד רגע יציף אותו נחשול ישראלים שביום המנוחה הרשמי שלהם התגייסו למאבק על עתידה של המדינה. נסיעה קצרה ואנחנו מצטרפים לשיירה בצד הכביש שרגע עומדת ממתינה לאישור משטרת ישראל על מנת להתחיל לצעוד.
המוני אדם מבוגרים מאוד וצעירים מאוד מצוידים בדגל ישראל ובאהבה גדולה למדינה, לעם להיסטוריה ולשביל בו יצעדו. כולם מקפידים על הציר, משתדלים שלא לחסום דרכים שלא לצורך. מברכים את השוטרים בבוקר טוב ומציעים מים קרים. בדרך קבוצות אנשים רנדומליות בהתארגנות של פיקניק יום שבת, מציעים להולכים קרטיבים, פירות, בירה ומים. הרבה הרבה מים. חם מאוד והחום ניכר בפנים האדומות של כל אחד מהצועדים. לבן הסרבן שלי בן ה-8 שמיאן לחבוש כובע הוצע כובע אינספור פעמים במהלך הצעידה על ידי אנשים זרים שפשוט דואגים, דואגים ורואים את האחר, את זה שכדאי וצריך לדאוג לו.
אנחנו ממשיכים. על גדר הביטחון תלויות שקיות אשפה אותן תלו ראשוני ההולכים, שקיות שרכב האיסוף בקצה הטור יאסוף. אישה חביבה עם שפירצר קטן וורוד של עציצים קוראת להולכים לבוא אל ״המכט״זית הטובה״ והם באים, מתרעננים וממשיכים. בעוברנו מתחת לטלזסטון – קריית יערים צמודים לגדר, גבוה למעלה, עשרות חרדים הצופים במתרחש מטה על הכביש. בכמות אנשים בלתי נתפשת שאוחזת בדגל וצועדת בחום. בגשר עין חמד קוראים לנו להביט אחורה ולהבין את גודל האירוע שאנחנו הקטנים חלק ממנו, לראות את התמונה הרחבה והגדולה יותר של ההחלטה שלנו לקום הבוקר, להבין שאנחנו הפרטים הקטנטנים שבלעדיהם התמונה הגדולה חסרה, לא שלמה. אנשי קיבוץ קריית ענבים ממתינים מתחת לגשר עם מים ופינוקים ובכיכר מוצא מקבל את פנינו שלט המחבר בין הפלמ״ח לבינינו, המלחמה על המדינה אז והיום. מנוחת צוהריים קצרה וממשיכים לכיוון ירושלים, לשיירה. מצטרפים עוד ועוד ועוד הולכים, עד שנגיע כבר נהפוך לעשרות אלפי צועדים. "פתאום קם אדם ומחליט כי הוא עם ומתחיל ללכת…" והוא מרגש, יצירתי, אכפתי, מחויב ומודאג מאוד מאוד.
להגיע להסכמות שימנעו פילוג
מאת: יובל שפירא, עינת
שעת בוקר מוקדמת בבוקרו של שבוע קריטי ואולי היסטורי למדינת ישראל. אני מסתובב בפרויקט תשתיות בסמוך להר נעים שבנגב כשסביבי גבעות נגב מדבריות צחיחות ו"שקט על פני תהום". אני מוצא את עצמי מהרהר על יום אתמול, יום שבת בו לקחתי חלק בצעדת המחאה שעלתה לירושלים.
לאורך השנים האחרונות ולאור ההתרחשויות השונות (קורונה, סגרים, סבבים של מערכות בחירות) נשאבתי להיות פעיל חברתי מודאג ופוליטי שמנסה לעשות, להשפיע ולייצר עתיד טוב יותר לכולנו ובעיקר לילדיי.
הדאגה שהדירה שינה מעיניי בשל האגרסיביות של התהליכים שהממשלה הנוכחית מקדמת, מסכנת הפילוג שמתקרבת, מנקמנות, מהקצנה ואולי אף מהאלימות שבפתח, גרמה לי להיות מעורב בעשייה רבה במחאה הנוכחית שמתמשכת תקופה ארוכה (מידי) מאוד של 30 שבועות.
במסגרת פעילויות המחאה השונות התחזקו הקשרים עם המעגל האזורי שלנו ואף יצאנו לאזורים אחרים בארץ:
- הוקמה כבר לפני יותר משנתיים שותפות כפר קאסם-ראש העין, שהינה שותפות פועלת של אזרחים ואזרחיות מיישובי האזור שמעוניינים להכיר ולהתחבר ומייצרים מגוון פעילויות משותפות.
