למה מי אתה? דורון שגיא 

48, נשוי, עמיעד 

 
הוא הציע נישואין תחת עץ הדומים, היה שמח להחזיר את ענף היקב לפעילות וכואב את הכיסא שנשאר ריק כשחבר ותיק הולך לעולמו 

דורון גר 11 שנים בעמיעד, הקיבוץ בו גדלה רותם בת זוגו. יחד הם מגדלים שלושה ילדים, שלושה חתולים, כלב ושבע תרנגולות. 

הוא מנהל את מועדון גיל הזהב בקיבוץ ובנוסף עובד בנוי וקצת בהנהלה. 

"אוהב לרוץ למרחקים ארוכים ולשתות בירה קרה באמצע יום עבודה".  

איזה איבר בגוף מספר שאתה מקיבוץ?  

"גדלתי בילדותי המוקדמת במושב שיתופי, שמזכיר בהתנהלות שלו קיבוץ, אבל עקב טעות היסטורית של ההורים שלי, שעברו לעיר, גדלתי רוב חיי בעיר גדולה (רמת גן ותל אביב). מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני קיבוצניק בנשמה שרק בטעות גדל בעיר. לצערי יש לי כפות רגליים רכות וענוגות, אני לא יכול ללכת יחף בשבילים בלי שישרוף לי או ידקור לי. זה לא מפריע לי לעשות את זה אבל אני מניח שאני נראה כמו ברווז צולע או במילה אחרת – עירוני".  

זיכרון ילדות מתוק מהקיבוץ? 

"בכל שנה בחופש הגדול היינו נוסעים במסגרת תנועת הצופים לשבוע של גיוס, קטיף בננות בקיבוץ ראש הנקרה. קינאתי בכל הנערים בקיבוץ – איך יש להם בית בנעורים, וההורים שלהם שמרשים להם הכול, והם הולכים יחפים לאן שבא להם". 

משפט שאמרו לך על הקיבוץ שלא תשכח?  

"פעם נסעתי עם נהג מונית לוחמני שהיה מאוד אנטי קיבוצים. במהלך כל הנסיעה לעמיעד דיברנו על הקיבוצים, על עיירות הפיתוח, ועל הסטיגמה שנוצרה לשניהם. לקראת הסוף הוא מספר לי שכשהוא היה ילד, היה לו כלב ואמא שלו לא רצתה אותו יותר ואמרה לו להיפטר ממנו. אז הוא הלך וקשר אותו לשער הצהוב של אחד הקיבוצים, כי, במילים שלו, הוא 'ידע שבקיבוצים יש אנשים טובים שידאגו לכלב'. הפער הגדול הזה בין הסטיגמה והכעס שלו על הקיבוצים, לבין הניסיון האישי שלו של איך הוא תופס באופן פרטי את טוב הלב של תושבי הקיבוץ, היה נוכח מאוד בכל הנסיעה".  

מה השמועה הכי מוזרה שהייתה לגבייך בקיבוץ?  

"שאני כל הזמן טס לכל מיני מקומות". 

איזו עצה היית נותן לנער שהיית אם היית יכול לחזור בזמן? 

"לך לשנת שירות!". 

מה משאיר אותך בקיבוץ? 

"גרתי רוב חיי בעיר, אבל תמיד ידעתי שחיי הכפר והקהילה מתאימים לי יותר".  

מה התכונה הכי קיבוצניקית שלך?  

"אני מאוד אוהב להגיד 'כן' לכל דבר, לעזור ולהתנדב לכל מיני יוזמות קהילתיות". 

מה העבודה הכי אזוטרית שבה עבדת בקיבוץ?  

"פעם ביקשו ממני 'לסתום חור' ולהיות מדריך ליומיים בבית הנעורים 'פקאן' של כיתות ז' עד יב', הסכמתי למרות שאני לא ממש דמות חינוכית ואני מקווה שהנוער לא זכר כלום מהחוויה ולא למד ממני דבר".  

אם לא בקיבוץ, איפה היית גר?  

"במערה על צוק הפונה לים, אבל מערה יפה פירסט קלאס, עם מיזוג אוויר, ורצפת דק וחלון גדול שפונה לים ומיטה דאבל קינג סייז ודלת אחורית שפונה לגינת זן יפנית פלוס בר אקטיבי".  

מה הפינה האהובה עלייך בקיבוץ? 

"בכניסה הישנה לקיבוץ יש ספסל תחת עץ דומים, שם הצעתי נישואין לרותם".  

איזה ענף בקיבוץ של פעם היית מחזיר?   

"אני שומע כל הזמן סיפורים על המתנדבים והמתנדבות, אבל תכל'ס אני חושב שאם נחזיר את ענף היקב שהיה פה, זה יעשה טוב להרבה אנשים, בייחוד בצוהריים על בטן ריקה". 

מה ה"אני מאמין" שלך?   

"השנתיים האחרונות העצימו את הצורך של כל אחד ואחת על פני הכוכב הזה באוויר חופשי ונקי, במרחבים ירוקים ובקהילה תומכת. קיבוץ קטן בגליל העליון יושב על זה בול. תהיו אנשים טובים, תעשו דברים שלא פוגעים בסביבה שלכם, ואל תסמכו על אנשים עם שפם, על אוסטרו-הונגרים ועל אנשים שמתחילים מייל במילים 'בהמשך לשיחתנו'". 

איזו דמות השפיעה עלייך בקיבוץ?  

"כשהגענו לקיבוץ עם המשאית ועליה כל הציוד, הראשון שהגיע לברך אותנו היה דנדי בן צבי ז"ל, מוותיקי וממקימי הקיבוץ ב-1946, איש נעים וטוב לב, אוהב אדם. מהר מאוד הפכנו לחברים טובים והוא מבחינתי היה המודל לחיקוי בעמיעד. אם אתם לא יודעים מה לעשות בחיים כשתהיו גדולים – תהיו דנדי בן צבי". 

למה אתה הכי מתגעגע?  

"כל פעם שאחד מהוותיקים הולך לעולמו, לוקח הרבה זמן עד שאנחנו מתרגלים במועדון לכיסא הריק שנותר אחריו. הגעגוע למי שנפטר, ובייחוד לכאלה שחייהם שזורים בחיי הקיבוץ לאורך זמן רב, הוא גדול מאוד".  

מה אתה מאחל לקיבוצך לשנים הבאות?  

"שהרוח הקיבוצית תישאר. ושנסגור את המפטמה".