לפעמים אדם סוחב תיק 

הדי בן עמר מצטרף לבודהה במאבקו בסבל האנושי 

לפעמים אדם סוחב תיק על גבו.  

לפעמים הוא נושא אותו על כתפו. 

לפעמים משא התיק נסבל,  

ולפעמים סחיבתו נדמית קשה מנשוא  

– יש רגעים כאלה. 

ויש רגעים בהם הוא שואל את עצמו  

– מה יהיה אם אניחו מידי? 

מה יהיה אם אוריד את התיק מגבי? 

אבל לא באמת יש אופציה כזו.  

מדובר בסוג של חלומות בהקיץ. 

סוג של פנטזיה. 

לפעמים אדם סוחב תיק על גבו,  

ועל אף שיכול שמדובר  

בעניין של כמה שנים,  

הוא מרגיש כאילו הוא נושא אותו  

על גבו ואיתו חיים שלמים. 

הוא מנסה להיזכר מה היה קודם,  

אי-אז, בטרם הונח על גבו התיק,  

אבל הזיכרון נעשה מעורפל  

והתמונה היחידה שעולה במוחו  

היא דמותו-שלו עם התיק שאיתו,  

התיק שאותו הוא נושא על גבו. 

לפעמים תכולתו של התיק  

כבדה אבל אינה מציקה, 

כמו היה התיק מלא חול  

והחול רך ונצמד אל גבו 

מבעד למעטפת, נוח למגע, 

ורק משקלו כבד ומעיק, 

וכתם זיעה בגב החולצה, 

ולפעמים כאילו הכיל התיק 

סלעים ואבנים קשות, 

וכל אחת ואחד מהם בולט ומכאיב,  

משאיר בעור ובנפש חבּוּרות וכתמים, 

ולפעמים כמו משא של קוצים  

תוכנו של התיק,  

אין בו משקל חודר 

אבל הוא דוקר ודוקר 

מבעד למעטפת ומבעד לבגדים,  

ואין לאן לברוח מזה. 

אז אתה חורק שיניים וממשיך.  

וממשיך. 

וממשיך. 

לפעמים התיק מכיל מחלה קשה,  

של בן או בת הזוג לחיים,  

דמנציה או אלצהיימר 

או מחלה סופנית, 

ויש שתוכנו מכיל אסון משפחתי, 

מאלו המוכרים פחות 

ומאלו המוכרים יותר,  

ויש שתוכנו מכיל ילד אוטיסט, 

או פגוע באופן אחר, 

ויש שתוכנו מכיל חלל ריק אינסופי, 

חלל שבו מרחפת דמות  

שהייתה בו פעם  

ועכשיו היא איננה,  

דמות שלאין שלה יש נוכחות  

כמעט כמו להיותה כאן, 

ונוכח יותר מכל נוכחות 

הוא החלל הריק שהשאירה, 

והריק הזה כבד מנשוא, 

כבד כמו חור שחור  

במרכז הגלאקסיה, 

ואין קרן אור יכולה להיפלט 

מכוח המשיכה של החור השחור. 

ואני סוחב על גבי תיק כזה,  

כבר עשרים ואחת שנה, 

ואינני מתלונן, כי אין למי, 

וגם אין על מה. 

כי זה מה שיש. 

אנשים אומרים לי: "וואללה, 

לא הייתי מתחלף איתך!" 

ואני חושב: "גם אני! 

לא הייתי מתחלף 

עם אף אחד אחר". 

זה התיק שלי וזה מה שיש, 

וכשעסקתי פעם, במשך כמה שנים, 

בעבודות שיפוצים, 

נהגתי להיכנס לצורך העבודה  

לכל מיני בתים, 

וטרם שנכנסתי  

והכרתי את הלקוחות 

נהגתי להגיד: "אני לא מחליף 

 את השק שלהם בשק שלי,  

ולא אכפת לי מה השק שלהם מכיל". 

וככל שהעבודה מתקדמת,  

ואתה יושב עם הלקוחות לקפה, 

ומפטפטים על הא ועל דא, 

ומתחילים להכיר אחד את השני, 

והם שואלים על השק שלי, 

כי הוא חלק בלתי נפרד ממני, 

וכשמדברים אתי,  

מהר מאוד מבינים את זה, 

ואחרי שאני מספר, 

הם מתחילים לספר לי על השק שלהם, 

ואני מקשיב, 

ואחרי שאני מקשיב אני אומר: 

"כשנכנסתי לבית שלכם אמרתי, כדרכי, 

שאני לא מחליף את השק שלכם 

בשק שלי, 

וכרגיל צדקתי, אני שמח להגיד". 