- נוצר קשר הדדי תומך לתאום עם קבוצות מחאה נוספות מהאזור: ראש העין, פתח תקווה, מגשימים, נחשונים.
- יצאנו להשתתף בפעילויות מחאה במקומות שהן לא המגרש הביתי שלנו באפרת, אשדוד, גבעת שמואל ועוד.
ברמה האישית אני שותף גם לקבוצה מיוחדת שמייצגת "קצוות", נשות ואנשי קריית ארבע, גוש עציון ועוד, יחד עם חברות וחברי ההתיישבות העובדת ו"נשים עושות שלום", במטרה להכיר, להבין את ההבדלים ולחפש נקודות הסכמה וגישור.
אתמול, מתוך חלק נוסף לדאגה לילדים שלנו, לעתיד שלנו כעם, להמשך ההיסטוריה בארץ ישראל, דאגה למגזרים שונים, למיעוטים, לחלשים, לדמותנו המוסרית כעם, יצאנו זוגתי ואני להשתתף במקטע של הצעדה שעלתה לירושלים.
אלו היו כארבע שעות הליכה יחד עם המוני אנשים (מבוגרים, צעירים, נשים, גברים, ילדים וטף) הצועדים בדרך, בשמש הקופחת, ועולים לירושלים. לאורך המקטע פזורים אנשים שמסייעים להם ומעריפים עליהם מזון ושתיה, אהבה ועידוד.
שעות שמעוררות גאווה על אלפי נשים, גברים וטף שבחרו לצאת מהפינה הממוזגת שלהם ביום חמסין לוהט, לנסוע לכיוון ירושלים, להצטרף לצעדת החירות ולהביע את תמיכתם במחאה, יחד עם דאגה פנימית על מה יהיה השלב הבא. האם הפערים בין חלקי העם השונים כל כך גדולים ואיך ניתן לגשר? האם הצד שתומך ברפורמה ובמהלכי הממשלה הנוכחית מודע לגודל הזעקה, המועקה והעמידה על העקרונות המקודשים לנו?
אני רואה חשיבות אדירה להצטרפות של עוד אזרחיות ואזרחים למחאה האזרחית המדהימה שמקיפה קהלים אדירים בכל המדינה.
ועדיין חשוב שנקדם הכרויות זה עם זה, ננסה להקשיב למצוקות האחר, נחפש ונמצא גשרים, נייצר דרכים לדבר, נבנה מנגנונים לפתור מחלוקות בדרך של דו-שיח, נמשיך לנסות להגיע להסכמות רחבות ככל האפשר שימנעו מאיתנו פילוג, אלימות לסוגיה והידרדרות לתרחישים שעליהם לא חלמנו.
ברור לי ואני מאוד מקווה שהעוצמות של המחאה האזרחית יתועלו גם לכוח פוליטי שיכול להשפיע על העתיד של כולנו.
אני מאחל הרבה הצלחה לכולנו ושנצא כולנו ומדינת ישראל לדרך חדשה טובה יותר.
פתאום קם אדם
מאת: יפעת ויצמן שפטס, נחשון
שירי תקווה ומחאה רבים ליוו אתמול את השיירה הבלתי נגמרת לירושלים.
האחד שתפס אותי במיוחד היה שירו של שלמה ארצי:
"פתאום קם אדם בבוקר,
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת.
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום"
הרגשתי חלק מעם. עם ישראל.
הוא כבר ער לחלוטין עוד מימי בלפור, אשר מבין כי אין לנו ארץ אחרת, אשר לא מוכן רק להתרפק על העבר, אך מודע לו מאוד, ופניו אל העתיד. עתיד ילדיו, נכדיו.
עשרות אלפים צעדנו יחד. ממחלף שורש ועד לכנסת ישראל. ילדים ברגל, תינוקות במנשאים. משפחות שלמות. על טפם יחד עם סבא וסבתא ובקצב שלהם. מכל גווני החברה הישראלית.
חשבתי על עם ישראל שעלה להקריב קורבנות בימי בית המקדש. משה רדמן בנאומו גם קשר בין העלייה שלנו לירושלים והעליות ההן. הוא הזכיר (ואין זה ציטוט מדויק) שכשהולכים לאיבוד בניווט חוזרים לנקודת התחלה, להיכן שהתהווינו כעם, לשם חזרנו כולנו. לעליה לירושלים. המקדש הכי לא קדוש שקיים היום – הכנסת.
