נשואה פלוס ארבעה ילדים (שלה) ועוד שלושה של בעלה מנישואים שניים. סבתא ל-17 נכדים ובת לאימא בת 92
גננת בדימוס, בעלת סטודיו לציור על בגדים ואומנות שימושית, פנסיונרית שעובדת בזמנה הפנוי ב"בית הדר", בית אבות בעין החורש. "לצייר אהבתי תמיד ובהיותי גננת התפתח אצלי תחום הציור על חולצות ילדים ומשם זה התפתח לציור על מוצרי בד ופתיחת סטודיו. לבית האבות בעין החורש הגעתי לפני 17 שנים כאשר ניגנתי שם על האקורדיון שלי וראיתי כי טוב. אני מאוד אוהבת לעבוד עם הוותיקים ולשמח אותם. בקיבוץ מענית אני פעילה בתיאטרון ובמקהלה ונהנית לעזור בתרבות ובחגים".
איזה איבר בגוף שלך מספר שאת מקיבוץ ולמה דווקא זה?
"אהבתי תמיד את נעלי העבודה. כיום אני אוהבת לנעול נעלי בלנסטון בכל ימות השנה!"
זיכרון ילדות מתוק שקשור בקיבוץ…
"לטייל ביער ולחפש פטריות. ממש היה מרתק".
המאכל שהכי אהבת או הכי שנאת שהכינו או עדיין מכינים בחדר אוכל?
"בימי שלישי היו קציצות בקר מטוגנות בשמן עמוק. גדולות נימוחות וטעימות. חברות מענית הוותיקות, המבשלות של הקיבוץ, סיפרו לי איך הכינו אותן וכיום אני מכינה בביתי את הקציצות המיוחדות שכבר לא קיימות בחדר האוכל. לא אהבתי את פשטידת הגבינה המתוקה הנוסטלגית ולא נגעתי בה. כיום גם אותה אני מכינה בביתי לחברי מענית שאהבו ואוהבים אותה גם היום".
משפט שאמרו לך על הקיבוץ שבחיים לא תשכחי
"הריח הרע שנושב מהמפעל זה הריח של הכסף. לא אשכח את המשפט הנכון הזה לעולם!".
אם היית יכולה לחזור בזמן, איזו עצה היית נותנת לילדה שהיית?
"הייתי ממליצה לחזור חזרה בזמן ולעבור את אותן חוויות ואת אותן הנאות ילדות. תקופת הנעורים זכורה לטוב ביותר!".
מה השאיר אותך בקיבוץ כל השנים האלה?
"החיים ביחד בקהילה, החגים, האיכות, הטבע, היופי של מענית, החברה, האנשים. הייתה תקופה של משבר כשהכנסתי את ביתי הבכורה לבית התינוקות לחינוך המשותף אבל התגברתי…למרות שבפועל השיטה פשטה את הרגל לשמחתי ועברנו מאוחר יותר ללינה משפחתית".
מה התכונה הכי "קיבוצניקית" שלך?
"רוח ההתנדבות. לפני ההפרטה פעלנו בקיבוץ באופן ספונטני ללא התחשבנות על שעות ומשכורת. גם היום אני ממשיכה לפעול ולהתנדב כמו פעם".
מה העבודה הכי אזוטרית שעבדת בה בקיבוץ?
"עבדתי בשבתות ביונקייה שברפת מענית"
אם לא היית גרה בקיבוץ, איפה היה בית החלומות שלך?
"סביר להניח שהיה קרוב לים. בית פרטי מוקף גינה עם סטודיו לציור על בד ומאפייה קטנה ומטריפה".
שריטה שהקיבוץ של פעם השאיר בך
"לא אוהבת לקום מוקדם".
איזה ענף מענפי הקיבוץ שכבר לא פעילים היית מחזירה לחיים?
"ללא ספק המכבסה. אין לי מכונת כביסה בבית ולא תהיה לי. אני שונאת לכבס, ליבש, לתלות ולגהץ ולכן אני שולחת את הכביסה לאבישי כהן הכובס הכי טוב באזור בעין החורש. תוך יום אני מקבלת כביסה מגוהצת מקופלת ומריחה"
איזה חג קיבוצי הכי אהבת בתור ילדה?
"חג פורים. החג האהוב והמרגש. אהבתי את ההתחפשות, האיפור, ההופעות וההנחיה. ממש חג נפלא!"
איזו תורנות בקיבוץ הכי אהבת?
"כביסת חיילים! וגיוסים בכותנה. קמנו בבוקר מוקדם לעשב בשדות וחזרתי לעבודה בגן. הייתה חווית בוקר קסומה".
אם היית צריכה לנסח את ה"אני מאמינה" שלך בכמה משפטים, או לבחור מוטו לחיים, מה הוא היה?
״כשאדם מאמין בעצמו, הוא לא מתאמץ לשכנע אחרים. כשאדם מרוצה מעצמו הוא לא צריך אישור של אחרים. כשאדם מקבל את עצמו כל העולם מקבל אותו״ (לאו טסה).
האם יש איזושהי דמות מהקיבוץ שהשפיעה מאוד על מי שאת היום?
"הדמויות הכי משמעותיות הם ההורים שלי והמשפחה שלי. אין דמות מסוימת שהשפיעה על מי שאני היום חוץ מההורים".
ספרי על חלום אחד שהגשמת וחלום אחר שעדיין לא אבל היית רוצה להגשים
"חלום אחד התגשם – מתוך ארבעת ילדי שלושה חיים בקיבוץ עד היום. ביתי הבכורה עזבה למושב אמירים. בחלומי היא חוזרת למענית".
אם היית יכולה, היית מחזירה את הגלגל לאחור, לימים שלפני ההפרטה?
"לא הייתי חוזרת לתקופה של לפני ההפרטה. באופן שבו אנו חיים היום בקיבוץ אנחנו יותר שלמים עם עצמנו. חיה את חיי, את הבחירות שלי, מחליטה על הרצונות שלי, על הפרנסה שלי. יותר עצמאית, יותר חופשיה ומאושרת".
מה הגעגוע הכי עמוק שלך?
"משק הילדים ויום הילד של פעם".
מה את מאחלת לקיבוץ שלך ל-20 שנה הבאות?
"מאחלת למענית לגדול ולצמוח לקלוט עוד משפחות שמוסיפות לחברותא שלנו, לחינוך ולתרבות. שתמשיך להיות תרבות שופעת באירועים, חגים, טיולים והרפתקאות כמו שיש היום. שימשיכו לצמוח שכונות חדשות. שהמצב החברתי יעלה ויפרח. שנהנה מפעילויות מפתיעות ומגבשות ושמענית ישמור על הייחודיות שלו. קיבוץ חזק וטוב במיוחד!".