נסיך הסבל 

אני יוצא מדי יום מיד-חנה ליפו, יוצא את הבית בחמש בבוקר כדי להקדים את הפקקים, ושם ביפו אני מסייע לבתי, נכת צה"ל שנפגעה לפני שנים בתאונה קשה וצריכה סיוע יומיומי בעניינים שונים. הדרך אורכת כשעה. בדרך חזרה אני כבר בפקקים, והדרך אורכת שעתיים ורבע, אז עשיתי מנוי לאתר של הרצאות בנושאים שונים, וכך לאחרונה שמעתי הרצאה על הבודהא. 

הבודהא, הבודהיזם והסבל האנושי – אם תהיתם איך זה מתקשר לקטע הפותח. 

כי הבודהא, סידהרתא בשמו המקורי, גדל כנסיך באחד המחוזות בהודו. נביא ידוע ניבא לאביו שאם סידהרתא יגדל מבלי להכיר את הסבל האנושי כלל הוא יגדל להיות שליט גדול ומפורסם, ואילו אם ילמד להכיר בחייו את הסבל האנושי – יהפוך לנזיר ומנהיג רוחני גדול. 

אביו של סידהרתא נחרד מהאפשרות השנייה, ודאג למה שאנחנו קוראים בימינו "לגדל אותו בצמר גפן", מנותק מכל הוויה אנושית שיש בה סבל. וכך, עד גיל 30 סידהרתא לא ראה לנגד עיניו אדם מת, אדם חולה, אדם זקן, עני או רעב, לא פצע ולא מחלה. הפעם הראשונה בה תמונת העולם שלו התערערה הייתה בגיל 30, כשרקדניות מופלאות ויפות חוללו בפניו. אחרי ההופעה הוא רצה להודות להן וניגש אל מאחורי הקלעים, שם ראה אותן עייפות ויגעות, האיפור ניגר על פניהן והן מוחות זיעה.  

הוא נדהם! 

"מה קרה לכל היופי שלהן שהיה על הבמה?" הוא שאל את היועץ שלו, והלז הסביר לו שככה זה כשההצגה נגמרת והאיפור נמחה. 

כתוצאה מאירוע זה יצא סידהרתא בליווי נזיר לסיור אל מחוץ לחומות הארמון, לראשונה בחייו, ונתקל בהלוויית מת, באיש זקן, ובאיש חולה. כך, יחד עם דברי הנזיר, הוא למד על קיומו של סבל בעולם. 

בגיל 30 סידהרתא קם ועזב את ביתו, את אשתו ואת בנו הקטן, כדי שלא לשוב עוד. 

"אני הולך לפתור את בעיית הסבל האנושי", הוא אמר לאשתו, וזה נשמע לי כמו יופי של תירוץ לצאת מהבית בלי שום התחייבות לחזור. אולי יום אחד אם ארצה לצאת מהבית לכמה שנים, להחליף אווירה, אגיד לחניה, זוגתי לחיים ארוכים: "אני הולך לפתור את בעיית הסבל האנושי. היי שלום!" 

והיא תענה: "יופי, בינתיים תפסיק את השטויות שלך ולך תפתור את בעיית הזבל האנושי, זה שבפח שלנו, כי הפח כבר מלא, ומחר מרוקנים את הפח המרכזי". 

וככה יתפוגג הסיכוי של העולם שאפתור לו את בעיית הסבל.  

באסה. 

תיק של החלטות 

כל אחד סוחב תיק. לפעמים התיק כבד יותר, לפעמים הוא קל, אבל הוא בסך הכול התיק שכל אחד סוחב, ומה שיש בו – זה מה שיש. ההחלטה אם התיק מלא תוכן או מלא סבל היא החלטה אישית בלבד – אין לזה קריטריונים אובייקטיביים ואין לזה מדד.  

הטור הזה נכתב אחרי שבוע קשה במיוחד – "קשה" הוא מצב אובייקטיבי, שבו אתה מחפש פתרונות לבעיות והפתרונות אינם בנמצא, ואתה צריך למצוא אותם בכל זאת. אין לזה קשר ל"סבל". הקושי אובייקטיבי, הסבל סובייקטיבי. הסבל הוא תוצר של הרגלי חשיבה, מסלולים סינפטיים שנחצבו במוחנו בהשפעת אחרים – ורחמים עצמיים. 

המציאות אדישה. המציאות אינה מכירה במונח "סבל". אנשים המציאו אותו – ואנשים, אתם, יכולים להחליט אם אתם רוצים להשתמש בו. להתמכר אליו. עניין שלכם. 

וזו הייתה תרומתי הצנועה להפסקת הסבל האנושי בעולם, מבלי שעזבתי את הבית ויצאתי לנדודים. 

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני צריך ללכת לזרוק את הזבל.