היו רגעים בהם הדרך הייתה קשה. הגב כאב, הרגליים, השרירים, השמש קפחה על ראשינו, הבריזה הירושלמית לא הגיעה, כאילו הרגישה גם היא את עיתות המצוקה ובחרה לא לנשוב.
ברגעים כאלו פתאום החל מישהו לשיר: שיר לשלום, אין מוצא, אין לי ארץ אחרת, עם ישראל חי, באנו חושך לגרש, זה הזמן להתעורר, כל העולם כולו ועוד ועוד וכנפי רוח הרימו את המורל והאמונה וכך גם את הרגליים העייפות.
נוסף על האנשים הנפלאים אשר צעדנו לצידם, גם במוצא וגם בגן הוורדים חיכה לצועדים כל טוב.
מי האנשים המדהימים הללו שדאגו לאוכל, פינוקים, שתיה וחשבו על הכול? וברגע אחד גם השטח נוקה כאילו לא הגיע נחיל אדם עייף, צמא ורעב לפני מספר דקות.
ולבסוף העצרת. לא יודעת כמה פעמים במשך העצרת מחיתי דמעות מעיניי. התרגשתי עד דמעות. צעקות הבושה התחלפו בצעקות "תודה" על אותו משקל.
שקמה ברסלר הפליאה לעשות ובתום ארבעה ימי הליכה נסעה היישר לקפלן, לכיכר הדמוקרטיה, לא לאכזב את מי שחיכה שם. הלא מוצ״ש קפלן הוא זמן קדוש. מי כמוני יודע.
עמי דרור עם החיוך הענק והנצחי שלו סיים בשיר "לחיי העם הזה" ובהחלט הצעדה הזו היא סיבה טובה להרים לחיים.
אם כך אסיים בהרמת כוסית לחיי עם ישראל ומדינת ישראל היהודית, הדמוקרטית והליברלית.
חייבת לעלות לירושלים ולא יכולה
מאת: נעמה עמית, חפציבה, צלמת וחלק מצוות בונות אלטרנטיבה בגלבוע-עפולה-מעיינות
חייבת לעלות לרגל לירושלים, ולא יכולה. יש עוד הרבה כמוני. הלב והגוף קוראים לעשות משהו ולתמוך בכל אנשי העמק באוטובוסים רבים וכל הישראלים בירושלים. כחצי שנה אני מצלמת את מחאת הנשים באדום, כשאנו מתייצבות, בונות אלטרנטיבה בכל מחאות האזור.
בהיכרותי את כל מובילי המחאות, יצרתי קשר ותוך שעות התארגנו על מפגש תמיכה משותף.
עפולה, צומת יששכר, גשר השיטה, הגשר הרומי וצומת עין הנציב.
היום, ראשון, התקבצנו יחדיו מכל יישובי אזור עפולה, הגלבוע ועמק המעיינות לצעדת תמיכה מהעמק דרומה בואכה עיר הקודש, לצעדה משותפת, לשירי ירושלים והתקווה.
מפגש אנושי מרגש שהשאיר אותנו עם המון תקווה וחיבור לטבור שבירושלים.
פצעי לחץ
והארץ הרוגשת
ככברה מחוררה
בפצעי לחץ הזמן
האוזל
כעורים, פעורים
כלועות הרי געש
מזילים לבתם הצורבת
חורצים בחתך רובדיה
נתיבים, נתיבים
חושפים עוני מרבציה,
והיתה חזותה
כזעקת שבר גיאולוגי.
מירסול (מירה חברוני), מצר
נכתב לפני יותר מעשרים שנים,
ולצערי, עדיין רלוונטי.
רָאשֵׁי מֶמְשָׁלָה
פַּעַם בֶּן גּוּרְיוֹן
הָיָה רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה,
הַיּוֹם הוּא שְׂדֵה תְּעוּפָה.
פַּעַם גּוֹלְדָה הָיְתָה
רֹאשַׁת מֶמְשָׁלָה,
הַיּוֹם הִיא גְּלִידָה.
הַיּוֹם נְתַנְיָהוּ
נוֹשֵׂא תִּיק,
שֶׁל רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה.
יעקב פרידמן, מעין צבי